חייקה קול

28/02/1914 - 30/10/2008

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' אדר התרע"ד

תאריך פטירה: א' חשון התשס"ט

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יהודה קול

אחים ואחיות: מרים בלפר

חייקה (בלפר) קול

נולדה: 28.2.1914
נפטרה: 30.10.2008

חייקה נולדה בשנת 1914 בעיירה ברסטיצ'קה שבפולין. היו לה שלוש אחיות ושלושה אחים. ארבעה מהם עלו ארצה עם אביהם, שחי מספר שנים ביגור. שני אחים וקרובי משפחה נוספים נספו בשואה. משפחתה עסקה בנגרות. היא סיפרה, כי צעירי העיירה למדו נגרות אצל אביה, מקצוע שעזר להם מאוחר יותר להתאקלם בבואם לישראל. בצעירותה הצטרפה לפלוגת ההכשרה קלוסובה.
בשנת 1932 עלתה לארץ והצטרפה לחבריה מהעיירה ב"פלוגה" ביגור. עם בואה ליגור עבדה במשתלה, ובמהלך השנים הראשונות עבדה בענפים חקלאיים שונים. בהמשך היתה מטפלת בבית הספר. היא גידלה וחינכה מחזורים רבים. אבל יותר מכל זכורות השנים בהן פינקה ודאגה לארוחות צהריים של ילדי בית הספר בחדר-האוכל. לאחר שסיימה עבודתה בחינוך, עבדה במתפרה. בשנים האחרונות עבדה ב"אגרטל".
חייקה הכירה את יהודה, כשבנה גגות מעץ ביגור. הם נישאו. ביגור נולדו ארבעת ילדיהם: עמי, עמליה, אביהו ויענקל'ה.
התכונה הבולטת ביותר שלה היה טוּב לבה. הנתינה והאהבה שפעו ממנה, בעיקר כשחילקה את תוספות המזון לילדים. כל תוספת היתה כמו חגיגה: שוקולד, צ'יפס, גזר חי מתוק, ג'ילה אדום ורוטט ועוד. היא דאגה לכל הילדים כאילו היו ילדיה הפרטיים. לכל מי שהיה רזה מדי, או חולה, היא דאגה לתת תוספות, שיעלה במשקל, יבריא ויגדל. יחסה הדואג והאמהי היה משהו מיוחד גם באותן שנים, לכן רבים מבני יגור שמרו איתה על קשרים עוד שנים רבות אחר כך.
חייקה היתה מעורבת מאוד בחיי יגור. אהבה את יגור ובניה. שנים רבות היתה חברה בצוות המבשלות בפסח שהכינו דגים וגפילטפיש.

לצד המעורבות החברתית שמרה תמיד על בית חם ודואג לילדיה, משפחתה וחברים. לאורך השנים תמכה רבות באחיה ואחותה ובני משפחה נוספים שניצלו מהשואה. לפני מספר שנים נסעה חייקה עם עמליה לטיול שורשים בעיירת הולדתה ברסטיצ'קה. חייקה היתה כבר בת שמונים, אבל עם מרץ של בחורה צעירה, ולא ויתרה על שום דבר.
"סבתא חייקה" הוא ללא ספק אחד המפעלים המרכזיים בחייה. סבתא מעולה שגידלה את נכדיה בחום ובאהבה רבה. כששאלו אותה כמה נכדים יש לך? היא ענתה: "נכדים לא סופרים! כסף סופרים, אבל נכדים לא! נגד עין רעה". הנכדים מילאו את כל עולמה. היא שאלה לשלומם, התעניינה במה שקורה, שמחה בשמחתם והצטערה בצערם. הם החזירו לה אהבה, כי באמת היתה סבתא מיוחדת.
בשנים האחרונות, עקב מצבה הבריאותי עברה לבית אחווה. חייקה, שכל חייה היתה בריאה וחזקה, לא רצתה להיות נטל על אחרים, לא על החברה, לא על מטפליה ולא על המשפחה. עמליה מספרת שבשנים האחרונות, כאשר היו מטיילות יחדיו בחוצות יגור, פעמים רבות היו עוצרים לידם מי שהיו פעם הבנים של החינוך המשותף שזכרו לה חסד נעורים, וזה תמיד גרם לה להתרגשות רבה. גם בימי מחלתה ציינו מטפליה שהיתה טובה, צנועה, ותמיד מלאת תודה על הטיפול.
חייקה נפטרה בשיבה טובה בגיל 96. יש לה ארבעה-עשר נכדים ושלושה נינים.

יהי זכרה ברוך!

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • כל אחד פנה לדרכו

      אבי היה בעל מלאכה – נגר. לפי המושג של ברסטצ'קה, הנגריה שלנו היתה הגדולה בעיירה. בעונת החורף, שנחשבה לשקטה, היו כל בעלי המלאכה מהעיירה מתכנסים בביתנו על כוס תה, תפוחי-אדמה ומלפפונים חמוצים, והיו דנים בשאלות מקצועיות ורוקמים יחסים וקשרים ביניהם. רבים מבחורי העיירה הצעירים היו באים אל אבי ללמוד את מקצוע הנגרות, היות ומי שהתעתד לעלות לארץ נאמר לו שחשוב מאוד שילמד מקצוע, והנגרות נחשבה למקצוע טוב.

      משפחתנו היתה משפחה גדולה וכל אחד מהילדים פנה לדרכו. אחד הצטרף לצ.ס., אחר ל"החלוץ הצעיר". ביום שישי לפנות ערב היה כל אחד מהילדים פונה לדרכו. אבא, בשובו מבית הכנסת היה תמיד חוזר ואומר: לא איכפת לי שכל אחד יילך לפי רצונותיו, אך לפחות בליל שישי, עם כניסת השבת, נתכנס כולנו יחד.

      בגיל צעיר הצטרפתי ל"החלוץ הצעיר" ויצאתי להכשרה לדומברוביצה. עבדתי במנסרה.

      עליתי ארצה והגעתי לחוף יפו. את פנינו קיבל תרשיש. הוא ראה שאני בחורה צעירה וכיוון אותי לקיבוץ הנוער העובד – נען. שהיתי שם מספר ימים. התנהגות החברים נראתה לי כפראית ובלתי מנומסת, וראיתי ששם לא מקומי. חזרתי לתל-אביב ונפגשתי עם מרשק, שכיוון אותי ליגור, בה נמצאה חבורת ברסטצ'קאים.

      הגעתי לפלוגה ועבדתי בעבודות שונות. נשלחתי לתקופה מסויימת לפלוגת הים. אחרי האיחוד חזרתי ליגור. מרכז המשק ניגש אלי ואמר שאני עושה רושם של חקלאית, ונכנסתי לעבוד במשתלה, דבר שנחשב לכבוד רב בימים ההם. המשכתי בעבודה זו כחמש שנים.

      חיה בלפר

      ספר יגור, 1963, עמ' 298