חיים בן דור

מתוך מאמר של אמנון דנקנר ב"מעריב"

…לפני 16 שנה ביקש ממני חבר קשיש שנטה למות, איש בעל השפעה גדולה בתרבות הישראלית, שעם מותו אניח על לוח לבו ספר זיכרון שיצא בראשית שנות החמישים לאדם כזה ששמו היה חיים בן-דור. אותו חיים בן-דור שהמשורר חיים גורי סיפר בראיון עיתונאי שכאשר צנח לראשונה במסגרת קורס צנחנים בצ'כסלובקיה "לחיזוק הלב חזרתי על שמו של חיים בן-דור, חברי היקר מכל שנפל…" איך השפיע כל כך האיש הצעיר הזה על חבריו שנותרו? היו לו כריזמה גדולה, חוש הומור נדיר, עליצות מידבקת ונטייה לתעלולים, אבל מאחורי זה הסתתרו חיים אינטלקטואליים ורוחניים אינטנסיביים. הוא הבשיל הרבה טרם זמנו. כבר בגיל 16 היה מתכתב עם סופרים ומתווכח איתם על יצירותיהם, כותב שירים, סיפורים קצרים ורשימות ביקורת על ספרים, מחזות וסרטים. בגיל 19 כבר רכש בקיאות בספרות העברית והעולמית ומומחיות תיאורטית של ממש בקולנוע. הוא חלם להיות במאי סרטים. נמוך קומה היה, רחב גרם ובעל רעמת שיער בהירה. פניו היו נאים וכשהיה מחייך היו הלבבות נמסים.

…המלחמה כבר הייתה מאחורי הכותל וחיים בן-דור שב לפלמ"ח. בינואר 1948 הוא היה חניך בקורס חובלים כששמע על הטבח שעשו הערבים בפועלים היהודים של בתי הזיקוק בחיפה. נודע לו כי מתוכננת פשיטת תגמול בבלאד א-שייך. מפקדיו בקורס לא הרשו לו להשתתף בה למרות תחנוניו. הוא נקט יוזמה פרטית ושכנע את מפקדו של אחד הכוחות לצרף אותו. לפני תחילת המבצע כתב פתקה תחת הכותרת "מעין צוואה" ובה נפרד מאמו בדברי אהבה. הוא ידע כי הוא הולך אל מותו. בפעולה פרץ בראש, נורה ונהרג במקום.

…במידה רבה מותם של חיים בן-דור ו-6000 חבריו למלחמה, היה גם מותנו שלנו. מת הסיכוי לבנות את מה שבנינו כאן, הרבה יותר טוב, הרבה יותר עשיר ועמוק, הרבה יותר יפה ומתרונן.

הנכבה שלנו.

על חיים בן-דור

אלה שהכירוהו ואהבוהו יורים על קברו שלוש יריות של דומיה עמוקה ושברון לב.

הוא עמד בתוך חיינו כשאלה נבונה, כחוות דעת צנועה, כשאלה טהורה להתגלמות שלמה ונקיה.

הוא היה אבטיפוס בנוער העברי.

אישיותו עמדה במקום שתהפוכות האופי הצברי הגיעו לכלל מזיגה בשלמות מפויסת ובת חורין:

הרפתקנות עזיזה – ואחריות בשלה.

עצמיות בוטחת – והכרת החובה.

שובבות – וכובד ראש. דעתנות – ורגשנות.

פכחון – והתלהבות. שאיפות רמות – וענווה בהירת עין. את הרצינות שמר בתוכו בחינת אור זרוע לצדיק. את קלות הדעת נשא בחן ובמידה.

הוא היה מפוכח וספקני במידה שהתירו לו מחשבותיו – אך למעשים הלך מתוך תמימות קדושה ונלהבת.

את ההומור שאב מעמקי הביטחון שהכבוד, מפונם וגברי, לעולם איננו עשוי להינזק מפגיעה של קלות דעת.

הוא היה רחב אופקים ומשום כך חתר להגיע אליהם. את השורשים נשא בלבו פנימה.

כאלה באביב ימותו – ימותו, ולא ייכחדו.

