חווקה, אשה קטנה ענקית
מאת נעמי שמשי
על חווקה שמעתי מאמא שלי. חווקה הייתה שריד מעולם שלם שנכחד, סימן דרך אחד קטן לתנועה החלוצית, שנמחתה והייתה עבור ההורים שלי כאב פרדה עמוק שליווה אותם כל חייהם.
זכרתי את חווקה ממרפאת השיניים כאשה קטנה וסמכותית בחלוק לבן, בעיקר בקשר ל"רומן" שלנו – הילדים – עם הפלטות ליישור השיניים. אבל הקשר האמיתי שלי עם חווקה החל לאחר שהורי נפטרו ואני החלטתי ללכת בעקבותיהם ולהמשיך מהמקום שהמחקר שלהם נקטע. כך הגעתי לבית לוחמי הגטאות ולהמשך חקר תנועות הנוער החלוציות בשואה.
התחלתי להיפגש עם חווקה כחוקרת ומראיינת ומהר מאד נשביתי בקסמה: הסיפור הקולח, הזיכרון החריף, כושר ההתבוננות בבני אדם והיכולת לנתח מצבים אנושיים בתבונת לב, בהומור חריף, בקריצת עין – בעיקר בעניינים שבינו לבינה – אישה כלבבי, ללא גיל.
חווקה הפכה להיות הקאוצ'ר שלי, אם מותר להשתמש במושג עכשווי. ביליתי עם חווקה שעות ארוכות, היא מספרת ואני מקשיבה. התיאור ההיסטורי, פרטי האירועים והמידע הרחב שרכשתי במהלך המחקר שלי "בטלים בשישים" מול סיפור החיים של חווקה. נשמת המחקר שלי על פרומקה פלוטניצקה נרקמה וצמחה מתוך הסיפורים של חווקה, בלעדיהם ספק אם הייתי יכולה להבין מי היו פרומקה וחנצ'ה אחותה, ומהו סיפור חייהן וגבורת מותן.
ועוד לא דיברתי על האחריות של חווקה, הטלפונים לכל החברים משם, איש איש וצרותיו ומאבקיו בחולי, והחברים כאן ביגור, רובם בודדים וזקוקים לאוזן קשבת.
אני רוצה להודות לטוני, עורכת הספר, הצלחת להביא לנו את הסיפור של חווקה הכי אוטנטי שאפשר. למרות שהכרתי כל פרט בסיפור, שמעתי במהלך הקריאה את קולה של חווקה כאילו ישבה מולי, ועבור סופרת מקצועית זה הישג מופלא ולא פשוט.
הסיפור של חווקה כתוב כמו סיפור הרפתקאות שנכתב על ידי סופר בעל דמיון וכושר המצאה מופלא, אלא שזהו סיפור חיים קשה ואמיתי השייך לאשה קטנה ענקית עם אחריות טוטאלית ללא פשרות על גורלה ועל גורל כל הסובבים אותה.
האחריות הטוטאלית של חווקה, היוזמה, התושייה, אומץ הלב והחושים המחודדים, החוש-חש כמו שקוראת לו חווקה, סייעו לה לשרוד ולנצח בכל הצמתים הבוערים בחמש שנות המלחמה ובבניית המשפחה הרחבה כאן ביגור.
בכל פגישה שלנו מרבה חווקה לדבר על הזיכרון והכורח לזכור.
על המתח הזה שהוא גם מתנה וגם כאב גדול, כותב עמיחי:
הָעולָם מלא זכירה ושכחה
כמה ים ויבשה, לפעמים הזיכרון
הוא היבשה המוצקת והקיימת
ולפעמים הזיכרון הוא הים שמכסה הכל
כְמו במבול והשכחה היא יבשה מצילה כמו
אררט.
חווקה תודה לך על מה שהענקת לי וברכות להוצאת הספר. תודה גם ליפעת הנכדה שיזמה, דחפה, ארגנה וממשה את החלום של סבתא חווקה.
לסבתא הדבקה בחיים – שני רווה
"אני יוצאת מהגטו ובין רגע אני בחוץ, חופשייה כציפור דרור, איש לא ירה".
סבתא יקרה, האינטואיציה שליוותה אותך כל חייך היא זו שבזכותה אנחנו פה איתך. ראשה של המשפחה, מלאה באור, שלווה, חופשייה כציפור דרור, צלולה כנערה בת תשחורת, רוויית נחת מנכדייך ונינייך.
אנחנו פה איתך, מתפעמים יום יום מגילך המופלג ומיכולתך לקום בכל בוקר ולאמר תודה לבורא עולם על היום המאושר בחייך שנפרש לפנייך.
לסיפורך סבתא, תפקיד קדוש, לדעתי משום שני היבטים.
הראשון, הוא יכולתך להעביר את סיפורך הלאה באופן כה צלול ומדויק, על מנת שלעולם לא יישכח ולא ייסלח.
השני, הם השקט הנפשי והשלווה אותם את משרה עלינו, בני משפחתך. מכאן סבתא, לפי הנאמר בגמרא, פועלת את למען תיקון עולם, שכן את דבקה בחיים ובאהבה וזוהי מצווה גדולה.
אין דרך לתאר את גאוותנו כלפייך, גאים להיות עלים וזיתים קטנים ומתפתחים, כחלק מהעץ עמוק השורש ועתיר הענפים ששמו חווקה.
אישה חזקה שנונה ובעת חוש הומור חד. תמיד יודעת להרעיף חום ואהבה, חיבוק ומילת עידוד, שניתנים תמיד בגובה העיניים, תרתי משמע.
מי יתן שלרגע אחד לא נפסיק איתך לשמוח, לצחוק, להקשיב וללמוד, המורה של כולנו, מורה לחיים, קרן האור של חייך עוד לפנייך.
בני משפחתך מחבקים אותך וגם שאנו לפעמים רחוקים, אליך תמיד נהייה מלאי געגועים.
שלך באהבה: שתילי זיתיך, כל המשפחה המורחבת:
פרומקה, בני, אברהם ופרידה
נכדייך: יפעת, עדי,בועז, נועה, רחלי ושני.
נינייך: גל, שירה, ליאור, נוגה, הילי וטל
וכל הנלווים: מרסל, אלון, נורית ויעל.
