חנוך ויסברוד

מי שבא לספר על וייסברוד אינו יכול בלי לספר בו בזמן את סיפורה של יגור. כי זאת לדעת, חותמו של וייסברוד טבוע בכל אשר תעיף את מבטך ברחבי המשק. אין להשתמש לגביו בשגרת הלשון "נעים הליכות, נוח לבריות וכו'", הוא היה למעלה מזה. נוטים היו לראות את וייסברוד כוותרן, כאיש פשרות – אך האמת לאמיתה היא שהיה איש אידיאלים, בעל שורשים עמוקים המוצנעים עמוק בהכרתו ובעולמו הרוחני. בוויכוחים ובמאבקים של אותם הימים על דרכו של המשק ודמות החברה הקיבוצית, השתמש אך לעיתים נדירות בנימוקים אידיאולוגיים. בעיקר דיבר וייסברוד אל ההגיון ועל התועלת שתצמח מנקיטת צעד זה או אחר לקידום המשק והחברה. אף פעם לא הגדיר את עצמו לקבוצה זו או אחרת, אך תמיד היה אֵיתן בדעתו בלי לוותר על העיקר: אמונתו.

וייסברוד כיהן בתפקידים רבים ומגוונים במשך שנים רבות, אך לא בזה ייחודו של האיש. וייסברוד גילם מוסד, מוסד בפני עצמו, כתובת לכל צרה ופורענות: אין עצים יבשים להסיק את דוד המכבסה או הכיריים במטבח – למי רצים? לוייסברוד. התינוקות נשארו ללא בננה, או קופסת קווקר, הכתובת – וייסברוד… חושך בחדר האוכל כי לא נמצא מתנדב שידליק את הלוקס כדי לאפשר לעובדות המטבח לחלק ארוחת ערב – את מי מזעיקים? כמובן את וייסברוד. שלא לדבר על כל מרי-נפש ובעלי בעיות אישיות, שלהם שימש וייסברוד כותל הדמעות.

קיצורו של דבר: במשך שנים רבות אי אפשר היה לשרטט את דמות יגור שבמרכזה לא תעמוד דמותו של וייסברוד… וייסברוד היה דמות ססגונית, אהובה ומכובדת על הכל. לא היו לו מתחרים, לא עורר קנאה או שנאה. איש קיבוץ מסור בלב ונפש, אמון על ברכי התנועה.

הוא היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים…

אנצור את דמותו בעצב ובצנעה, כיאה לו.

יצחק יגורי

בחוברת ליום השנה

לכתוב על וייסברוד זה כאילו לכתוב על תולדות יגור. אמנם הוא לא היה בין הראשונים המייסדים, אבל הטביע את חותמו על כל הפעולות שהיו אז במשק.

בשנים שהוא היה מזכיר (ובאיזה שנים הוא לא היה מזכיר?) הוא נתן דוגמא מה אפשר לעשות בתפקיד זה. למעשה, ידו היתה בכול. במזכירות, הנהלת המשק, מנהל החשבונות וכו'… ואם חסר איש לעבודה דחופה – וייסברוד מילא את המקום.

אני זוכר כשהתקינו את משאבת היד לשאיבת מים מהקישון. וייסברוד היה האיש. בכל יום שאב שעתיים במשאבת-יד זו. ובכל זאת תמיד היה לו זמן לשיחה עם חבר, וגם כאשר לא היה לו זמן לא העז להפסיק את דברי החבר. דבר לא נעשה בחצר המשק בלי התייעצות עם וייסברוד.

כל דבר גזל זמן, כמובן, ובכל זאת הסתדר. איך? אי אפשר להבין, כי הרי לא היה מהגיבורים ביותר.

בתור מזכיר הוא היה מנהל גם את האסיפות, וכאן התגלה וייסברוד בכל גדולתו. הוא ידע תמיד לנווט את האסיפה שלא תגלוש לקיצוניות מיותרת. הוא נחשב לפשרן ולוותרן, אבל האמת היא שהיו לו השקפות הרבה יותר בוגרות משל רוב החברים, והיה מוכן לוותר על קטנות, או יותר נכון על קטנוניות, כדי לשמור על העיקר. במיוחד נהג ככה בענייני חברה, הוא היה מוכן הרבה לוותר למען השלום, אולם לא כך היה כשדנו בשאלה עקרונית קיבוצית – וייסברוד מעולם לא ויתר ושמר על העקרונות.

בעיקר כשהדבר נגע לעצמו – כאן שמר על טוהר המידות, לפעמים עד כדי גיחוך….

