חנקה רבינוביץ

מה היה מקום החברה בקיבוץ של פעם?

היו ערכים, שלכאורה היו פרוזאיים, שהלהיבו את דמיוננו ונתנו טעם רב לחיי הדור הראשון.

העבודה – כל אחת הרגישה את עצמה כ"עושה היסטוריה": הקימה עם שחר, העגבניה הראשונה, האפרוח, האלומות בשדה, סודיות "ההגנה", המגע הראשון עם הנשק. היינו כחולמים… לא הרגשנו כלל את העבודה המפרכת, המכלה בגופנו, אבל לא בנשמתנו.

ובעקבות כל זה החיים שבצוותא, השירה, הריקודים עד כלות.

עם הולדת הילדים הראשונים, עם בוא ה"פרוספריטי", השיפור במצב הכלכלי, צצו הבעיות: "מרבה נכסים, מרבה דאגה". החברה באופן טבעי היתה נאלצת להיכנס לעולמם הצר של ה"שירותים".

אמנם גם בעבודות אלו הרגשנו את עצמנו כפועלים לטובת הכלל ולמען החינוך של הדור הבא (באמונה תמימה שבלי שום ספק יילך בעקבותינו…), אבל צצו הרגשות של קיפוח, של חוסר סיפוק בעבודה.

עם השתלבות הדור השני בא היום השני של "המהפכה", יום העבודה האפורה, היומיומית, וכדברי יעקב חזן: "הם אינם טסים על כנפי המהפכה". ישנה חוקיות אכזרית המלווה את כל המהפכות ביומן השני.

והתשובה לשאלה השניה: מהו מקום החברה בקיבוץ של היום?

כל דור והמהפכה שלו. אין לשקוט על השמרים. התנאים החומריים המשופרים נותנים אפשרות של השכלה לכל. רצוי שהלימודים יהיו מכוונים לצרכי המשק והחברה. זה נותן אפשרות לחזור ולתרום ל"נמל הבית" והחברה מחוצה לו. כל עבודה, ולאו דווקא למימוש עצמי, אפשר לשכלל ולמצוא סיפוק בה. הטיפול והחינוך לא בהכרח צריכים להיות "בנים חורגים". כדברי טבנקין: "כל מטפל בקבוצת ילדים הוא בבחינת ראש ממשלה במדינה קטנה". מלאכת הבישול הגסטרונומי נתונה ברובה בידי גברים מחוץ לקיבוץ. יש גם גברים המצטיינים והרצויים בטיפול ובחינוך הילדים. ניתן להם יד! יש גם הרבה חברות המצטיינות כמנהלות ענפים, כגזבריות, מזכירות וחברות כנסת.

כשהרעיון של הקיבוץ כדרך חיים צודקת, תרבותית ומחנכת ילווה את החברה, היא תמצא אפיק למאווייה וכשרונותיה לתרום, לעזור ולהוכיח ש"עוד קיבוצנו חי" ועוד לא אבדה תקוותנו.

"יגור ערש הפלמ"ח", כך נקראנו אז בפי רבים. ידענו שהפלמ"ח לא רק עובד ביום ולא סתם מאחר בבוקר לעבודה, אלא עוסק גם בדברים שהשתיקה יפה להם.

וכך נפגשנו יום-יום בעבודה מבלי להיכנס לתחום זה. הדלפות לא היו אז במודה…

כמו מתוך ענן בתמונה סוריאליסטית עולות לפני דמויות שכשלושים שנה לא ראיתין וחלק מהן לא נראה כבר לעולם. הרי הם: יהודה גביש, עלי בן-צבי ורפי גינזבורג (בן רמת השבים) שהציג את עצמו בבואו לעבוד בלול בשם "תרנגול". כך היה כינויו בפלמ"ח.

זכור לי אחד בן-ציון, שחרחר ונאה. העברת עופות נראתה לו כספורט. ממלא את שתי ידיו תרנגולות, בראש פותח את הדלת וברגל סוגר אותה. מספיק פי שניים מכל אחד, מעורר התפעלות, נהנה מ"העסק" ומקבל תואר – "צ'מפיון".

זכור לי עוד אחד ששמו לא אזכור. אחרי חודש ימים רצוף של עבודה נפרד בידידות ומגלה סוד: לא נתתי לחבר'ה לסחוב לקומזיצים מהתרנגולות המיוחסות. במשך כל החודש ניהלתי חשבון. הסך הכל הוא "סחבנו" 120 פרגיות וזהו! נשמנו לרווחה.

אם זכרוני אינו מטעה, הם לא נראו לי רציניים ביותר. רוח של משובה היתה נסוכה על פניהם והיו תמיד מוכנים למעשי ליצנות בינם לבין עצמם ובינם לבין האקונום. אלינו, "הזקנים" בני ה-40 מינוס, התייחסו בסבלנות מירבית ואנו פשוט אהבנו אותם.

ואחרון אחרון, בימי 29 ביוני 1946, כשהתחילו לשלוח הביתה את שכבת הנעורים של בית הספר, הצטרף אליהם עוד נער קופץ על רגל אחת (פצוע קל ברגל השנייה).

הלא הוא מיודענו יצחק רבין.

(מתוך לקט סיפורי מקום)

#

זה היה בחודש מאי 1931. באנו למשק בתור זוג צעיר.

לרגלי הכרמל, בתוך חצר מרוצפת אבנים שנתדרדרו ממנו במשך אלפיים שנה האחרונות, שדרת עצי פלפל בכות ושלושה צריפים.

במרכז המשק מקלחת, בתוך צריף של פח וצריף פח שחציו אורווה וחציו חדר המזכירות ובחלקו העליון המתבן עמוס חבילות קש.

נכנסנו לחדר המזכירות.

אין ספק שקידמונו ריח הזבל ניחוח חציר.

#

חדר האוכל – צריף ארוך וצר – עמד לרגלי הכרמל, עטוף מטפס שחדר לכל הסדקים. וסדקים היו לרוב.

ציפורים עפו מענף לענף בתוך חדר האוכל, פיהן מלא שירה ועקבותיהן בכל אתר ואתר (בתור הצלחות…).

שתי שורות של שולחנות, אבל כל שולחן היה משהו.

שולחן הפלחים – המקומות שמורים רק להם.

שולחן הבחורות – פעילות ב"הגנה", מחנכות הדור וקובעות את דעת הציבור.

שולחן האינטליגנטים – פעילי ציבור, תרבותניקים, לא מצליחים לעמם את הברק האנטלקטואלי שנטפל בהם.

ואחרי כן הצטרפו העליות השונות: שולחן הליטאים, שולחן עולי גרמניה, רומניה וכו'.

אני, בעוונותי הרבים, נפלתי לשולחן האינטליגנטים. אבל נחמן קיבל זוג בהמות והצטרף לשולחן הפלחים ועד 1939, עד חנוכת חדר האוכל החדש, לא אכלנו אף ארוחה ביחד כי זה היה המנהג.

(מתוך לקט זכרונות וסיפורים מן העבר, יולי 1986)