בכל מקום שאציל הרוח נוטל נשק לידיו שם תופיע דמות: גאה, בוטחת, שוחקת.

במקום שנשפך חיוכו יעלו פרחי ההרפתקאה, והפקחנות, וקלות הדעת האצילה, ושמחת חיים חיננית.

ובמקום שנשפך דמו יכו שורש: האחריות והחובה והכבוד, ויעלו בתמימות קדושה על פני הארץ.

יהי זכרו ברוך.

נתן ש.

חַיִים,

הִנֵּה שַׁבְתָ אֶל אִמְּךָ,

אֶל הָאֲדָמָה הַזֹאת שֶׁאָהַבְתָּ.

פָּשׁוּט אָהַבְתָּ.

וַאֲנַחְנוּ רֵעֶיךָ, עוֹמְדִים וְתוֹהִים: הִנֵּה חַיִים הָלַךְ וְאִישׁ מֵאִתָּנוּ אֵינֶּנו בוֹכֶה.

אֲנַחְנוּ אַנָשִׁים שֶׁאֵינָם בּוֹכִים.

– אוּלַי עֵינַי רְטֻבּוֹת מְעַט, מֵילָא, אֲנִי הָרַגְשָׁן שֶׁבַּחֲבוּרָה.

חַיִים,

אַתָּה שַׁבְתָּ אֶל אִמְּךָ,

וְאַתָּה נִכְנָס לְמַעְגַּל פְּרִיחוֹתֶיהָ וּתְנוּבוֹתֶיהָ, לְמַעְגַל-הַנֵצַח.

אֲבָל אִתָּנוּ לֹא תִהְיֶהּ.

לֹא תָסֵב בִּמְסִבּוֹתֵינוּ,

לֹא תִשְׂמַח יוֹתֵר, לֹא תִצְחַק וְלֹא תְעַשֵּׁן מִקְטֹרֶת.

וַאֲנַחְנוּ נָשׁוּב וְנִשְׂמַח עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת!

וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹא נִזְכֹּר אוֹתְךָ תָּמִיד!

אֵל אֱלֹהִים!

אֶפְשָׁר שֶׁנִשְׁכַּח אוֹתְךָ!

כֵּן, אַתָּה לֹא תִצְחַק יוֹתֵר. וְאָנוּ לֹא נִצְחַק לְהֲלָצוֹתֶיך.

הֲלֹא שַׁבְתָּ אֶל אִמְּךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.

וּכבָר לֹא נֹאמַר לְךָ: בְּשַׁבָּת בּעֶשֶׂר נִפְגָּשִׁים,

וְרַק שֶׁלֹּא יֵרֵד גֶּשֶׁם!

וְאַתָּה כְּבָר לֹא תֹאמַר: נֵי-נֵי! לֹא יֵרֵד! זֶה שַׁבָּת!

חַיִים

אֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אוֹתְךָ,

פָּשׁוּט אָהַבְנוּ.

בְּשִׁיר לֹא כּוֹתְבִים שֶׁהָיִיתָ חַבּוּבּ, אֲבָל הָיִיתָ חַבּוּבּ!

לֹא בָכִינוּ עָלֶיךָ,

אֲבָל נַפְשׁוֹתֵינוּ הָיוּ בוֹכוֹת.

נַפְשׁוֹתֵינוּ אֵינָן אְַנֵשי-צָבָא, וֱהֵן בּוֹכוֹת בְּמוֹת אֲחוֹתָן.

הֲלֹא תִסְלַח לָהֶן.

הֲלֹא גַם נַפְשָך בָּכְתָה עָלֶיךָ. הִיא הִכִּירָה אוֹתְךָ

יוֹתֵר מִכּלָּנוּ, כִּי הָיִיתָ שֶׁלָּהּ.

הוֹי, נַפְשׁוֹתֵינוּ אֵינָן אַנְשֵׁי צָבָא, וְאֵינָן מְלוּמְּדוֹת חָכְמָה:

הֵן בּוֹכוֹת בַּצַּר לָהֶן.

הֵן יְלָדוֹת קְטַנוֹת.

