חנן גולדשמיד

אזכור ימים, והם רחוקים, בהם נכבד היה מקומו של עגלון בקיבוץ ובקבוצה, ורק החרוצים, האחראיים והמסודרים ביותר היו זוכים לעטרת העגלונות. כי זרה היתה פִּרְדָה ארצישראלית זו, עיקשת וסוררת לבחור הישראלי, חניך הישיבה או הגימנסיה, והיה בזה משום גבורת הרוח להתקרב לבהמה זו ולהשתלט עליה ולכוונה בתלם הנכון. גאים היו הבחורים מחותלי-השוקיים ובעלי הבלורית, בשוטיהם המבהילים, ומסורים ל"בהמות" שלהם – כטוביה בשעתו לסוסו.

עברו אלפי ימים והועם הפז. הטרקטור המתרברב, המתנפח והנושף עלה לגדולה וכבש את מקום זוג הפרדות. ומאז – מעמד נחות הם העגלונים במשק, וידיים רופפות אוחזות במושכות; והפרדות – אין דואג להן, מלבד באותו יום בו האדם עובד איתן.

מן היחידים היה חנן, "ז'יגו" בפי כל הציבור, אשר התמסר לזוג שלו, דאג לו, טיפל בפרדותיו בחול ובשבת; ייחד לעצמו מקום בפינה צנועה זו והגיע בה לשלמות.

היה בהתרכזות זו במלאכה אשר נמסרה לידו משום ויתור על "גדולות ונצורות", משום התמדה של תמימי דרך, הצועדים בתלם עד תום.

צר מאוד שלא בא לידי גילוי עולמו הפנימי של בחור זה, ישר ותמים-דרך, אשר ודאי נאבק בסתר לבו עם מאוויים וכמיהות, ושָׂרָה עם עצמו ועם משבריו והמשיך עד אשר סוף-סוף התעייף וקיפד פתיל חייו.

צר מאוד.

משה כהן

יומן ליום השבעה

30.12.1945

הכרתיו מיום בואי ליגור, וזמן רב דרנו שנינו באותו חדר. צעיר עליז היה, ויחד עם זה איש פשוט וצנוע מאוד, לא מעורב עם הבריות, שאהב לחיות עם עצמו ועם חוגם המצומצם של ידידיו. לידידיו ולמקורביו היה רֵע נאמן, רע אשר אפשר היה לסמוך עליו בכל מצב ובכל אשר יקרה. וכחבר לחדר קשה לתאר נוח ונעים ממנו. אבל הסתגרותו זו בחוג מצומצם אינה אומרת שלא נגעו לו ענייני הכלל והמשק. מתוך שיחות רבות איתו נוכחתי לדעת כי בעיות הישוב בכלל וענייני המשק בפרט העסיקוהו מאוד. לעתים קרובות נטש חברת ידידים כדי להשתתף באסיפות כלליות או בדיונים אחרים במשק אשר נושאיהם משכו את לבו. ביחוד היה לו יחס רציני ביותר לכל אשר נוגע לענייני הביטחון.

ואולם את סיפוקו האמיתי מצא בעבודתו ובחייו הפרטיים עם אנשים מועטים אשר היו קרובים ללבו. היה לי הרושם כי עניין רב מצא הוא בעבודתו, היות ובנפשו נשא אהבה עזה ביותר לכל בעלי החיים. מאוד אהב הוא בשעות הפנאי שלו להתעסק בכל מיני עבודות טכניות. היו לו בהן "ידי זהב", והוא הצטער צער רב על שהגורל לא איפשר לו ללמוד איזו מלאכה שהיא; בעבודות כאלה יכול היה להשקיע את עצמו במשך שעות רצופות.

אופיו הצנוע והמתבודד גרם לכך שרק מעטים הכירוהו וידעו כמה חבר זה מרבה לקרוא, ועוד יותר לשמוע מוסיקה. אפשר, אולי, לומר כי המוסיקה היתה חווייתו העמוקה ביותר: בשמיעת מוסיקה צלל לעתים בכל נפשו ושכח את הסובב אותו.

הוא היה בן הטיפוס השמח בחלקו ודרש מעט מאוד מהחיים. אב מסור היה למופת בכל המובנים. את רגשותיו, את מכאוביו סגר בחובו והסתירם אף מן המקורבים אליו ביותר; לא קָבַל, לא נאנח, לא האשים; וכך גם בא על חוג מרעיו הצר זה אשר אירע – במפתיע, כדבר שאינו מתקבל על הדעת כלל.

בשנים האחרונות הוא נעשה רציני מאוד: גורל משפחתו העיק עליו, וכאשר שני אחיו באו לארץ (הצעיר, אשר למד אחר-כך נגרות בביה"ס טיץ, בא באניה "פטריה") עשה למענם במיטב יכולתו.

ה.פ.

יומן ליום השבעה, 30.12.1945