חנה אהובי

24/12/1915 - 13/10/1974

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ז טבת התרע"ו

תאריך פטירה: כ"ז תשרי התשל"ה

ארץ לידה: רומניה

תנועה ציונית: פועלי ציון

עבודה: לגין, משתלה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צבי אהובי

בנים ובנות: תחיה אהובי

חנה אהובי

לאחר סבל רב הלכה חנה לעולמה והיא בת 59.
חנה נולדה בחוטין אשר בבסרביה להוריה מרדכי ושרה ז"ל. היה זה בית ציוני מובהק בו דיברו עברית, ואבא גם נבחר לאחד הקונגרסים הציוניים. החיים התאכזרו לה עוד מגיל צעיר. בהיותה בת 12 התייתמה מאביה ומשום היותה הבת הבכורה במשפחה רבץ גם עליה עול הפרנסה. אמה ואחותה נספו בשואה ושני אחיה עברו לברית המועצות ומסיבות מובנות נותק איתם הקשר.
בשנות השלושים המאוחרות עברה חנה לצ'רנוביץ, שם הצטרפה ל"פועלי ציון", ולאחר מכן יצאה להכשרה. בשנת 1939 עשתה חנה את דרכה לארץ באניית המעפילים המפורסמת "טיגר היל". הייתה זו נסיעה בתנאי רעב קשים במשך שבועות רבים, כאשר האנגלים רודפים אחריהם: "…על ידי נפלו שני מעפילים – כותבת חנה ב"ספר יגור" – מכדורי האנגלים ע"י חופי תל-אביב. נמצאתי אז על סיפון האנייה".
ביגור היו לה כמה חברים, וביניהם ליובה גוקובסקי וברדתה מהאנייה הצטרפה למשק. כאן היא עבדה במשתלה והייתה מראשוני העובדים ב"לגין", כאשר המפעל עשה אז את ראשית צעדיו.
מחלתה חשוכת המרפא של הבת תחיה, שנעקרה באביב ימיה גרמה לחנה ולצבי סבל לא ישוער. לעיתים קרובות הייתה חנה נוסעת איתה לבית-החולים בירושלים, כדי להקל על מכאוביה של הבת, אולם את חייה לא יכלה להאריך בהרבה. בבית-החולים הושיטה את עזרתה לכל מי שנזקק לה, ורבים רבים היו לה אסירי תודה.
על מחלתה הממארת שלה עצמה נודע לה עוד לפני תשע שנים לאחר הניתוח, אולם בגלל אופיה החזק היא השתדלה בכל כוחותיה להעלים את הדבר, אפילו מהקרובים לה ביותר ונשאה את יסוריה בדומיה, עד אשר גאל אותה המוות.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לבטים

    בעיר מולדתי, חוטין, אשר בבֶּסָרַבְּיָה, היה נוער יפה ומאורגן, בית ספר עברי ומוסדות ציבוריים רבים, כמו בכל העיירות בגולה בתקופה ההיא. באופן מיוחד היתה פעילה בעיירתנו התנועה הציונית על כל זרמיה.

    גדלתי בבית ציוני, בו דיברו עברית (אבי ז"ל גם נבחר פעם לקונגרס הציוני), ואין פלא, איפוא, שכבר מגיל עשר השתייכתי לתנועת "השומר הצעיר", ועברתי את כל השלבים בהתפתחות התנועה עד שמלאו לי 18 שנה.

    על "השומר הצעיר" עברו אז ימי משבר קשים. חדרו אז לתנועה דעות שמאלניות-חסלניות ועשו בה שַמות. עודני זוכרת את הוויכוחים הסוערים, שנמשכו ימים רבים, וכתוצאה מהם חלק מההנהגה, ואיתם רבים מהשורה, עזבו את "השומר הצעיר" והצטרפו למפלגה הקומוניסטית. וגם אני נסחפתי איתם. הייתי פעילה מאוד והדרכתי נוער שהיה מבוגר ממני, אבל סיפוק לא היה לי. לא הייתי שלמה עם עצמי ולא יכולתי בשום אופן להתרגל למחשבה שלא אעלה ארצה. במשך שנה התעניתי בלבטים וחיפושי דרך, עד שגמלה בלבי החלטה לחזור למקור מחצבתי – לציונות החלוצית.

    ראשית דבר הפסקתי את פעילותי במפלגה הקומוניסטית. עזבתי את העיר והצטרפתי לצֶ'רנוביץ'. לא יכולתי ולא רציתי לחזור ל"שומר הצעיר", וגם "גורדוניה" לא תאמה לנטיותי השמאליות, וכאשר נפתח בעיר זו סניף "פועלי ציון" הצטרפתי אליו ולאחר מכן יצאתי להכשרה.

