חמדה ויסמן

מרגיש אני חובה לעצמי לקחת חלק בהעלאת זכרה של חמדה, למען ידעוה רבים…

ישנם אנשים אשר נטלו על עצמם משימה המקדימה או מזהה את תקופתם, וכאשר השכילו לעשותה בשלמות ובכנות הראויים להערצה – מקבלת אישיותם מימד נוסף של סמליות ומופת שאינה חולפת ואינה נשכחת עם שינויי ציוויים ודגשים.

מי שראה את חמדה בעבודתה, מי ששם לב להתמדתה ולמסירותה, ללא ספק יזכור לה זאת בהערצה. דרכה לא היתה דרך סלולה וחסרת מכשולים. הענף אותו נטלה על עצמה לטפחו כמקור מחיה, בעל החי התוסס והעוקצני אותו חפצה לביית ולאלף על מנת שישמש מקור שמחה ובריאות – לא היו מן המשימות הנוחות והקלות. ההחלטה הנחושה, המסירות וההתמדה בהם דבקה, ברצותה להשלים את יעודה – הם מן התכונות הברוכות אשר בתרומתם נהייתה דרכה דוגמא ופסגה למכיריה.

נדמה כאילו קיימת השפעת גומלין, וכאילו שאבה חמדה סעד ועידוד לדרכה מעולמה של הדבורה. כל מי שבא בכנות ותוך כוונה חיובית לִשרוֹת במחיצתה של הדבורה, לא יכול שלא להתקנא וללמוד ממעשיה. אותה חריצות ללא גבול, מסירות לכלל ושיתוף פעולה מתמיד, אותה דבקות במטרה של בניית יש מאין, של הקמת הקירות ויצירת התנאים לחיים משותפים, כאשר עליה להבטיח לעצמה מקום מספיק להתרחבות ומלאי של כוח ומתיקות לעונות קשות ודלות, הטירחה לדור ההמשך והדאגה להכשיר למענו את התנאים המירביים למען ינעמו ויוקלו עליו ימי צעירותו. מידת הקרבתה ושמירתה על בטחונם ושלוותם של ביתב ובני ביתה – אין לי ספק כי מכל אלה ספגה חמדה, וכל אלה שימשו נר לדרכה.

מגבלות בריאותה וכוחה הפיזי לא עמדו כמכשול בפני המאמץ הגדול וההתמדה הבלתי פוסקת לרתום את ענף הדבורים לחזון הגדול של האדם החי מפרי עמלו, של הפרחת והמתקת שממת ארצנו, של מציאת אפיקים נוספים וחדשים לרתימת הטבע לשירותו של האדם המתקדם, ותרומת האישה לשוויון זכויות ומאמץ שווה-ערך בפרנסת המשפחה ומעמדה בחברה. שמחתה כל בוקר לשוב ולפגוש את משפחות הדבורים, עמלות ומפזמות פזמוני-עשייה, חרדתה עם ערב לשוב ולצבור כוח כדי להיפגש למחרת, לשבת ליד שולחן העבודה או לחבוש את כובע המסיכה על מנת לקחת חלק בהתרגשות יצירתן של הדבורים – אין ספק כי היה בכוחם של ערכים אלה להקרין על הסובבים אותה. לא הרתיעו אותה החום והשרב, לא המרחק וטילטולי הדרך. הרתיע אותה רק הפחד לנתק את מגעה עם מפעל טיפוחיה ועם עולמם המזמזם והיוצר ללא-הרף של הדבורים.

עניין מיוחד ראתה חמדה לעצמה בקירוב בני נוער – אם מבני המשק או מחבורות שונות שהתחנכו ביישובה – אל ערכיה ואל מקום עבודתה. הסבלנות והשקט אותם הקדישה למטרה זאת, למרות הקשיים והאכזבות, יכלו לשמש דוגמא לרבים אחרים המחפשים דרכים לליבם של הצעירים.

בכל התכונות האלו הכרנו את חמדה, ובכל אלה נהייתה היא דוגמא ומופת. לא הרבתה חמדה להתפנות לתפקידים בציבור, אך הרבתה להתבלט בין יודעיה במעשיה היפים, ובזאת נשמור את זכרה ונספרו לאלה שלא זכו להכירה.

