חנה כהן
חנה נולדה בעיר וילקובישקי אשר בליטא להוריה שמעיה ורחל-לאה כהן. אביה, יהודי בר-אורין, מתפרנס כל ימיו מיגיע כפיו במאפיתו הקטנה, עליה התקיימה משפחתו המטופלת בשמונה ילדים. הפרנסה לא הייתה מצויה בשפע. אך על אף מצוקתו – עין זר לא הבחינה בדבר. בפנים מאירות היה גומל חסדים. למשפחתו היה מסור בכל לב, דאג לספק את צרכי ילדיו ולהעניק להם חינוך. האם, אף היא אשה צנועה בהליכותיה, עמלה לביתה ולילדים.
בגיל צעיר מתו ההורים ונשארו הילדים מיותמים. חנה נטלה על עצמה את העול הכבד של טיפול בששת אחיה הקטנים. באהבה ובמסירות מלאה את חובתה. זמן קצר לאחר מות אביה נפלה חנה למשכב. מחלתה הקשה גרמה לליקוי בשמיעתה וכל מאמצי הרופאים לרפאותה עלו בתוהו. ברבות הימים, משניתן היה להקל על מומה, נואשה חנה מכך וויתרה…
משגדלו הילדים ולא נזקקו עוד לטיפולה ולעזרתה של חנה, גמרה אומר להצטרף לתנועת "החלוץ", לצאת להכשרה וללמוד מקצוע.
בשנת 1936 עלתה ארצה ובאה אלינו ליגור, על מנת לחיות במחיצת קרוביה. הכרנו את חנה בזיקתה העמוקה לחיי פועלים ולחיי קיבוץ. תקופה מסוימת עבדה במטבח הדיאטה, עבדה במשמרות תוך מסירות ונכונות. במרבית שנותיה במשק התמסרה למלאכת התפירה, קודם לחברים ואח"כ לילדי בית-הספר.
חייתה את חייה בודדה ומסוגרת, מבלי שעין זר תדע את המתחולל בנפשה. בסתר סבלה רבות מבדידותה ומהתרחקותה מהחברה. דכאון נפשי כבד העיב את עולמה, ולפתע נפסק פתיל חייה.
