חייקה מאירי
חייקה נולדה בנר חמישי של חנוכה תרע"ג, דצמבר 1912 בעיירה טרשקון שבליטא. בת אמצעית בין שבעת ילדיהם של בנימין ופייגה (צפורה) קרסובסקי. אפשרויות ההורים לשלוח את ילדיהם לרכוש השכלה גבוהה הספיקו רק עבור הבן הבכור ושתי האחיות הגדולות. עם חברותיה בעיירה הגיעה חייקה אל תנועת "החלוץ" להכשרה ולהגשמה בארץ ישראל – חברות וקשרים הדוקים המתנתקים רק עם פטירתן.
באוגוסט 1934 הגיעה חייקה לחופי ישראל באניה "פילזה" וישר ליגור. כמו כל החלוצים החדשים עברה מסלול עבודות מגוון, אך עד מהרה "עברה את הבחינות" של המטפלות הקובעות והתקבלה לעבודה כמטפלת בבית הספר ובגיל הרך. רבים מבני עשרים וחמישה המחזורים הראשונים ביגור זכו להנות מטיפולה ורבים מהם שמרו על קשר עימה לאורך שנים.
לאחר עשרים וחמש שנים בחינוך קיבלה על עצמה חייקה את ריכוז מחסן הבגדים של הגיל הרך (לימים – "אגרטל"). בתפקיד זה נשאה בעול, באהבה ובמסירות כחמש עשרה שנים, ובהתקרבה לגיל שישים עברה לעבודה קלה יותר בתפירה. עשרים שנה, עם המון סיפוק מהחברות ומהיכולת לעשות ולתרום.
בצעירותה בקיבוץ השתייכה לקבוצת בנות "הפועל", אשר צעדו באון בכינוסים ועצרות ועסקו בפעילויות שונות. חיבתה למוסיקה ולשירה בפרט, הביאה אותה למקהלה של יהודה שרת – מקהלת יגור הגדולה. מאוחר יותר, משחדלה לשיר, החלה לרקוד בחוג הריקודים הראשון של אסתרקה וחיים רשף.
נכונותה לעזור לאחרים הביאה אותה ל"נבחרת" הדגים בראש השנה ובפסח, ולצוות האירוח בחתונות.
ביגור הכירה חייקה את שלום מאייר (לימים – מאירי) ובשנת 1942 לפני יציאתו לחו"ל במסגרת הבריגדה, באו בברית הנישואין. כאן נולדו שלושת ילדיהם – אמנון צפרירה ויהודית. אך לא די בכך, בביתם מצאו מקום גם בת קרובים שהגיעה ארצה מחו"ל ובן מחברת נוער. ביתם היה פתוח לאורחים מהארץ ומחו"ל, ולחברים של הילדים – תמיד יש מקום ללון ואף פעם אין אומרים צר המקום.
חייקה שהשאירה את כל משפחתה בגולה זכתה לראות בבוא אותן האחיות שנותרו בחיים עם ילדיהן לארץ. לאחר חמישים שנות פרוד התאחדה המשפחה.
עם מותו של שלום ב-1990 נדמה היה כי אבד רצונה של חייקה להתמודד ולחיות. ניתוחים וארוע מוחי הוסיפו קושי על קושי והיא עברה לבית אחוה ולעבודה ב"אגרטל" – אותו בית בו ניהלה את מחסן הבגדים של הגיל הרך – נסגר מעגל.
חברותיה השומרות לה אמונים, באות לתמוך ולעודד בנוסף לתמיכת הילדים. אך חייקה הולכת ומסתגרת. ממשיכה להתעניין בכל הנעשה ביגור, אך לא מוכנה להשתתף בארועים החגיגיים של המשק.
בשבועיים האחרונים הורע מצבה ובמוצאי שמחת תורה אושפזה. לרגע נדמה היה כי היא מתאוששת ולא היא. ליבה לא עמד במאמץ ונדם.
תמו שישים ואחת שנות חיים של עמל ויצירה ביגור, של נתינה באהבה וללא חשבון.