    עליתי ארצה בשנת 1939. לפני עלייתי הלכתי להיפרד מאחי, שריצה את עונשו בבית הסוהר בגלל השתייכותו למפלגה הקומוניסטית (גם אחי השני השתייך למפלגה זו – שניהם נמצאים בברית המועצות, ומזה שנים נותק הקשר בינינו מסיבות ידועות). הוא אמר לי בין היתר, ספק באירוניה ספק ברחמנות: "ובכן, את בכל זאת נוסעת לפלסטינה?" ונד לי בראשו. אינני בטוחה אם זאת היא גם דעתו כיום.

    את דרכי לארץ עשיתי באוניית המעפילים המפורסמת "טיגר היל". רבות סופר עליה ואין הרבה מה להוסיף. זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי טעם של רעב ממש, שהציק קשות במשך שבועות. נזכרת אני מה רבה היתה שמחתי כאשר מצאתי פעם קליפת סלק, ובאיזו הרגשה החזקתי את חתיכת הלחם שחילקו לנו אחרי שעברו אלינו מעפילים מצ'כיה, מאוניה אחרת, וברשותם היה מלאי קטן של לחם. חוויות כאלו – אם אפשר לקרוא לזה חוויות – קשה בכלל לתאר. אם נוסיף את הצרות שגרמו לנו האנגלים – שעקבו אחרינו ולא הירפו מאיתנו אף רגע – הרי התמונה תהיה שלמה. על ידי נפלו שני מעפילים מכדורי האנגלים, ליד חופי תל-אביב. נמצאתי אז על סיפון האוניה.

    על יגור שמעתי עוד בהיותי בחוץ לארץ והיו לי פה גם כמה חברים. החלטתי, על כן, להצטרף למשק. ברדתי מהאוניה הייתי במצב ירוד מאוד (משקלי היה 38 ק"ג), וגם חבלי הקליטה במשק לא היו קלים כל עיקר, אבל עמדו לי חינוכי והכרתי, ועשיתי את כל המאמצים בכדי להישאר במקום.

    חנה אהובי

    "ספר יגור, 1965

  • לבתי יקירתי

    לבתי, יקירתי, תחיה'לה, ידידתי הנאמנה!

    אני רוצה כל-כך להאמין שהמכתב הזה באיזשהו אופן יגיע אליך. אחרי כל-כך הרבה זמן שלא ראינו ולא שוחחנו הצטבר לי כבר הרבה על הלב. ודאי גם לך יש הרבה מה להגיד לי. לייעץ, לנחם ולדאוג למלא לי כל פינה בחן ובתוכן, בנפשך הטהורה והאצילה, שלא ניתן לבטא בשום שפה, ובוודאי לא אני. כי מה אני לעומתך?

    יקירתי, את כבר מזמן לא הבאת לי חומר קריאה למיטתי. ידעת בדיוק מה ברצוני לקרוא, ודאגת שאהיה מעודכנת בכל. אליך הגיעו בינתיים עיתונים וספרי קריאה. כרגע בוקר כל-כך יפה ונעים ומזג אויר כל-כך נפלא בשבילך.

    תחיה'לה, את זוכרת שעל עץ הפלפל היה ענף יבש שקשה היה להורידו? תמיד חששתי פן יפול וחלילה יכול לפגוע בך. עכשיו הוא כבר נפל בעצמו. את הפינה היפה על-יד ביתנו, שיחד תיכננו ושתלנו, הרי את עוד זוכרת; אַת הרי כל בוקר הלכת לראות אם זה כבר נבט ונקלט – ונהנית. ועכשיו, אני יכולה לספר לך שהכל כבר פורח ויפה להפליא.

    בתי יקירתי, לא ידעתי להעריך מספיק את גודל נפשך ולהגיע לעומק מחשבותיך. בכל ימי חייך לא ידעת לכעוס, גם כשהיה צורך. ידעת לוותר בעדנה. הסתפקת כל-כך במועט וידעת לראות רק את כל היופי תחת השמש – ומה אהבת את הכל. כעת אני מחפשת אותך, את כולך. את חינך, את חן החיים.

    יקירתי מכל, לא זכיתי להיות איתך באחרונה, לספוג עוד מרוחך היפה, ועוד לשמוע איזו מילה לעניין, ואולי גם לנחם אותך באיזו מילה טובה, כפי שניחמת וברכת אותי תמיד. לספר לך שאני בריאה – איזה אושר הייתי מביאה עליך. איזה גורל?

    תחיה'לה שלי, הנעלם הזה רובץ ומייסר ומייסר, והגעגועים הם ללא נשוא. ענן כבד עטף אותי וצובט, וצובט, וזה יוסר ממני רק כשאחזור אליך ונהיה שוב ביחד, כמו תמיד.

    כעת אני צריכה לשמוע בקולך, כי אַת הרי אומרת לי: אמא'לה, תהיי חזקה ותחזיקי מעמד. אולם איך אוכל בלעדיך ובלי עזרתך?

    אמך.