וייסברוד נחשב לאופטימיסט מושבע. לפעמים אפילו היו לועגים לו ואמרו שהוא תמיד מרכיב משקפיים ורודים, אבל בכל ויכוח כזה על פי רוב הוא צדק. הוא ראה את ההתפתחות של המשק והחברה בפרספקטיבה הרבה יותר רחבה ועמוקה, ומפני זה יכול היה להרשות לעצמו לא לשים לב לצרות הקטנות ולהיות אופטימיסט.

אפשר לחשוב שאיש כזה, שהיה בלי כל הגזמה המוציא והמכניס בכל שטחי המשק, יהיה איש מתנשא, מתפאר, לא חברתי – אבל ההיפך הוא הנכון. מה שציין את וייסברוד זו ענוותנות. כל כמה שפעל ועשה יותר פחות הבליט את עצמו. לעולם לא שמעתי אותו אומר אני עשיתי את זאת ואת זאת, תמיד הצליח לספר על הנעשה בלי שיורגש שהוא עשה זאת. ככה שירת האיש את המשק שנים רבות…

מ. בנארי

בחוברת ליום השנה

ראיון עם חנוך וייסברוד:

ש. : מהי הרגשתך אחרי 40 שנה במשק?

ת. : לא יכולתי להעלות בדעתי אפילו בחלום שנגיע להתפתחות כזאת ושנהיה כה חזקים, אבל גם כה חלשים, שלפעמים תוקפת אותך מרה שחורה ודרושה אמונה רבה בכדי להתגבר.

ש. : פעם שרו ורקדו בהתלהבות רבה, ועתה הצעירים מאופקים מאוד. האם פסה חדוות היצירה?

ת. : אינני חושב שלצעירינו יש פחות חדוות חיים… יש כאלה שסבורים שפעם הסיבה העיקרית היתה געגועים למשפחה, לקרובים, לבית. הרי כולם היו בודדים והמצב החומרי היה מאוד קשה. בצריף הרעוע ובאוהל היה קר ואפל – אז התחממו הלבבות בצוותא. יש כאלה שחושבים כי היתה זאת התלהבות אמיתית לשמה… כנראה שבכל ההערכות יש הרבה מהאמת. היו אנשים מכל הסוגים, אשר שבילים שונים הובילום לאותו מעגל. לעומת זאת, לנוער שלנו יש בית חם, הורים, קרובים וחברים מילדות. חייו נורמליים בהחלט ותגובותיו, על כן, טבעיות ונורמליות.

ש. : לו ניתן לך לשנות – מה השינויים אותם היית מציע למשק?

ת. : א) הייתי מפסיק לכמה שנים את כל ההשקעות הצרכניות ולהפחית את נטל החובות בשני מיליון ל"י לפחות.(יתכן שזה מאוחר מדי. צריכים היינו לעשות זאת לפני שנתיים).

ב) הייתי מחפש דרכים להקטין את הביזבוז בכל מיני שטחים. זו לא רק שאלה כספית אלא גם בעיה חברתית וחינוכית. בזבוז זה כנראה משורש "בוז" מודגש פעמיים. המבזבז מתמלא בעצמו רגש של בוז לכל מה שאנו יוצרים ורוצים ליצור כאן. זה לא מוגזם אם אגיד שלדעתי עצם קיומנו תלוי בזה.

ג) הייתי מחפש סידור שיאפשר לנו פנסיה לכל חבר וחברה לפי הנורמות המקובלות במפעלי ההסתדרות.

ד) הייתי קובע ועדה מיוחדת לדאגה לחבר החלש והקשיש, לספק לו את הדברים שאין ביכולתו להשיגם בכוחות עצמו, ולאו דווקא כשהוא נמצא על ערש דווי. זה לא דבר קל אבל צריך להתרגל לכך.

ש. : מהו הדבר המעודד ביותר שנחרת בזיכרונך?

ת. : כאשר הבנים גדלו, החלו למלא תפקידים והתייחסו לזה ברצינות.

ש. : מהי האכזבה הגדולה ביותר?

ת. : כאשר הבנים עזבו את הקיבוץ…

ש. : איך זה קרה שקולך לא נשמע מזה שנים, למרות שהיית בין המעטים אשר על פיהם יישק דבר?

ת. : תמיד הייתי רגיל להגיד: בואו ונעשה ככה או אחרת. מהזמן שאין ביכולתי לעשות, אין גם ביכולתי להגיד.

זה לא רק עניין שבמוסר. אין לך אותו הביטחון אם זה שתאמר יהיה נכון וצודק כאשר אינך מסוגל לתרגם זאת לשפת המעשים….

יומן יגור

14.1.1966