חנן מור

הייתי זמן מה בתנועת "תכלת לבן", אבל אמי חששה שמא חלילה אדבק בציונות ואסע לפלסטינה. נאלצתי לעזוב את התנועה ולא הייתי פעיל בענייני ציונות. אולם לפני עליית היטלר לשלטון, הרגשתי שעומד להתרחש משהו והמצב מחמיר מיום ליום. התחלתי ללמוד עברית והורי הסכימו שאסע לחוץ-לארץ עד יעבור זעם. הצטרפתי ל"החלוץ" ויצאתי להכשרה לצרפת.

הורי נתנו לי מאתיים מארק, אבל איך להעביר אותם כאשר קיים איסור מוחלט להוציא כספים מהרייך ההיטלריסטי? הסתרתי את שטרות הכסף בראי, בין הזכוכית ובין לוח הקרטון. בתחנה האחרונה, לפני עוברי את הגבול, נכנס איש הגסטפו לבדוק את המטענים של הנוסעים. הוא פתח את מזוודתי ומבטו נתקל בראי דווקא. "יש לך בוודאי כאן כסף", הוא פונה אלי בצחוק, "תיכף ניווכח". השליך את הראי ארצה. למזלי הזכוכית נסדקה כולה אך נשארה בתוך המסגרת. הנאצי צחק בכל פה מההלצה המוצלחת ועזב אותי, ואני – נשמתי כמעט פרחה ממני. עשיתי מאמץ גדול לשמור על קור-רוח. ידעתי מה צפוי לי אם אפול לידי הנאצים.

לאחר שעברתי את הכשרתי בצרפת אושרתי לעלייה ונסעתי לפריז לסדר את התעודות הדרושות. בִּמקום כמה ימים שָהיתי בפריז שישה שבועות ושבעתי צרות ותלאות למכביר. הורי שלחו לי קצת כסף בדואר. פקיד הדואר ביקש את דרכוני ושילם לי את הכסף, אבל את הדרכון הוא לא החזיר והודיע למשטרה.

הייתי צריך להתחתן באופן פיקטיבי, בכדי שעל הסרטיפיקט שלי תוכל לעלות גם חבֵרה, אולם שלוש שעות לפני החתונה נאסרתי. צחוק מר של הגורל. אני, שנרדפתי ע"י הנאצים, נחשדתי ע"י המשטרה הצרפתית כמרגל נאצי. לאמיתו של דבר, לא מעט מרגלים נאציים חדרו לארצות רבות ופעלו תחת מסווה של פליטים. בעזרת המשרד הארץ-ישראלי בפריז שוחררתי, בתנאי שאעזוב את צרפת תוך 24 שעות.

נתקלתי בקשיים רבים שלא פיללתי להם. ראשית כל, הוויזה, תוקפה פג והיה צורך לחדשה. אלא שהקונסול הבריטי בפריז התעקש ולא רצה לחדש את הוויזה, כי הדרכון כוחו היה יפה רק לשלושה חודשים, ולפי החוק צריך שישה חודשים. נשאר לנו רק יום אחד. הקונסול יעץ לנו לנסוע בינתיים לספרד. אמרנו לו שאין לנו פרוטה בכיס, רק כרטיס אוניה בלבד. מרוב התרגשות לא בא אוכל אל פינו ושנתנו נדדה.

ביום הגורלי האחרון שוב באנו לקונסול. הטחתי בפניו דברים קשים. אמרתי לו שהוא מתנהג כלפינו כנאצי. הקונסול החוויר ורצה כנראה להגיב בחריפות, אך בו ברגע התעלפה החברה שהיתה צריכה לנסוע יחד איתי, כנראה מרוב עייפות וחולשה, והקונסול הפך פתאום את עורו ונעשה ג'נטלמן לכל דבר. נתן לנו ויזה ומיהרנו לרכבת, בכדי לא לאחר את האוניה. כך עלינו ארצה.

רציתי להצטרף לגבעת ברנר או לעין-חרוד. ליגור הגעתי במקרה. יהודה שרת גילה שאני מנגן בחליל ודרש בכל תוקף שאישלח מבית העולים ישר ליגור. את עבודתי ביגור התחלתי בגן הירק ואחר-כך בבניין. היו קשיי קליטה רבים, אבל הפעולה המוסיקלית ביגור עזרה לי להתגבר על הקשיים האלה.

חנן מור

ספר יגור, עמ' 360

כשעליתי ארצה לפני 31 שנה באתי ישר ליגור, וחנן ז"ל היה החבר הראשון בו נפגשתי. היתה לנו תיכף שפה משותפת, שנבעה מקרבת המנטליות שלנו, והוא קלט אותי ועזר לי בסידורים הראשונים.

במרוצת הזמן הלכה והתחזקה ידידותנו. הרי המוסיקה קשרה אותנו – גם כחברי מקהלה וגם בנגינה משותפת. הכרתי בו איש בעל רמה תרבותית גבוהה, ועם זאת טוב-לב ומוכן תמיד לעזור לזולת.

אישית, במיוחד אני זוכר ואזכור תמיד דבר אחד: כשנשרף צריף המגורים שלי בנשר ונותרתי בחוסר-כל, עזרו לי חברים הרבה וביניהם גם חנן, אשר נתן לי במתנה ספר על נושא מוסיקלי והושיטו לי במילים אלה: "אמנם אבד לך הכל, אבל ספר זה יהיה היסוד לספריה מוסיקלית גדולה, שתכיל הרבה ספרים וגם תווים".

וכך היה לבסוף.

עם פטירתו הלך מאיתנו, וגם ממני, חבר ותיק וטוב, בעל נפש עדינה וקרוב לי ברוחו.

יהי זכרו ברוך!

יוסף כהן, נהריה

יומן יגור, 19.12.1969

הַתִזְמוֹרֶת

חָנָן, וַלְטֶר, קַנְטוֹר וְעֶשֶׁת

הֵקִימוּ תִּזְמֹרֶת.

חָנָן עַל חָלִיל

וַלְטֶר עַל כִּנּוֹר

קַנְטוֹר עַל כִּנּוֹר

וְעֶשֶׁת עַל פְּסַנְתֵּר.

וְהֵם מְנַגְנִים מָתַי?

בְּטוּ בִּשְׁבָט וּבְאֶחָד בְּמַאי.

חָנָן הַצַלָם

חָנָן

מְצַלֵּם אֶת כָּל יַלְדֵי הַגַּן

עוֹשֶׂה קוּקוּ וְטוּטוּ וְקוֹלוֹת חֲתוּלִים

אַךְ כֻּלָּם יוֹצְאִים עִם פַּרְצוּפִים מְבֹהָלִים.

וְאִישׁ לֹא מִתְלוֹנֵן וְלֹא מְדַבֵּר

כִּי לְחָנָן אֵין מִקְצוֹעַ אַחֵר.

יורם טהרלב

מתוך "משק יגור טיוטה"