חַיִים,

אַתָּה הָיִיתָ יֶלֶד יוֹתֵר מִנַּפְשְׁךָ!

אַתָּה הָיִיתָ יֶלֶד!

הַיִיתָ פָּשׁוּט: אָדָם.

אָהַבְתָּ!

וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹא רָאִיתָ אֶת עֲנַן-הָאַהֲבָה שֶׁהָלַךְ לְפָנֶיךָ,

אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אוֹתוֹ!

חֲבַל שֶׁלֹּא אָמַרְנו לְךָ זֹאת מִקֹּדֶם.

וְאוּלַי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָכֹלְנוּ לְהַגִּיד,

אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים, וּמְקַמְּצִים בְּמַחְמָאוֹת.

עָנָן שֶׁל אַהֲבָה!

כֵּן, זֶה לֹא מַחֲסֶה-מָגֵן מִפְּנֵי אֵשׁ!

הַיוֹם לֹא מְנַצְחִים בְּאַהֲבָה.

אֶפְשָׁר שֶׁמָּחָר, מָחֳרָתַיִם יְנַצְּחוּ בְאַהֲבָה?!

מִי יִתֵּן וְכֵן!

ע. הלל

כ"ו שבט תש"ח

(6.2.1948)

הספד שכתב יהושע (שועיק) בר-לב, חברו של חיים בפל-ים

…ובאוהל היה חיים בן-דור

והוא חשב אותי למטומטם

הוא אמר לי שאני שָׁבוי של חרוזים.

שֶׁבְּלִי בִּים בַּם וחרוז על עכוז,

אני בכלל לא קולט

את היופי ואת האמת.

הוא הראה לי את ע. הלל

ואמר לי: תביט חבר, תסתכל.

זה מִקְצַב המחר וזה המשורר.

אמר, ולא ידע – ואולי כן,

שהלל ינציחהו.

שהלל, בקינת-חיים שלו

יקים גַלְעֵד, בשיר ענק

שיעמוד לנצח

ובחרוז לבן, בְּלחן בית הלל וּמִקְצבו

יאמר, בכך וכך מילים. לא במפורש, אבל בוודאות,

כי כך

יוצאות האגדות לדרך.

בקול מפץ כדור ובשריקה המתלווה לאגדות,

שאחריה, באה הדממה.

…גרנו ביגור

למדנו בחיפה.

יום אחד בדרך ליגור ספגנו אש בוואדי.

אנחנו התכופפנו כמו לחפש מחסה.

חיים נשאר זקוף במושבו.

מה הגבורה שאלתי.

תביט היטב אמר לי, אני אחטוף אותו

ישר בין העיניים,

אבל אף פעם לא אכפוף הראש.

נכון שאין מחסה באוטו לא מוגן, אבל היה אינסטינקט

של השרדות.

ואיך שהוא היה נדמה לי שזה לא סתם תרגיל באומץ לב.

שזה אינסטינקט אחר.

היום אני יודע שזו הייתה אמת פנימית, מעומק תְהוֹמִי

והוא בעצם לא

ישב זקוף אלא כתב את מגילת העצמאות, הרבה לפני

שבן גוריון עשה זאת.

בעצם כבר ידעתי זאת בְּלֵיל מותו.

יום רע אחד, הרגו הערבים את חבריהם היהודים בבתי הזיקוק.

ולמחרת היום הייתה ההלוויה.

וכשבמורדות ההר התנהלה ההלוויה

של חללי בית הזיקוק

בטור שלא היה לו סוף, כשהמדרון המפותל, לכל אוֹרְכּוֹ

רחש משאיות, אשר עמסו

את כובד האסון,

שאל אותי פתאם

כמו בלי מֵשִׂים, כמו בצחוק,

תראה כמה זה הרבה, גם כשזה פחות מחמישים.

אתה יודע מה זה אֶלֶף?

וכשאמרתי כן

אמר – וכמה זה אלְפַּיִים

אמרתי לו – יגיע לְחַדֵרָה…

אז כמה זה

מיליון

וכמה זה שִׁשָׁה מיליון!!!

