טיבור לוי

12/01/1913 - 05/10/1994

פרטים אישיים

תאריך לידה: ד' שבט התרע"ג

תאריך פטירה: ל' תשרי התשנ"ה

ארץ לידה: הונגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

הורים: דניאל לוי

בן/בת זוג: מרים לוי

בנים ובנות: רותי לוי, שלמה לוי

נכדים ונכדות: לימור לוי, עמית לוי

טיבור לוי

טיבור, טיבי בפי מכריו, נולד בבודפסט בירת הונגריה בשנת 1913. לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו לרומניה, לטימישוארה. בבגרותו עבר לבוקרשט ללמוד את מקצוע הצבעות, והתחיל לעבוד לפרנסת המשפחה. כבר אז היה מעורב ופעיל בתנועות נוער ציוניות. בבוקרשט פגש את מרים לבית ברקוביץ ונישא לה.
במשך מלחמת העולם השניה המשיך לעבוד במקצועו עד שנלקח למחנה עבודה של הגרמנים, ושם עבד בהקמת מסילות ברזל. עם סיום המלחמה יצא עם אשתו, מרים, למסע דרך יוגוסלביה לדרום איטליה, ושם שהו שנתיים במחנה פליטים של הג’וינט. במחנה נולד שלמה. בתום התקופה יצאה המשפחה באנית המעפילים “לא תפחידונו” לארץ ישראל, מסע אשר נסתיים במחנה פליטים בקפריסין. מספר חודשים לאחר מכן, בתחילת 1948, הגיעו סוף סוף ארצה, והמשפחה התיישבה בחיפה. כאן עבד טיבור במקצועו כצבע, אולם המשיך לחלום על המקום הנכון לחיות בו ולחנך את ילדיו, שלמה ורותי שנולדה בחיפה ב-1953.
ליגור הגיעו ב-1956 וכאן קבעו ביתם. טיבור עבד בקיבוץ בתחילה כצבע, וכשהגיל לא איפשר יותר, עבד בלגין ובנגריה ומאוחר יותר בדוד הקיטור.
טיבור היה “אדם אוהב”. הוא אהב בני אדם, בעלי חיים, אך בעיקר ילדים קטנים, להם הייתה לו רגישות מיוחדת והבנה בלתי רגילה. בדרכו החמה והאוהבת תמיד מצא שפה משותפת עם כולם. טיבור אהב מאד גם את ביתו, יגור. בשבילו הייתה יגור המקום “הטוב והיפה ביותר בעולם”, ובאהבה זו ליגור גידל וחינך את ילדיו. טיבור בורך בידיים גדולות היכולות לעשות הכל, מבניית רהיטים וסיוד ועד נגינה בכינור, ציור ורקמת גובלן.
טיבור עבר בחיים תקופות קשות והרבה ניתוחים, אך גם ברגעים הקשים ביותר שמר על חיוך וחוש הומור.
לפני כשנתיים עבר ניתוח ומאז החלה ההדרדרות במצבו. הוא ניסה אמנם לשוב לעבודה, אולם לא לאורך זמן. לפני כשבועיים אושפז שוב במצב קשה לניתוח דחוף, שממנו לא התאושש.
טיבור יחסר עד מאד לכולנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בריאים בגוף ובנפש

    נולדתי בבודפשט במשפחה מתבוללת. משפחתי היגרה לטרנסילבניה שברומניה דאז, שם היתה תנועה ציונית מסועפת. בגיל עשר הצטרפתי לתנועת נוער ציונית.

    בזמן המלחמה הייתי בבוקרשט, בירת רומניה. הייתי אז כבר נשוי ועבדתי במקצועי כצבעי. הרומנים התייחסו ליהודים יחסית לא רע, וכך ניצלתי מגורלה המר של יהדות הונגריה. גם בזמן המלחמה עבדתי כצבעי, כי השלטונות היו זקוקים לעתים תכופות לציור שלטים וכו’, אם כי לרוב לא שילמו בעד עבודתי.

    באותם הימים התחלנו להתעניין בעליה ארצה. הצטרפנו לתנועת “העובד”, אם כי לא יצאנו להכשרה. השמועה על טביעת האוניה “סטרומה” עשתה עלינו רושם קשה. באותו זמן אורגנה בבוקרשט עליה ב’.

    היינו בין העולים שהגיעו לאיטליה למחנות שהתקיימו על חשבון הג’וינט. נמצאנו בקבוצה של 50 איש. גם כאן עבדתי כצבעי ואת משכורתי הכנסתי לקופה המשותפת.