דוד ותסילה כהן

יומן ליום השלושים

11.3.1977

הגעתי ארצה עם המשפחה בשנת 1908. אחרי גל הפרעות והפוגרומים בשנים ההן החליטו הורי, כרבים ברוסיה, שאין שם עתיד, ואם לברוח הרי לארץ-ישראל. באודסה, עיר הולדתי, התארגנה קבוצה בת מאה משפחות, כולם אנשי עמל ובעלי מקצוע, לעליה ארצה, תוך מגמה לקנות קרקעות ולהתיישב עליהן. אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת של שישה שבועות הגענו ליפו והתאכסנו בהוטל הידוע של חיים ברוך.

בארץ ציפתה למשפחות אלו אכזבה מרה. אדמה לא נקנתה בגלל הקשיים להוציא עליה את ה"קוּשָאן", וגם סיכויים רבים אחרים להסתדר איכשהו לא נראו באופק. רבים חזרו לרוסיה, חלק היגרו לארצות הברית ולמקומות אחרים. רק ארבע משפחות נשארו בארץ, ביניהן משפחתי.

הדירה הראשונה שלנו היתה בפתח-תקוה. הכסף אזל ופרנסה לא היתה. לזה נתלוו מחלות עיניים וגם קדחת, כמובן, לא פסחה עלינו. אבי, אדוק ובר-אוריין, לא בחל בשום עבודה. הוא יצא בחריפות נגד שמירה ערבית בכרמים, שהיתה נהוגה אז כמעט בכל המושבות…

אחרי מלחמת העולם הראשונה עברתי לבן-שמן. עם קום "הגדוד העברי" עבדתי במטבח לחיילים ולאחר מכן הצטרפתי ל"קבוצת טירה", שהתיישבה על אדמה שהיתה שייכת לגרמנים. רצינו להקים קבוצה נוסח דגניה. המטבח היה משותף. ברווחים לא התחלקו, כי לא היו כאלה. בקושי התקיימנו, איכשהו. בעיקר סבלנו מהקדחת הצהובה. טיפל בנו ד"ר יפה.

הקבוצה התפזרה עם הולדת הילד הראשון. לא האם הצעירה ולא שאר הבחורות בקבוצה – 8 במספר, מהן שש בגיל 16-17 ושתיים בנות 15 – לא ידעו איך לטפל בתינוק… חלק מהקבוצה הצטרף לגדוד וחלק לכפר-יחזקאל. נשארנו ארבעה. אני ודבורה דרכלר (מחללי תל-חי), טברסקי וא. פרידמן. אמרנו: נגדל ירקות. היתה לנו רפת קטנה וגם קצת פלחה – הכל ללא מים. להוציא כמה דליי מים מהבאר היתה עבודת-פרך וגם לסחוב אותם אחר-כך לגינה או לרפת לא היה קל. הבחורים אמרו: לא נסחוב מים, מוותרים על הירקות.

העבודה נמשכה מזריחת השמש ועד שקיעתה. כתוצאה מתנאי החיים האלה חליתי במחלה אנושה ושכבתי בבית חולים בירושלים, כמעט משותקת לגמרי, במשך שנה וחצי. כנראה שמצבי לא היה קל כי שלחו אותי לריפוי בחוץ-לארץ. שהיתי בוינה שנתיים וחצי ולאט לאט התאוששתי וחזרתי לאיתני. גם בוינה לא התבטלתי, וכאשר מצב בריאותי הרשה לי התמחיתי בשני מקצועות שהיה לי בהם עניין – לולנות וכוורנות.

