חנה גיפמן
חנה נולדה בשנת 1907 בעיירה לנוביץ שבפולין. אמה הייתה עקרת בית ואביה שוחט ובקי בתורה. משפחתה הגדולה מנתה תשע נפשות. חנה למדה בבית ספר "תרבות". בהיותה בת 13 נפטר אביה. חנה עזרה בעבודתה לכלכלת המשפחה וכן טיפלה באחיה הצעירים. בחברת הצעירים בני גילה בלטה בחדוות נעורים ובידע הנרחב שלה. חנה לא האמינה בהמשך קיום הקהילה היהודית בפולין, ולכן הצטרפה ב-1927 ל"החלוץ" והייתה בין הראשונים בעיירה שנשלחו להכשרה, במטרה לעלות לארץ ישראל. חנה הגיע לקיבוץ ההכשרה קלוסובה בשנת 1930. מיד עם בואה נתגלתה חנה כאדם מצפוני ואחראי. היא עבדה בכל העבודות הקשות בקיבוץ. נבחרה לתפקיד האחראי של "ממונה" על החולים. הייתה חברת הועדה שאישרה את תורם של המועמדים לעלות לארץ.
בשנת 1931 עלתה חנה לארץ והצטרפה לפלוגת יגור. עבדה במשק בית בחיפה (בשנים ההן היה זה מבחן אישי, שלא הכל עמדו בו). לאחר מכן עבדה ביגור כמטפלת בתינוקות. במטבח ובחדרי חולים. ביגור הכירה את אברהם ויחד עימו הקימה משפחה ובה הבנים יואל ובן ציון ז"ל והבת עתליה.
בשנת 1965 ניחתה עליה מכה קשה כאשר נפטר אברהם. אך היא בחוסנה הנפשי, המשיכה לטפל בילדיה לבדה.
במלחמת ששת הימים נפל בנה האהוב בן ציון. האסון נחרת עמוק בנפשה, אולם היא בעמידתה העיקשת, המשיכה ונאחזה בחיים, חרף העובדה שנשארה ביגור בגפה.
אורות זוהרים היו בשבילה נכדיה. במשך כל התקופה הזאת עבדה ותפקדה כראוי, על אף עיוורונה שהחמיר והלך. נאבקה במחלתה ורצתה תמיד לעשות הכל בעצמה. אולם המחלה הכריעה אותה.
נזכור את דמותה האוהבת, החזקה והמשכילה. הייתה איש עבודה למופת.