אמא יקרה
בעיקר אני רוצה להגיד לך תודה.
תודה על האהבה שהענקת לי, אשר ריפדה את שנות הילדות שלי בחום ובתחושת ביטחון.
תודה על העיניים הטובות בהם הבטת בציורים או בשרבוטי מילים, שהבאתי מהגן או מבית הספר, כאילו היו יצירות אמנות גדולות.
תודה על כך שלמרות שזה לא היה מקובל ועורר הסתייגות, התעקשת להשאיר אותי לישון אתכם בבית מדי פעם בימי שישי בתקופת הגן, ואותם ערבים עם הבקרים שאחריהם זכורים לי כמתנות של חג.
תודה על שלימדת אותי מקרמה, רקמה, אריגה ועוד מלאכות יד בסבלנות ובאהבה; יותר מהמלאכות עצמן למדתי ממך את חדוות היצירה וההתמסרות לדבר מתוך תשוקה ולשמה בלבד. אם אבא הפנה את מבטי לראות את פלאי הטבע, את יזמת ולקחת אותי לתערוכות ולמופעי מחול ותיאטרון, ולימדת אותי להתבונן ולהוקיר את היופי שחוללו אנשים.
זיכרון חזק מתבלט ועולה בי – הביקורים הדו שנתיים שלנו בסניף קופ״ח ברחוב קיבוץ גלויות. ההמתנה בתור נמשכה אז חצי יום. כולם קיטרו על חוסר היעילות של הקופה, אבל בשבילי זה היה יום של שמחה. לקחת יום חופש מלגין, הצטיידת במשחקים, בספרים או באיזה ערכת יצירה שארגנת, והקריאה להיכנס לרופאה קטעה את הבילוי המשותף והעליז שלנו.
תודה לך אמא על האהבה והחום שהענקת לבניי ולשאר הנכדים. את הבית שלכם הפכתם לבית ילדים, שכמעט כל פינה בו עוצבה רק כדי להזמין את הילדים לשחק, והם כל כך אהבו להיות אצלכם ולצאת אתכם לטיולים ברפת, על ההר, לבקר בבריכה או במשק חי, לצפות בקטיף הכותנה… ”יגור״ הפך בשבילם שם לארץ הרפתקאות רחבת ידיים מלאה פלאים.
ביחד עם אבא כיוונתם לנטיות והאהבות של כל נכד: לאחד גזרת ויצרת אלבום עם תמונות של חיות בר, לאחר תמונות של טרקטורים. אם נכדה גילתה עניין בחרוזים, בביקור הבא כבר חיכו לה חרוזים מכל המינים והצבעים.
כשנאספו הנכדים בשבת, הבית הפך למהומה של תחפושות, קוביות לגו, כריות הספה שהפכו למנהרות… והרבה צהלות צחוק והישאבות מוחלטת למשחק משותף. הם יכלו לשחק אצלכם ואיתכם שעות, ולשכוח שיש טלוויזיה בעולם או בכלל שיש עולם מחוץ לזה הקסום, המלא כל טוב, שיצרתם במיוחד עבורם בדירה שלכם.
הייתה בך הרבה אהבה אמא.
אהבה גדולה לאבא, למשפחה, לפרחים, לכרמל, לקיבוץ, למלאכות יד, ובעיקר לקדרות. מאז התבשרנו על לכתך, חברים ומשפחה שולחים לנו תמונות של הכלים שלך, שנמצאים אצלם בשימוש ויקרים לליבם. וגם אהבה לאנשים רבים. ליום הולדת 70 שלך לא רצית פינוקים וחגיגות, אלא נסיעה משפחתית לעין חרוד, למקום שבו גרו ונקברו הדודים האהובים שלך, פוקה ויעקב, שביתם היה בית שני עבורך. רצית לספר לנו עליהם, לחלוק איתנו את האהבה וההוקרה כלפיהם. זו המתנה שבקשת לך.
זכרת את הילדּות שלך בחום, היית גאה בחברת הילדים, שהיתה אז מין גוף אוטונומי המנהל את עצמו. לא הבנת מדוע יש רבים שהלינה המשותפת השאירה בהם פצע או טעם מר… אולי זו הנטייה שלך להתבונן בהערכה ותודה כלפי פועלם של האנשים סביבך; להוקיר את היש, ולא לתהות אם אחרים חיים אולי טוב יותר. בשנים האחרונות סבלת מבעיות בריאות שונות שהיו כרוכות בכמה ניתוחים, אישפוזים לצורך שיקום וכאבים,
אבל רק לעיתים רחוקות התלוננת. בימים האחרונים, כשהרופאים סיפרו לנו כמה מפושטת היתה המחלה בגופך, התקשנו להאמין. עד היממה האחרונה ממש, גם כאשר התקשית לנשום, עוד חייכת אלינו בהשלמה, וכשרופאה שאלה אותך מה שלומך חנה? השבת בחיוך: לא יכול להיות יותר טוב.
אזכור אמא ולא אשכח את כל המתנות הטובות שהענקת לי, לאישי ולבניי; אלו ילוו אותי תמיד.
נוחי בשלום אמא אהובה.
נוגה