עוד בהיותי בוינה החלטתי לא לחזור לטירה. קסם לי "גדוד העבודה" שהתארגן אז. התקשרתי עם עין-חרוד וביצעתי לא מעט קניות עבור משק זה. כאשר חזרתי ארצה באתי לעין-חרוד. המצב היה קשה מהרבה בחינות, אבל העיק בעיקר החוסר באנשים…

באותה שנה הצטרפה יגור לעין-חרוד. התקיימו אז כמה ישיבות בקשר למצבה של יגור, במה ואיך לעזור לה…. הוחלט לשלוח אותי כשליחה ראשונה לכמה חודשים ליגור, בכדי לעמוד שם על המצב הקיים, לדווח ולהביא הצעות איך להביא את הנקודה קדימה ובמה צריכה להתבטא עזרת עין-חרוד ליגור.

אפשר לתאר את התרשמותי הראשונה מיגור: כמה צריפים, משק דל, חברים קודחים… חוסר מים וחוסר סידורים אלמנטריים, שלי כאיש עין-חרוד היה קשה להתרגל אליהם. מים לכביסה לקחו מתעלות הכביש. מקלחת לא היתה והיו מתרחצים ברבע פחית מים במכבסה, ששימשה גם כעין מקלחת. היה ריב בלתי פוסק בין הבחורים והבחורות מי יתפוס קודם את המכבסה…

ברפת היו כמה פרות, באורווה שני זוגות פרדות ושלושה סוסים, ביניהם הסוס המפורסם בדז'ים, שכתת את רגליו השבורות פעמיים ביום לחיפה, בכביש הרעוע, עם כד ולפעמים עם שני כדי חלב, והביא משם אספקה לחברים. מי יודע מה היה גורלנו לולא בדז'ים הזה, שדאג לכלכלתנו בחורף הגשום ובימי השרב הלוהטים.

– – –

שהיתי במקום שלושה חודשים וחזרתי לעין-חרוד. מסרתי דו"ח על הנעשה ביגור ומה לדעתי יש לעשות בכדי להוציא את העגלה מן הבוץ… ברוב דעות הוחלט לשלוח שישה אנשים ליגור, בהתאם לצרכי הענפים שם, ביניהם היינו וייסמן ואני. עודני זוכרת את העגלה עם הסולמות בה הגענו, אחרי ליל נסיעה, ליגור…

דובר על גיוס של שנה. וייסמן ואני היינו נוסעים בחגים לעין-חרוד ובכל שנה היו מאריכים את גיוסנו. כך זה נמשך שש שנים עד שנמאס לנו העניין והחלטנו להישאר ביגור כחברים.

בהגיענו ליגור התאספנו עם חברי המקום, בחרנו במוסדות המשק והתחלנו לפעול במרץ רב. בעזרת עין-חרוד התחילו להגיע חברים נוספים, קודם מקבוצת עין-טבעון ואחר-כך הצטרפה פלוגת חיפה והמשק גדל והתרחב. הסתערנו על עבודות-החוץ בכדי למצוא תעסוקה לכל החברים שהמשק החקלאי לא יכול היה לקלטם. אז גם נקנה הטרקטור הראשון "פורדסון" (אגב, יגור היתה אז המשק היחידי שהתחיל לעבד את האדמה עם טרקטור) והחלו גם לעקור את הטרשים… לפעמים גם הטרקטור לא יכול להם, אבל לאט לאט התגברנו עליהם…

החלטנו לנטוע כרם. המוסדות התנגדו בחריפות לנטיעות ונימוקם איתם: אדמת יגור אינה מתאימה לנטיעות… לא קיבלנו גישה זו של שֵב ואל תעשה. בזיכרוני נחרתה ישיבה אחת שהתקיימה ביגור, ובה השתתפו באי-כוח המחלקה להתיישבות של הסוכנות. אחד מהם הצביע על כף ידו ואמר: פה תצמחנה שערות? כך תהיינה נטיעות ביגור. זה קומם אותנו, אנשי יגור… אמרתי להם: לנו יש שרירים ורצון לעבודה, אבל כסף אין לנו. אנחנו ניטע, ניקח שתילים בהקפה, ואתם תשלמו ולא תהיה לכם ברירה. זה הקפיץ אותם… לאחר שנים הודו גם הם ש"חוצפנים" אלה ניצחו אותם….

