חנה ישורון

אני רוצה לספר על אחד מלילות השמירה ביגור, טרם קום המדינה.

בזמן ההוא התחילו הערבים להתנכל ליישובים העבריים במטרה לשדוד, לגנוב ואפילו להרוג. היישובים התארגנו לשמירת משקיהם. ביגור שמרנו בזוגות, זוג לשעתיים שמירה.

ערב חורפי וחשוך אחד, כוכב לא נראה בשמיים ורוח סגרירית נשבה בחוזקה. בקיצור, לילה מאוד לא נעים לשמירה. שעות השמירה שלי ובן זוגי נקבעו לשעות 2-4, השעות הקשות ביותר. אם לא די בכך, אותו לילה מגיעה ליגור התרעה לפיה ערביי אוזבידת שליד טבעון מתכוננים לעלות עלינו וברור שהמתח היה רב.

שמרנו על יד השער הראשי. משני צידי הכביש הפנימי היו אז חורשות צפופות מאוד של עצים והאדמה מלאה בעלי שלכת. בן זוגי לשמירה הלך לאורווה כדי להאכיל את הפרדות. אז ביגור עדיין פרדות וחמור והיה צורך להאביס אותם בלילה. אני נשארתי לבדי עם הרובה ביד.

פתאום אני שומעת רעש דריכה על העלים היבשים. מישהו מתהלך שם, נעצר, שוב ממשיך וכך הלאה. ואני מחליטה שמישהו חדר מעל הגדר ומחפש עמדה נוחה להתקפה.

אני מפחדת, אובדת עצות: מה עלי לעשות, חשבתי? ירייה ברובה עלולה להעיר את הקיבוץ כולו, אולי בחינם. להיכנס בחושך לחורשה – פשוט פחדתי. מאין יבוא עזרי? והצעדים נמשכים ואני כולי מתח ופחד.

לבסוף, כשהזמן חלף ובן זוגי מתמהמה, מרוב פחד החלטתי להיכנס אל החורשה ולהיווכח מה קורה, ויהי מה.

בפיק ברכיים אני מתחילה להתגנב לחורשה. חושך מצריים, לא רואים כלום. ובכל זאת אני מתקדמת. מבחינה במין גוש כהה לפניי וצועקת "מין הדה" (מי זה), כי הרי ברור שאלו ערבים.

אף אחד לא עונה. אני ממשיכה להתקדם בפחד נורא, מתקרבת ומתקרבת עד שעולה על ראשו של חמור. תארו לכם, חברים, איזה חיבוק קיבל חמור זה. אלא שהוא פשוט לא הבין מה פשר החיבוק הזה, נשא רגליו וברח ממני. היה זה החמור שלנו שעלה על דעתו לצאת לטיול בלילה זה.

כשחזר עמיתי לשמירה מהאורווה לא סיפרתי לו דבר על הפחד הנורא שעברתי בזמן היעדרו, פשוט התביישתי, כי הרי אני חברת ההגנה שעברה אימוני נשק (אפילו יריתי שני כדורים חיים…) והיתה מוכנה להגן על המשק. ופתאום בא לו חמור קטן וכמעט הפריח את נשמתי…

נו, מה תגידו? האם אין זו בושה?

(יומן יגור, 2.1.1988)