חנה שנקר

57 שנים עבדה חנה שנקר בחדר האוכל. בפירוש חתיכת היסטוריה, אם תחשבו על כך שבישלה לילדים שכבר עברו את 60 שנותיהם.

סביב שולחנות ערוכים במיטב המטעמים, רגל קרושה וכבד קצוץ, נערכה לחנה מסיבה. את האוכל בישלו תלמידותיה, להן העבירה חנה את סודות המטבח. ברכות בשם הצוות של אז ועכשיו נשא בני ברקן, וחנה סקרה את שנות עבודתה במטבח.

תחילה דברי חנה:

הגעתי לארץ בשנת 1935. בלילה הראשון ישנתי ביגור. הגענו באוניה איטלקית לבת-גלים שבחיפה. למחרת בואי נסעתי לגבעת ברנר, שם היתה לי אחות, והצטרפתי לנוער שבא מגרמניה, ואני בסך הכל בת 17. היות שידעתי עברית הצטרפתי ישר לעבודה. לא היה קל להתאקלם, בגלל הגעגועים הביתה. את ערכי הציונות רכשתי כבר בבית, בחו"ל, אבל ידעתי וחשתי שזאת ארצנו ואין ממנה חזרה.

כעבור שנה באתי ליגור. רציתי לעבוד בחקלאות והתחלתי לעבוד ברפת – עבודה קשה שהתבצעה רק בחליבת ידיים. אחרי כמה שנים עברתי לעבוד במטבח, שנקרא בזמנו "המטבח הישן". העבודות ברובן היו בידיים שלנו בלבד, והחימום היה מתבצע בשני סירי חשמל פשוטים ביותר. כל עבודות הבישול התבצעו לפי המתכונת הפרימיטיבית ביותר… הייתי זו שהגיעה אחרונה, ולא היה לי מושג מה זה לבשל עבור כל-כך הרבה אנשים.

כשליגור מלאו 13 שנים צוות המטבח נכנס למטבח החדש. חשבנו אז שזו המילה האחרונה של ההתקדמות הטכנולוגית לאותו זמן. כעבור זמן מה התברר שיש הרבה מגרעות במטבח החדש והתחילו בשיפורים שנמשכים עד היום. חוץ מהעבודה הרגילה בבישול השתתפנו גם בהכנות לחתונות, חגים ושמחות למיניהן.

הנני מעריכה מאוד את הרצון לציין את עבודתי המסורה במטבח במשך שנים רבות. לאחרונה, כידוע לכם, עבדתי בפינת התינוקות, ונתתי סיפוק רב לאימהות הצעירות בקבלן את האוכל ממני. לאחרונה הרגשתי שאכן אני חייבת לסיים את עבודתי בפינה, וסיימתי פרק זמן של חיים שנמשכו 57 שנים במטבח…

חנה

***

והברכה בשם כולם:

בשעה זו של שינויים, דרך חדשה והתמודדות על מקומו של ענף השירותים בפרט ביגור והשלכותיו על מהות הקיבוץ, התחסל לו ענף נוסף ששירת נאמנה את יגור במשך 70 שנה. ענף שכל ילד ביגור (אפילו הוא בן 65) זוכר לו את נעוריו – ממטבח הילדים עם ציפורקה, חיינקה, חנצ'ה ומי לא, דרך איחודו עם המטבח, בפינה הקטנה שמול הסיר הגדול, עם אטל וחנה, עד מקומו הנוכחי בקרן זווית עם חנה…

אני זוכר עד היום איך העובדות לא ויתרו לנו עד שנגמור הכל, אפילו את התרד, ואיך הכף לא יצאה מהפה אם לא גמרנו. אכן, דרך אחרת היום. "לא רוצים – לא צריך. סימן שלא רעבים". ומי צודק? בכל זאת, ילדינו בריאים, יפים ולא רעבים.

לחנה, שהצליחה להחזיק את הדגל אפילו ברגעים קשים, במחלות ואפילו בויכוחים לפעמים, אנו אומרים היום תודה!… נרים כוסית וניתן המתנה.

בני ברקן

יומן יגור, 14.5.1993

אני מרוצה שהשתתפתי בסמינר החבֵרוֹת. איש עבודה צריך לצאת פעם מהחולין. הסמינר מרענן אותך גם במה ששומעים וגם בפגישה עם אנשים חדשים מקיבוצים אחרים. המשקים צריכים להיות יותר פעילים בשליחת חברות לסמינרים…

השתתפו בסמינר הרבה חברות מישובים צעירים, אשר ציינו שבגלל מיעוט הבנות אין אפשרות לחבֵרה לעבוד בחקלאות. הן תבעו גם קיצוץ בשעות עבודה עבור האם הצעירה. בסמינר דנו הרבה בבעיות העבודה של החברה, אבל טרם הציעו פתרונות מעשיים.

הסבו את תשומת לבנו לצורך בקיום מגע בין הקיבוץ וישובי עולים בסביבה, גם ע"י חברות שתמסורנה מניסיונן לעולות, עקרות-הבית הבלתי מנוסות. רצוי גם מגע של ילדי משקים עם ילדי העולים. הרהרתי בזה שאנו, ביגור, לא עשינו אף פעם ניסיונות בכיוון זה – ואולי כדאי לנסות.

חוויה עמוקה נתנו לי הערבים הספרותיים בסמינר: על אלתרמן הרצתה צביה כצנלסון, על פניה ברגשטיין הרצתה חנה קליגר, על השואה הרצתה שרה נשמית.

חנה ט.

יומן יגור, 18.11.1960