חיה לב אייל

חיה לב אייל

חיה נולדה בשנת 1944 בפולין. בלידתה קראו לה הוריה בלה (יפה באיטלקית). אביה, פנחס גרינברג הכיר את אמה כשעבד כסנדלר אומן. כשנגמרה המלחמה לקח את בתו במטרה לעלות אתה לארץ. אמה נותרה בפולין ואיש לא יודע מה עלה בגורלה. שבועות הסתובב אביה ברחבי פולין ההרוסה כשבלה התינוקת רעבה וחולה בזרועותיו. הוא פחד שתמות ועל כן כדי להצילה, הביא אותה לבית יתומים בוורשה שבו טיפלו בילדים יהודים. משם הועברה חיה למחנה בשם "סטריט" בגרמניה. במחנה זה לימדה עברית גולדה מינץ חברת יגור. בהמשך עברה חיה עם קבוצת ילדים יהודים הונגרים לבית הילדים ב"בלנקנזה" בגרמניה. חיה הגיעה ליגור עם גולדה בשנת 1948, פעוטה שחומת עור עם קרחת: "ידעתי שאמי היא גולדה, הייתי לה בת יחידה, מן צמד כזה, של אישה וילדה" כתבה בספרה: "כמו בתוך קופסא".

אביה הגיע לארץ אחריה, חיפש ומצא אותה ביגור. גולדה סירבה שאביה שחי בחיפה בעוני עם אישה חדשה ושני בנים ייקח ויגדל אותה. חיה ראתה בו איש זר לחלוטין שאפילו לא יכלה לתקשר אתו בשל היותו חירש. כשהיה מגיע לביקור חיה הייתה בורחת ממנו בפחד. הקשר ביניהם לא נשמר

חיה גדלה להיות נערה יפהפייה שהתמסרה לריקוד. הריקוד חיזק את בטחונה העצמי: "העיסוק הזה גם העמיד אותי על במה לפני כולם. רקדתי בחגי הקיבוץ, באירועים שונים. אהבתי לרקוד ואת כל מה שהריקוד שינה בי." ("כמו בתוך קופסא").

כשהייתה בת 16.5 הכירה את רפי לב שהתגייס לקורס טייס זמן קצר לאחר מכן: ״הוא היה מלח הארץ והוא בחר בי!״, סיפרה חיה לחברתה בעיניים נוצצות. ״בזכות האהבה שלו, כבר לא הייתי אסופית יותר! הייתי סוף סוף שייכת למישהו.״

חיה ורפי התחתנו באוגוסט 1963 וזמן קצר אחרי החתונה עברו לגור בקיבוץ נען ליד בסיס תל-נוף בו שירת רפי. שנה אחר כך חזרו ליגור. בשנת 1965 נולדה בתם הבכורה – יעל.

ביום השני למלחמת ששת הימים ביוני 1967 נפגע מטוסו של רפי בסיני. רפי נטש את המטוס וצנח אל החולות כשהוא פצוע קשה. הידיעה פגשה את חיה בשמירת לילה בבית ילדים. שעות מורטות עצבים עברו עליה עד הטלפון מהמפקד של רפי שאמר: מצאו אותו, הוא בדרך לבית החולים. רפי החלים ואל המשפחה הצטרפה ורד, בתם השנייה.

בשנת 1972 יצאו חיה ורפי לשנת חופש ועברו לגור בחיפה.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לפנות בוקר רפי הוזעק לבסיס. כמה שעות אחר כך הגיעו קציני חיל האוויר והודיעו שרפי נהרג. כבר באותו הלילה חזרה עם שתי בנותיה והריון בראשיתו ליגור (הם בדיוק גרו שנה אחת בחיפה), אחרי שבעה חודשים נולד לה אסי.

בשנת 1976 נישאה חיה לאריה אייל ונולדו בנותיהם נעמה (1977) וגילי (1981). בשנת 1988 נפרדו חיה ואריה.

במהלך חייה עבדה חיה בעבודות שונות בקיבוץ. היא הייתה ספרית, עבדה בבתי ילדים, ריכזה את ועדת בריאות, ניהלה את אולם "יד למגינים" ואת גן אירועים "החורשה". כאישה בוגרת השלימה חיה חלום חיים וסיימה תואר ראשון, דבר שלא התאפשר בצעירותה בקיבוץ.

ברוב שנותיה הבוגרות, הגיחו מדי פעם אל חייה של חיה זיכרונות עמומים ועדויות קטועות על ילדותה. תמונת חייה בבית הילדים ב"בלנקנזה" מתבהרת כשהיא מוזמנת אל בית הנשיא, עזר וייצמן, בשנת 1994. בעת הביקור היא נזכרה שגולדה אמרה לה ביום נישואיה לרפי: "את יודעת שראומה הייתה גננת שלך בגרמניה?" ראומה, אשת הנשיא, שמעה מחיה את המילים של גולדה ושאלה: "היית בבלנקנזה?" התשובה החיובית של חיה הוציאה מראומה קריאות התפעלות: "אלוהים אדירים, זו את הילדה מהארגז. 47 שנים אני מחפשת אותך." כך גילתה חיה שאת השם שלה, קיבלה אחרי המלחמה. היא הייתה התינוקת הכי קטנה וחולה בבית הילדים וראומה ויצמן, שניהלה את המקום, נתנה לה את השם, חיה, כדי שתתחזק ותחייה.

בגיל 48 היא הרגישה דחף להכיר שוב את אביה, הפעם כאישה בוגרת. אבל חיה איחרה את המועד, אביה נפטר שבעה חודשים לפני שהגיעה, אך חיה מצאה משפחה: שני אחים, אשתו השנייה של אביה, ואחיינים. אחיה הצעיר אמר לה אז: ״כמה רצינו אותך כל השנים.״

מעל מיטתה, תלתה בגיל שבעים, את תמונתו של אביה, פנחס כשהוא אוחז אותה, תינוקת, בזרועותיו. לא תמיד הייתה שם התמונה וכל חייה לא היה לה אבא כמו שהיה ליתר הילדים בקיבוץ.

למרות סיפור חייה המורכב חיה ניחנה באופטימיות, אהבת אדם ואהבה לחיים. היא גידלה ילדים באהבה גדולה ומסירות אין קץ והייתה סבתא ל-12 נכדים. בשנה וחצי האחרונות לחייה התמודדה חיה עם אירוע מוחי שפגע קשות בתפקודה. חיה נפטרה ביום 13.10.25 בגיל 81 כשהיא מוקפת בילדיה ונכדיה. יהי זכרה ברוך.