כמו אגרוף בלסת,

כמו הר אשר קרס פתאם,

נחת עלי הסמל

האיום.

הגנבתי מבטי ואז ראיתי את הניצוץ ההוא.

אז הבינותי שֶׁכְּחוֹל העין מְאֲחֵז,

הצבע הוא פלדה והגוון אפור נֶחְרַץ

ללא פשרה.

פתאם הכל הוּפְנם.

הכל שקע

והתיישב במקומו. כולנו כאן בעצם ניצולי שואה. הם

הקורבנות.

היה זה בערבּוֹ של יום הקרב.

בערב באו איתמר גולני

ואסף כץ

והם יצאו שלושתם,

עם כל האחרים, לכפר המרצחים.

השכם בבוקר שאחרי הלילה, ליל הקרב

הגיע גרישה אל המאהל ושאל,

הי מכם – בְּנֵי אֶלֶף, לא היה הלילה במיטה

ודב ושלמה ואני הרי ידענוּ

ואז אמר בקול עמום… אז לא חזר.

שלמה לקח את המקלון המגולף

אותו שמר עד יום מותו שלו כמו קמיע.

הלכנו לראותו.

שמר עליו מורה שלו מ"טיץ"

אשר ישב על יד חנן וחיים

כמו מורה שתפקידו לא תם

שיש לו מה לאמר עדיין, עוד לפני צלצול אחרון.

אתם רוצים, שאל

אמרנו : כן

ואז כשהסיט את הסדין

ראינו את היפה בינינו, שאופקיו חובקים זרועות עולם,

שהתהלך בהיכלי שירה כשהוא יחף – בן בית והוא יצא

לצלוח את הים, כדי לשאת עולל אחד, לו רק אחד מתוך

התבערה –

מוטל מומת

וחור קטן בדמות כוכב

פעור לו בקדמת המצח

ישר בין העיניים.

הבאנו אותו לקבורה ביגור

וע. הלל כתב את אשר עם לבנו.

הרבה שנים, בעצם עד היום הזה,

לא מש הזכרון ולא פסק ניגון

וזה סימן שיש השארות הנפש וזו הוכחה שאין עולם

הבא,

הכל כאן ועכשיו,

אבל בעניין ההוא אינני מאמין.

אינני מאמין שאל דיין אמת.

אני מוקסם מהאדם שהוא פונדק לאל

כשהוא כזה, כמו חיים

אבל אין לי דרך להבחין, אם זה בגלל האל או האדם או

הפונדק

מפני שאת האל המציא אדם, את הפונדק אני אוהב

ואנוכי אדם.

ועוד אני יודע.

הרבה עולים וניצולים פגשתי בספינות על פני ימים,

בפני כולם הרכנתי ראש

מפני שהם, אולי רק הם, וחיים

יודעים מה זה ששה מליון.

וזה אמרתי לזכרו של חיים בן-דור,

איש פל-ים,

נועז, אהוב, ואיש חכם.

לא כלכל סרט הלכנו לסרט זה. ז'אן ואלז'אן, ז'בה, מריוס, קוזט – אליהם אנו שבים. נכונים אנו לחזור אל אחת מחוויות הילדות העמוקות שלנו. לשוב ולחוש את המועקה והכאב שידענו בפגישה הראשונה עם סבל אנושי, עם שפל אנושי, עם אומללות ללא מרפא, עם היאבקותו של האדם על זכות חייו. כמה מרירות ספגנו כשאחרי הגיבורים של ז'ול ורן פגשנו את עלובי החיים של הוגו. אך נוכחנו לדעת עד מהרה, שהם קרובים אל לבנו מכל שוחרי ההרפתקאות של ז'ול ורן. היה משום מיפנה בקריאת ספר זה, המיפנה הראשון משאננות ילדותית אל הכרת העוול, אולי הכרת גורלנו אנו, כחלק מכלל גדול הנאבק על קיומו.

