חנה גרשמן
חנה נולדה ב-11.9.1924 בעיירה הקטנה קאליש שבפולין להוריה יחיאל ולאה טחוש. היא הייתה בת הזקונים של המשפחה, ולה שלושה אחים וחמש אחיות. מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב. בבית הוריה שמרו על אורח חיים דתי. בילדותה למדה בבית ספר יהודי שבו למדו גם ילדי הגויים. בעיירה היו כשש מאות משפחות יהודיות והיחסים עם הגויים היו טובים. בהיותה בת שמונה עברה עם משפחתה לעיר פוזנן בעקבות עסקי האב (פוזנן היא עיר במערב פולין ובירת מחוז ותרלנד. בעבר הייתה העיר נקודת מחלוקת קשה בין גרמניה לפולין, מחלוקת שהייתה אחד הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה).
בפרוץ מלחמת העולם השנייה נדדה המשפחה לוורשה. בעבודת השורשים מספרת חנה לנכדותיה: "כשפרצה המלחמה נסעו כל בני משפחתי לוורשה, רק אני נשארתי עם דודתי כי באותו רגע נשמעה אזעקה ולא הספקתי לעלות על הרכבת". זו הייתה פרידתה הראשונה ממשפחתה. לאחר שהגרמנים כבשו את העיר הצטרפה חנה לבני משפחתה בוורשה. לאחר מספר חודשים הם חזרו לעיירתם וחיו שם כחודשיים עד לאותו יום שבו דפקו הגרמנים על דלתות הבית והורו להם לעזוב את ביתם. וכך סיפרה לנכדותיה: "אמרו לנו שתוך שלוש דקות חייבים לעזוב את הדירה. בזאת החלו הגירושים ונהפכנו לפליטים". שוב חזרו לוורשה וחיו כפליטים, אבל עדיין היו כולם ביחד. "בוקר אחד שלחה אותי אמי למכולת לקנות קצת אוכל. בדרך תפסו אותי הגרמנים ושלחו אותי למחנה עבודה בפולין. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את משפחתי. בני המשפחה נשארו באותו בית עד אשר לקחו אותם למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם איש לא חזר". בהיותה במחנה העבודה בפולין, קיבלה חנה תעודה של נוצריה ונשלחה למחנה עבודה טיפס וורקה שבברלין, גרמניה. "זו הייתה התעודה היחידה שהייתה לי כי נחטפתי באמצע הדרך ולא הייתה עלי שום תעודה מזהה", סיפרה מאוחר יותר.
שנות המלחמה היו קשות. כרבים מבני דורה מיעטה לספר את שעבר עליה, אך לילדיה סיפרה כי ניצלה בזכות תבונת כפיה וזריזותה בעבודה. מפקדי המחנה לא הסכימו לוותר עליה וכך שרדה בזמן שרבים מהאנשים שעבדו איתה נלקחו והושמדו בתאי גזים באושוויץ. "פעם אחת ניסיתי לברוח ונתפסתי, אבל לא שלחו אותי להשמדה כי לא רצו לוותר עלי במפעל". סיום המלחמה לגביה היה היום שבו הגיעו הרוסים לברלין ושחררו את האסירים במחנה העבודה.
לאחר סיום המלחמה חזרה חנה לוורשה וחיפשה את בני משפחתה, שם נתקלה באנטישמיות רבה ובאיומי רצח על חייה. אז הסתבר לה כי אף אחד מבני משפחתה לא שרד. לאחר שנים סיפרה לנכדותיה בעבודת השורשים: "באותם ימים פגשתי את סבא שמואל. סיפרתי לו שאין לי אף אחד, אין לי איפה לחיות, אין לי משפחה, אין לי בגדים, אין לי כלום. הוא לקח אותי אליו. אחרי זמן קצר התחתנו ונולד בננו הבכור טוביה".
הם עזבו את פולין בשנת 1950. חנה נשבעה שכף רגלה לא תדרוך יותר על אדמת פולין. היא קיימה את החלטתה זו.
בששה עשר באוגוסט עלו ארצה וחנו בתל אביב, ולמחרת נולד הבן השני, אריה. אחר כך נסעו לירושלים ושם חיו כשלוש שנים. רות רן, בת דודתו של שמואל גרשמן, שכנעה אותם לעבור ליגור.
חנה הייתה אשת עבודה, זריזה, דייקנית ונבונה. בכל מקום בו עבדה רוו ממנה נחת. ביגור היא עבדה תחילה בבתי ילדים, אחר כך בהכנת אוכל לשומרי הלילה, בעצי פרי, בבית אריזה, בדוכן הפירות ובלגין. עד גיל שבעים ושמונה עבדה ולא רצתה שום הנחות. כאשר ביקשו להקל עליה סירבה באומרה כי היא עדיין יכולה לעבוד בעבודה יצרנית, כפי שעשתה כל חייה.
חנה מעולם לא השלימה עם החיים בקיבוץ בגלל שתי סיבות: האחת, קליטתם הלא מכובדת של ניצולי השואה על ידי ותיקי הקיבוץ והפלמ"חניקים הצעירים. סיבה שנייה – היא לא יכלה להשלים עם החוקים הנוקשים של אותה תקופה שאמרו מה ללבוש ומתי לאכול, העמידה בתור, ובעיקר נושא גידול הילדים שלא בבית ההורים: "כל אותה צורת חיים הזכירה לי שוב ושוב את המחנות".
כאשר שמואל חלה הפסיקה חנה לעבוד בלגין וטיפלה בו במשך שמונה שנים, בביתם, עד ליום מותו. אחר כך חזרה לעבוד בלגין. שנה לאחר פטירתו של בעלה השתכנעה חנה לצאת לראות עולם. וכך, שנה אחר שנה, נסעה עם בנה אריה לאורכו ולרוחבו של הגלובוס, מאלסקה בצפון הכדור ועד לאיי הבהמה בדרום. בכל טיול ביקשה להתנסות בחוויות אתגריות – טיסה בהליקופטר מעל קרחונים, רכיבה על פילים וגמלים, רפטינג…
עליק גבאי מספרת: "אהבתי אותה, היינו שכנות וגם עבדנו יחד בעצי פרי, זה איפשר לנו לשוחח רבות אחת עם השנייה. היה איכפת לה ממש שקורה כאן. הייתה פועלת מצוינת, אישה מאוד טובה וחכמה.
בת שמונים ושלוש במותה.
חנה זכתה לראות חמש נכדות וארבעה נינים.
