חנה ישורון

06/05/1905 - 17/05/1993

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' אייר התרס"ה

תאריך פטירה: כ"ו אייר התשנ"ג

ארץ לידה: ליטא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

חנקה (גליק) ישורון

נולדה – 1905
נפטרה – כ"ז באייר תשנ"ג, 18.5.1993

חנקה נולדה בשנת 1905 בעיירה אוונטה שבליטא. אביה היה "מלמד" נאור, שלימד עברית בהברה ספרדית, וחינך ב"חדר" שלו בנים ובנות רבים. גם חנקה למדה אצלו. בהיותה בת ארבע עשרה יצאה בגניבה עם שתי חברות לעיר הגדולה, כדי ללמוד שם בגימנסיה העברית, ובגיל עשרים נישאה בנישואים פיקטיביים ועלתה ארצה. בארץ נקלטה בחבורת הפועלים בפתח תקוה אשר יסדה ברבות הימים את גבעת השלושה. חנקה עבדה שם בכל עבודה קשה. יחד עם עשרה בחורים נשלחה למשימת ייבוש ביצות, חלתה בקדחת קשה, ועזבה את גבעת השלושה. לאחר תקופה קשה בנס ציונה התקבלה לחווה החקלאית של חנה מייזל בנהלל – מקום בו למדה, התפתחה, ואהבה מאד את החברותא המיוחדת של הבנות. אחרי נהלל הוזמנה כאורחת ליגור, וכיוון שלא היה מקובל אז להתארח מבלי לעבוד, החלה למחרת לעבוד במשתלה, הכירה את זלמן, ונשארה ביגור. כאן השתלבה בעבודה ובהגנה. וכך סיפרה לנכדתה על אותם ימים: "היינו קמים בחצי שתיים לפנות בוקר, הולכים בקור לרפת כשרק קבקבי עץ לרגלינו, ו"נכנסים" לבטן החמה של הפרה, כדי להתחמם קצת. גרתי אז באורווה, לנתי בתוך הקש, עד שנמצאה לי פינה בצריף. אבל הייתה זו תקופה נהדרת, היינו צעירים, ועמדנו בכל זה בשמחה".
במשך השנים עבדה בבתי ילדים, ובערוב ימיה – במתפרה. כל עוד יכלה להגיע לעבודה, לא ויתרה.
איש ספר, קראה המון, וזכורים הימים שלא נמצא לה ספר בספריה, הכל כבר קראה.
עם זלמן גידלה את שלושת הבנים – אמנון, מוטיק ז"ל וישראל. הייתה אמא וסבתא חמה מאד, שידעה לתבוע, אך גם לפנק ולהעניק ככל שהיה לאל ידה.
חנקה הייתה אשה חזקה מאד. היא הייתה שייכת לדור שהערכים שלו היו ברורים: להתמודד, להתגבר, לא לגלות חולשה וכאב, לעזור לזולת אך לא לבקש עזרה, ולתת מעצמה בנפש חפצה. תשע עשרה שנה סעדה את זלמן במחלתו, נושאת בעול בכוחות עצמה, וזכורה זקיפות קומתה עם מותו של מוטיק ז"ל בטרם עת.
אף בתקופה האחרונה לא התלוננה. להיפך, תמיד היללה את הטיפול המסור לו זכתה בבית אחוה.
ישרה, חזקה, אף פעם לא מרימה ידיים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • קצת נוסטלגיה

    אני רוצה לספר על אחד מלילות השמירה ביגור, טרם קום המדינה.

    בזמן ההוא התחילו הערבים להתנכל ליישובים העבריים במטרה לשדוד, לגנוב ואפילו להרוג. היישובים התארגנו לשמירת משקיהם. ביגור שמרנו בזוגות, זוג לשעתיים שמירה.

    ערב חורפי וחשוך אחד, כוכב לא נראה בשמיים ורוח סגרירית נשבה בחוזקה. בקיצור, לילה מאוד לא נעים לשמירה. שעות השמירה שלי ובן זוגי נקבעו לשעות 2-4, השעות הקשות ביותר. אם לא די בכך, אותו לילה מגיעה ליגור התרעה לפיה ערביי אוזבידת שליד טבעון מתכוננים לעלות עלינו וברור שהמתח היה רב.

    שמרנו על יד השער הראשי. משני צידי הכביש הפנימי היו אז חורשות צפופות מאוד של עצים והאדמה מלאה בעלי שלכת. בן זוגי לשמירה הלך לאורווה כדי להאכיל את הפרדות. אז ביגור עדיין פרדות וחמור והיה צורך להאביס אותם בלילה. אני נשארתי לבדי עם הרובה ביד.

    פתאום אני שומעת רעש דריכה על העלים היבשים. מישהו מתהלך שם, נעצר, שוב ממשיך וכך הלאה. ואני מחליטה שמישהו חדר מעל הגדר ומחפש עמדה נוחה להתקפה.

    אני מפחדת, אובדת עצות: מה עלי לעשות, חשבתי? ירייה ברובה עלולה להעיר את הקיבוץ כולו, אולי בחינם. להיכנס בחושך לחורשה – פשוט פחדתי. מאין יבוא עזרי? והצעדים נמשכים ואני כולי מתח ופחד.

    לבסוף, כשהזמן חלף ובן זוגי מתמהמה, מרוב פחד החלטתי להיכנס אל החורשה ולהיווכח מה קורה, ויהי מה.

    בפיק ברכיים אני מתחילה להתגנב לחורשה. חושך מצריים, לא רואים כלום. ובכל זאת אני מתקדמת. מבחינה במין גוש כהה לפניי וצועקת "מין הדה" (מי זה), כי הרי ברור שאלו ערבים.

    אף אחד לא עונה. אני ממשיכה להתקדם בפחד נורא, מתקרבת ומתקרבת עד שעולה על ראשו של חמור. תארו לכם, חברים, איזה חיבוק קיבל חמור זה. אלא שהוא פשוט לא הבין מה פשר החיבוק הזה, נשא רגליו וברח ממני. היה זה החמור שלנו שעלה על דעתו לצאת לטיול בלילה זה.

    כשחזר עמיתי לשמירה מהאורווה לא סיפרתי לו דבר על הפחד הנורא שעברתי בזמן היעדרו, פשוט התביישתי, כי הרי אני חברת ההגנה שעברה אימוני נשק (אפילו יריתי שני כדורים חיים…) והיתה מוכנה להגן על המשק. ופתאום בא לו חמור קטן וכמעט הפריח את נשמתי…

    נו, מה תגידו? האם אין זו בושה?

    (יומן יגור, 2.1.1988)