והנה חזרנו אל כל אלה דרך הפירוש הקולנועי – ומצאנו צללים בלבד. שוב לא הייתה זו אותה "אטמוספרה" שבעוצם כזה שיקעה אותנו בספר ומילאה את נשמתנו הילדותית על גדותיה. הפירוש הקולנועי היה מוטעה, מוטעה מיסודו.

כיצד?

לקולמוע חוקים שלו. בתור מהות אמנותית בלתי תלויה, מטרה אחת לפניו: יצירה עצמאית, מושלמת בתוכנה ובאיכותה ונאמנה לדרכי הביטוי המיוחדים לה. יחסיה לאמנויות אחרות הם יחסים של שאלה בלבד, אבל לא של נאמנות עיוורת.

בבוא ראינוע להסריט רומן, אין הוא כפוי לבניינו או לסדרו הכרונולוגי, או למספר גיבוריו. רשאי הוא לשנות את כל אלה, לצרף שלושה-ארבעה גיבורים לאחד, להחליף את מקומות העלילה וזמניהם, לתת חשיבות יתירה לטיפוס שלא הובלט בספר, אף להעלותו למעלת גיבור ראשי. לשני דברים בלבד עליו לשמור אמונים, שבהם מותנית ההגינות האמנותית והנאמנות האמנותית, הם – המגמה ו"האטמוספרה"! מהות הקולנוע דורשת ברוב המקרים שינוי מוחלט של בניין הרומן.

מדוע?

בתכלית הקיצור: התנועה, זה עיקר עיקרו של הקולנוע, סוגיה שניים: התנועה בתוך התמונה, ותנועתן של התמונות על הבד, הקצב, ריתמוס התמונות, הוא אחד מערכי היסוד של אמנות הבד, אחד הגורמים הראשיים ביצירת "אטמוספרות" שונות ואפשרויות הדגשה שונות. חשיבותו היא כשל חרוז בשיר וכשל פעם במוזיקה. למשל: אם קצב תנועת התמונות של ויכוח סוער יהיה איטי, תיוצר "אטמוספרה" תיאטראלית משעממת, אבל אם התמונות יחלפו בזו אחר זו בהתאמה לסערת הויכוח, יעברו מדובר לדובר, מתגובה לתגובה, הרי "האטמוספרה" תהיה גם היא סוערת ותושג המטרה. לעומת זאת אם תמונות של סצינה שקטה-רומנטית יחלפו בקצב מהיר מדי, הרי כל הסצינה תאבד את "האטמוספרה" השלוה שלה. זוהי חשיבותו של ריתמוס התמונות ליצירת "האטמוספרה" בסצינות בודדות. אך קיימת גם "אטמוספרה" כללית, שהיא היא, בהיותה שלימה ואחדותית, עושה את הסרט ליחידה אמנותית מושלמת. ואולי הגורם העיקרי ליצירת "האטמוספרה" זו היא הקומפוזיציה הכללית, המחושבת מראש, של ריתמוס תנועת התמונות בכללו. ואותה יש לקבוע לפי צרכי הסרט בלבד. הספר אינו כתוב בהתאמה לאותו קצב שיוצר בסרט את "האטמוספרה" הנאמנה לספר. לכן אין עליו להשאר נאמן לסדרי הספר ולקצבו. הסרט "עלובי החיים" אינו סרט במשמעות הקולנועית העמוקה. הוא חסר לגמרי את הריתמוס ולכן חסר את האחדות האמנותית ההכרחית. אין הוא אלא העתקת מספר סצינות של הספר באמצעי הקולנוע ובסדר כרונולוגי. ומכאן אריכותו המיותרת. הוא בנוי קטעים קטעים בעלי איכות שונה, והקשר הקולנועי ביניהם הוא רופף למדי, ולכן אין הם מוסברים ומוכיחים דיים. והקטעים כשלעצמם אינם עשויים ברוח קולנועית בריאה. אותה פאתטיות הקיימת אמנם בספר ושהיא אחד מסימניה של תקופת ויקטור הוגו, אסור לה להיות מודגשת כל כך ביצירה קולנועית מודרנית. הפאתטיות מתבלטת כמעט בכל גורם בסרט: המישחק, האיפור, התאורה, זויות הצילום האלכסוניות אופני התנועה בתוך התמונה, בכל – הגזמה הגורעת מכוח השיכנוע.