    הגענו ארצה והתחלנו את חיינו בעיר חיפה, אבל חיים אלה לא סיפקו אותנו. שאפנו להבטיח לילדינו חינוך טוב והחלטנו ללכת לקיבוץ. המלצת אחד החברים מהקבוצה ההונגרית הביאתנו ליגור.

    חבלי ההסתגלות לא היו קלים מבחינת השיכון וקליטת הילדים, אבל היינו תמיד אופטימיים. ידענו שתוך סבלנות והתמדה נמצא את דרכנו ביגור, ותקוותנו התאמתה. אנו שמחים לראות יום יום את ילדינו מתחנכים בחברת הילדים בקיבוץ, בריאים בגופם ובנפשם.

    טיבור לוי

    “ספר יגור”, עמ’ 399

  • אבא

    אבא

    אין סוף דברים ונושאים שאפשר לספר ולכתוב עליהם, ועוד רבים נוספים שלא ניתן לתארם, שכן יאבדו הם מעוצמתם. תמונות עוברות בזיכרון, כמו דפדוף באלבום התמונות, מזכיר קולות, שיחות ונעימות-רקע. כיצד אפשר לתאר מישהו שהיווה את כל תמצית הילדות והבגרות, שידע לתת מעצמו בכל נושא, שכן ידו בכל ויד כל בו. בכל נושא אבא הוא “הסמן הימני” הנותן את הטון, המכוון, המדריך, המבין והיודע. אבא מדריך צעדים ראשונים, רכיבה ראשונה על אופניים, על סקטים; אבא מדריך בציור, מתלהב, עוזר ושומר לעצמו. אבא מדריך בנגינה על כינור, דוחף, שומע כל צליל וכל זיוף, עוזר ומתקן בזה ובזה – ובמה לא?

    אך מעל הכל נתן אבא אהבה. אהבה שהיתה בו לכל דבר – לאדם, לחיה, לנוף ולדומם. לאמנות הקלאסית, ממוצרט ובטהובן עד לפופ המודרני. העריץ את חוה אלברשטיין, ירדנה ארזי וריטה. אמנויות פלסטיות – ציור, רמברנדט ומיכלאנג’לו, ואן-גוך וסזאן. אהב הוקיר והעריך.

    אך יותר מכל אהב ילדים, בכל מקום ושל כל אחד. לא היה אחד שלא ראה בו את היפה והמיוחד, הצעיר והראשוני ובעיניים תכולות צוחקות, כמעט תמיד ידע לתת לכל אחד את מנת האהבה שלו.

    כזה היה אבא וכך נזכור אותו.

    שלמה

    יומן ליום השלושים

    4.11.1994

  • אבא

    אבא, היית אדם חם ואוהב מאין כמוך. חזק ורך בעת ובעונה אחת. החום והאהבה הרבה שקיבלתי בילדותי הם אלו שעזרו לי לגבור על משברים בבגרותי. היה לך כישרון מיוחד לספר סיפורים. למרות שהעברית בפיך לא היתה עשירה במיוחד, יכולֶת התיאור שלך היתה כה ציורית, צבעונית ומושלמת. כשהיית מספר לי על סרט שראית הייתי אומרת שסיפרת לי סרט צבעים.

    בזכות כוח השיכנוע שלך והסבריך ההגיוניים מעולם לא עישנתי, וזאת למרות שהיתה תקופה בה כל בני כיתתי עישנו סיגריות. תמיד אמרת שכל הכבוד למי שמפסיק לעשן, אבל כבוד גדול יותר למי שלא מתחיל כלל.

    היית אדם אופטימי, ובעיני היית האיש שהמציא את האופטימיות. כיבדת והערכת אנשים בעלי כישרונות אמנותיים ותמיד השתדלת לחנך אותנו, ילדיך, לאהבת מוזיקה ואמנות על כל גווניה. גם אהבתך לבעלי חיים דבקה בנו.

    האהבה וההבנה הגדולה ביותר שלך היתה לילדים. כל ילד היה בפניך עולם עשיר ומיוחד, ואל כולם היתה לך גישה ושפה מיוחדת.

    הפרידה ממך קשה, אך החום והאהבה הרבה שהענקת לנו ממשיכים לאפוף אותנו, וכך אני מרגישה שאתה איתי תמיד.

    בתך האוהבת, רותי

    יומן ליום השלושים

    4.11.1994