חמדה ויסמן

ספר יגור, עמ' 36

מאז ומתמיד אהבתי את הטיפול בדבורים, וגם החשבתי אותן מבחינה משקית, וכאשר נפל בגורלי לעבור מעין-חרוד ליגור וראיתי בה את הצמחיה הרבה, הרב-גונית, בייחוד צמחי הדבש – אמרתי לעצמי ולחברַי שכאן יש מקום ואפשרות לפתח מכוורת לתפארת…

לפי המלצתי החליטה הקבוצה להקים מכוורת, אבל לא היה זה כל-כך פשוט להתחיל בענף זה. בארץ טרם היו משקים יהודיים שידעו את מלאכת גידול דבורים ונחילים, וצריך היה לכתת רגליים לכפרים הערביים שעסקו בגידול דבורים בצורה פרימיטיבית מאוד ולקנות אצלם. הערבים לא גידלו דבורים בכוורות… אלא "הכוורות" שלהם היו עשויות מחימר או מטיט, בתערובת של קש, בצורת גליל או כד… גלילים אלה היו מונחים אחד על השני – שלושה עד חמישה רבדים… בזמן רדיית הדבש היו פותחים את המכסה האחורי, חותכים את החלות עם הדבש ומוציאים אותן חתוכות, ואחר-כך היו מחברים שוב את המכסה. את הדבש הוציאו מהחלות או ע"י סחיטה בידיים או ע"י לחיצה בין שני קרשים.

– – –

כאשר הוחלט באסיפה להתחיל בענף המכוורת הכינונו את הכוורות, אותן עשו בנגריה שלנו… כיוון שהזמן היה מוגבל הספקנו לעשות רק 43 כוורות, ואז יצאנו בעגלה, כמה חברים, לקנות נחילים. הגענו לכפר ערבי בלילה, פנינו למוכתר הכפר ואמרנו שרצוננו לקנות נחילים… היה להם מוזר כאשר הבטחנו לשלם על כל כד תוספת של 5 גרוש למען יאפשרו לנו לבחור את הכדים. בעד כד דבורים שילמנו אז 50 גרוש והתוספת של 5 גרוש קסמה להם, אבל הם לא הבינו איך נדע לבחור בכד הרצוי לנו. כיוון שאי אפשר היה לפתוח את הכד ולראות מה נעשה בתוכו, יכולנו רק לקבוע את גודל וחוזק המשפחה ע"י דפיקה בכד. אם אחרי דפיקה כזאת הרעש בכד היה גדול – סימן שזאת משפחה חזקה, ולהפך. כך בחרנו את הכדים.

– – –

עם האיר הבוקר יצאה שיירה של נשי הכפר – 43 במספר – וכל אחת מהן נושאת כד דבורים על הראש, וככה העבירו את הכדים ליגור. התחלנו בעבודה קדחתנית להעביר את הדבורים מהכדים אל הכוורות, ולא היתה זו עבודה קלה בשבילנו וגם לא בשביל הדבורים, כי עליהן היה עוד לבנות את כל חלות הדונג… עוד באותה השנה רדינו דבש בשפע – 35 פחים. כמו כן הספקנו להתחיל באותה שנה בגידול עצמי של נחילים ומלכות… סידרנו כרטיסיה לכל משפחה, בכדי לדעת את סגולותיה: אם היא אוגרת טוב, אם היא בונה יפה את החלות, הבריאות שלה וכו'. ככה ידענו מאיזו כוורת עלינו לגדל מלכות…

– – –

כאשר הגענו ל-180 כוורות יצאנו לראשונה לנדידה לפרדסי רחובות – לקבוצת שילר. זאת היתה השנה התשיעית של המכוורת. בסביבות יגור דולדלה הצמחיה… וכן היה ברצוננו לנצל את מרעה ההדרים אשר הדבש ממנו מאוד מקובל בשוק. ואכן היה לנו אז יבול טוב.