חיים בן דור

יצחק בן דור ז"ל – קטעים על בנו חיים, לקוטים מתוך מכתבים הביתה מזמן השירות בצבא

25.7.1943

– – – הנימה הפסימית בדבריו (מחיל הים) מקורה אולי בחולשת הגוף שהוא צריך להתגבר עליה. מה לרוח נכאים כזאת ולעלם בגילו? מדוע אין שמחת חיים מכסה אצלו על הכל? – – – הצרה אולי, בחוסר חיי חברה מעניינים בקרב חיל הצי.

21.9.1943

– – – מכתבו של חיים הוא בגדר דוקומנט אנושי, האמת שבו, ההמיה החרישית שבו, הייתי אומר שזוהי יצירה בלטריסטית. חיים יודע לכתוב, להתבטא, לתאר, לצייר, להביע מצב רוח. אולי הוא אמן בשטח זה, אם כי לא הייתי רוצה שיעשה את האמנות הזאת קרדום לחפור בו. בטוח אני כי יש בכוחו לתת ביטוי להלך רוח, לדמדומים נפשיים ולמאוויים רוחניים…

19.6.1944

– – – מכתבו של חיים אליך נעלה בפשטותו. כן. יפה נפש הוא וקשה גורל… הוא ראוי להערכה ואהבה. הבה נשפיע עליו שלא ינסה לשבור קירות ברזל במצחו הרך.

– – – הרי זו עמידה נעלה. מסירותו היקרה אליך מביאה אותי לידי חום נוסף כלפיו.

25.6.1944

– – – נוראה מסגרת הברזל שהוא נתון בה (הצינוק). נחוצים כוחות גוף ונפש כדי לצאת ממנה בשלום. חיים מקסים במכתביו, בפאר נפשו. הלואי ותהיה לו התבונה להסתדר בגהינום זה.

– – – הוא עומד לפני במלוא החיוב שבו, דמות אדם בעל מחשבה ורגש ובעל יחס נעלה אליך.

– – – הייתי רוצה לקרוא כל אשר אמר לכתוב ופָסַל וכן כל הטיוטות שהתחיל והפסיק – אם אמנם התחיל והפסיק – יקרה לי אמיתו כמות שהיא ולאו דוקא כפי שהיא מתגלית בכלי מלוטש. טובות לי אבני מחצב ולו רק צרורות הניתזים מחוד קורנסו המתאמץ להכות בצור ולחצוב יפה.

15.11.1944

– – – הקטע הנהדר ממכתבו של חיים מעיד על כשרונו של בננו לתאר מחזה אידילי. הוא מתאר באהבה. ועוד יותר הוא מעיד על עדינות הנפש שלו. אם יתגבר חיים על חולשתו – יהיה אדם מאושר ואולי גם גדול.

…בבודאפסט היו הצריחים עומדים על נכונם, ובתי החרושת היו מעלים עשן, ודגלים אדומים היו תקועים בפתחיהם. המרזחים היו שוקקי אדם, והרחובות היו גדושי נשים ופרוות, ויחפנים, וקתלי חזיר, וספרים. השמים היו חרפיים, ירד שלג. היה רעש של עיר ענקית ומיליוני רגליים דישדשו על פני רחובות האבן. אבל חיים בן דור כבר היה בין המתים… "הוא נפל בפעולת קרב במורדות הכרמל.. צרור של תת ריסק את גופו, ונפח את נשמתו לאחר שגסס שעה ארוכה".

חיים בן דור איננו. הוא חדל לחיות, ולא תיפגשו עוד אף פעם. אחר כך חלף ברק מסנוור – ההורים! אחר כך בליל משונה של מחשבות. משהו מלוח בעיניים, נפילה תהומית לתוך רגעים מלווים אין סוף מראות ומקרים.

…אתה תלך בעיר הזרה הזאת, ותמצה את ממשותו של האסון. אתה תעמוד לנוכח גלי הדנובה ותבקש רחמים. אתה תרצה לבכות ולא תוכל. אתה תרצה לצעוק כדי לפרק את המועקה ולא תצעק… אתה אולי תאמר לרוץ חזרה אל ארצך ולנקום את דמו. ותקבל חוזר מהמרכז "אין חשיבותם האובייקטיבית של הדברים נבחנת רק מנקודת הרגשתם הסובייקטיבית של מבצעי התפקידים".

…שחייב אני לחיות אחרי שחיים נפל, זאת ידעתי. שחייב אני להיות נכון למות כשם שהוא היה נכון, ידעתי. חיפשתי משהו שיוכל לעלות בי על מנת להקיף את ההויה הזאת הקרויה חיים בן דור. חיפשתי משהו שיעלה בי על מנת לאמור את הדברים המתנפצים בפנים, משהו מעבר ליכולת ביטוי, או כוח אמנותי. משהו שמעבר לחרוז או פסל או צלילים… ולא מצאתי.

…היה בו משהו שרק אנו ידידיו הקרובים הכרנוהו. הוא היה אדם שנשא בתוכו עולם שלם של דברים חיים ורוטטים המתנגשים ביניהם, והופכים הויית חיים נפלאה.

…הוא הביט בעיניים כפולות, והיה מוצא תהומם של דברים. עיתים היה מסתחרר ואובד בנתיבות עטויות חשיכה, מחטט בידיים פצועות שעה שנלחמים בתוכו מאויים, הכרה, חובה וסערות זמן ללא רחמים. עד שלפתע היה מגיח במקום הנכון, כשהוא מחפה בביטויים "צבריים" על הכל ורישומו של הקרב לא ניכר על פניו.

…אהבתו עזה הייתה ואכזרית ועל כן היה שותת דם לא אחת. חכמת החיים שבו לא שרפה את התמימות, וסערות רוחו לא יכלו לדממה הדקה, שבה נשמע הולם לבה של הידידות. היו שנים שלא התראינו ולא כתבנו איש לרעהו. הוא שוטט בדרכי נכר, היה בצי המלכותי, חי בעולם זר, בערי נמל, בקסרקטיני נכרים. היה עובר בתוך הזוהמה ויוצא טהור ונקי. היה מושפל ומוכה, חורק שיניים ושותק. האמת הפנימית שלו ו"שגעונותיו" הביאוהו לבית הסוהר הצבאי לאחר שברח וחזר. הייתה בו התלהבות לשרת את העניין במתח עליון של שריפה. פחד לעיתים מפני היום יום, אבל ידע למלא את חובתו לאחר שסיכם לעצמו סופית את הדרך.

…גדלנו וראשנו משוח בשמן. היינו בעינינו דור ראשון שנגאל. רצינו להכנס לחיים עם כל מה שיש לנו. כל אחד בדרכו, וכולנו בדרך אחת, שלא יכולנו לנטשה, כי היא עברה בתוך נשמותינו, והנה נכנסנו לחג הכלולות עם המוות. ואולי דוקא זה הסוד של מלחמת היהודים בימינו, שחוברו יחד עולמות העולים בלהבה, ואין סוף ימים צופים אל פנינו, ואנו נדחפים אליהם בכוח החזק מחומר ומבשר, בכוח אלפי חיים בן דורים וגדעונים וירדנות.

חיים גורי

בנכר, אדר ב', תש"ח

על הקרב בבלד-א-שייח'

[מתוך הספר על חייו של חיים בן-דור *]

ביום העשרים ושמונה בדצמבר נטבחו באכזריות למעלה מארבעים יהודים בבתי הזיקוק אשר בחיפה: חיים פורץ בכוח ובעורמה אל בין השורות המתכוננות למעשה התגמול. אחרי אימון ראשון ביגור, הוא מועלה לדרגת סגן-אחראי בחוליה הפורצת. יצא להגן על הכבוד שחולל. יצא ולא שב.