באותן השנים טרם נלמדו דרכי הנדידה וזמני הנדידה. הלכנו בדרך בה הלכו חברי עין-חרוד ובית השיטה, שיצאו עם הכוורות לפרדסים לפני האכילה, וכל הטיפול הדרוש להתפתחות המשפחה נעשה במקום המרעה. שיטה זו הכבידה עלינו מאוד, כי נאלצנו לעזוב את הבית לחמישה חודשים, וכאימהות לילדים קטנים הקשה הדבר הזה עוד יותר, אבל לא היתה ברירה כי הענף דרש זאת מאיתנו. בכל זאת אנו יכולים לציין בסיפוק רב את התפתחות המכוורת, שרכשה מעמד נכבד בין ענפי המשק…

– – –

לאחר סיכום של ארבעים שנות עבודה אני מקווה שהבנים יכירו סוף סוף בחשיבות הענף הזה וחיוניותו, וימצאו בו את מקומם.

חמדה

ספר יגור, עמ' 135

יגור לקראת שנת ה-49

– – –

מאז שערך האסיפה ירד בחיינו – ירדנו בהרבה. כאבתי מאוד כאשר לפני שבוע נתקיימה אסיפה בבעיות חינוך, ולדאבוני הרב ראיתי מעטים מבין הצעירים. הצטערתי מאוד על כך – האם זה לא שייך להם?…

כאשר באנו למשק, הדגל שלנו היה עבודה עצמית. זו היתה המטרה – הכל נבנה, הכל ניצור בידיים שלנו. התחלנו מגן הירק, הלכנו לפלחה, לדיר, למכוורת, ועכשיו אינני יודעת לאן נגיע. נכון כי הרבה חברים יצאו מהפעילות. את החבֵרה כמעט שלא מרגישים בחיינו, כמעט שלא שומעים אותה באסיפה ולא רואים אותה הרבה בפעילות במשק, בוועדות השונות. אולי רק בסידור העבודה או בוועדת החינוך.

איך לתקן את הדברים? אני חושבת שיש לזה מקום באסיפה הכללית, אולם מה לעשות כאשר לאסיפות באים מעטים. דיברו כאן על עבודה ערבית בקטיף אשכוליות – אינני יודעת למי זה אכפת? אולי לבודדים בלבד. מורמות באסיפה כמה ידיים וזהו הרוב, ואנחנו חיים לפי החלטת הרוב. אולי נארגן איזה צוות אשר יחפש דרך איך להביא את האנשים לאסיפה, שידברו בגילוי לב, אפילו אם הדברים לא יהיו לרוחנו. נתווכח איתם, אולי גם נשכנע, ואפשר יהיה לתקן דברים.

אינני יודעת מי החליט על כך שערבים יעבדו בקטיף. לאסיפה זה לא הגיע, אולי זוהי החלטת המזכירות. אני לא רואה כי בכוחנו הדל יכולים כאן לעשות משהו, פרט אולי לכעוס על עצמנו ולשפוך את מרי שיחנו. ושוב, לא נצליח לתקן דבר אם לא נמצא דרך להביא את הבעיות בפני האסיפה, כי אחרת אין לדברים שנאמרו כאן ערך רב.

אני אומרת, כי חלק מהחֶברה שלנו – ציבור החבֵרות – חדל להיות גורם פעיל וחיובי מבחינת הפעילות בתוכנו. זה אמור גם לגבי החברות הצעירות. יש אצלנו חברות צעירות בעלות יכולת רבה, אבל אין הן מגיעות לאסיפה ולא נבחרות במוסדות ובוועדות. אני חושבת שאנו מפסידים הרבה בשל כך. היה זה לגמרי אחרת לו החברות היו מקבלות על עצמן את העול של השתתפות פעילה באסיפות ובדיונים. בזה שנתנו לחברות להשתחרר מעול חברתי זה – איפשרנו להן להפנות את כל מרצן לחדר…

אני מוכרחה לנגוע בדבר הכאוב לי – חיסול המכוורת. זהו אחד הענפים היפים ביותר בחקלאות, ענף בו החבֵרה יכולה למצוא עניין ותוכן רב בעבודה. אפשר להמשיך בעבודה זו שנים רבות. אי-הרצון אצל הצעירים לעבוד בענף זה – גם זה שייך לנושא. זה חדל להיות ערך.

עלינו לחפש דרך לתיקון הדבר.

חמדה

יומן יגור, 5.3.1971