לזכר חבר בקרב / מאת: ינון

…עם חשיכה גמרנו את הסיורים והכנת התכניות, והוחלט על חוליות בנות חמישה איש כל אחת, שתחדורנה לכפר במטרה להרוג כל גבר נושא נשק, ועם זאת, להימנע מרצח נשים וילדים. דבר זה הוא שהיקשה עלינו במיוחד את ביצוע הפעולה. זו אחת מהפקודות הקשות ביותר שמוטלות מדי פעם על חייל, כי דבר זה אומר שלא בהפתעה נבוא אלא נבחן כל בית בפנסים. וזה סיכן את המשתתפים בפעולה באופן מיוחד.

חולקו האנשים ליחידות. בינתיים ניגש אלי אסף ז"ל (**) ומסר לי שאחד מחבריו בשם חיים לא יכול לשבת בחיבוק-ידיים כשאנחנו עומדים לצאת לקרב, והוא לא ישקוט ולא ינוח עד שיצרפוהו לאחת מהיחידות הפורצות.

וסודר הדבר, בדרך בלתי ידועה לי עד היום, שחיים יצא לקרב איתנו.

הכרנו אחד את השני כשלוש שעות בלבד לפני הפעולה, ומיד, באימון קצר שעשינו, נוכחתי כי הוא הטוב בלוחמים. הוא נקבע כפורץ.

חגרנו את נשקנו, סְטֶן לכל אחד, ושנינו כפורצים לחצנו יד להצלחת הפעולה.

יצאנו לדרך. בפעולה זו השתתפו יחידות רבות. זו היתה פעולה ראשונה במספר כה גדול של משתתפים, כי ידענו שגם מחיפה יצאו יחידות אל הכפר. הלכנו דמומים. כל אחד צופה לסביבה יפת הנוף המשתקפת לרגלי הכרמל, והוגה במחשבותיו. חיים נראה שקט ובוטח, כולו דרוך ומוכן לבאות.

התקרבנו אל הכפר. ההתקרבות בוצעה בסדר, ופתאום נפתחה אש. ניתנה הפקודה, ופרצנו אל סמטאות הכפר, אל הבתים. הפריצה היתה קשה כמו שכתבתי קודם, כי לא רצינו להשמיד משפחות ברימונים, אלא פרצנו דלתות כדי לזהות פנים, וזה סיכן אותנו במידה נוספת. חיים התגלה כלוחם מצטיין ואמיץ לב, תמיד נמצא במקומו נסוך ביטחון עצמי. כמעט שלא החלפנו בינינו מלים באותו זמן אלא בתפקיד ובקריאות עידוד אחד לשני. בטחונו הרב בזמן הקרב נסך בטחון גם ביתר אנשי הכיתה.

הגענו לבית חמישי במספר, התקרבנו, והנה מולנו ערבי. לקריאתו מי שם? ענינו באש. הוא היה מאחורי מעקה מרפסת והחזיר אש. בינינו לבינו היו כ 4-5 מטרים. מיד נצמדנו לקיר הבית.

בינתיים פתחו באש גם מהחלון. המצב החמיר. החלטתי לעקוף את הבית ולהשמיד את האויב מאחור. אחד האנשים התקרב לחלון בכדי להכניס רימון ולהשתיק את העמדה, ואנחנו עזבנו את המקום ועברנו לצידו השני של הבית (אבל אותו רעיון עלה גם בראשם של אויבינו), וכשאנחנו רצים ליד קיר הבית בכדי לא להיפגע מיריות הבאות מהחלון, נפגשנו שוב פנים אל פנים. כולנו פתחנו באש. לפתע חיים נעצר ונפל. עוד המשכתי באש וחבר שני זרק רימון. אחד אחר השני התפוצצו הרימונים. נשמעו עוד כמה צעקות והבית נשתתק. רצנו אל חיים. הוא עוד מלמל משהו. חבשנו אותו, הוא היה פצוע אנוש. בינתיים כבר דאגו לנו, כי יחידתנו איחרה לחזור בגלל קרב קשה זה…

(*) חיים בן-דור ז"ל, חבר יגור. על שמו נקראה השכונה בן-דור. כיום נשר. (נטע)

(**) אסף ז"ל, כנראה אסף כץ, חבר יגור, שנפל לאחר מכן בקרב על הכפר ינוח. (נטע)