יאיר פלד

13/01/1932 - 07/09/1959

פרטים אישיים

תאריך לידה: ה' שבט התרצ"ב

תאריך פטירה: ד' אלול התשי"ט

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: צבא קבע, צנחנים

שליחות תנועתית: חטיבת בני הקיבוץ המאוחד

מחזור / חברות נוער: ה

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מרים פלד - איתן

בנים ובנות: יעל איתן-גל

נכדים ונכדות: אור גל, נועה גל, ענבר גל

יאיר פלד, סרן

נולד – ה' בשבט תרצ"ב, 13.1.1932
נפל – ד' באלול תשי"ט, 7.9.1959

בן פנחס ושיינדל, מראשוני משק יגור. היה פעיל בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד וכמדריך נוער הירבה לסייר בכל אזורי הארץ. לאחר שסיים קורס מפקדי פלוגות של חיל המילואים הצטרף לצבא הקבע ושירת בדרגת סרן. ביוזמתו ובעזרת יחידתו נפרץ לראשונה "מעלה היעלים" שבחבל סדום; מטרת מבצע זה היתה לפתוח עוד חבל ארץ לתנועת רכב, לבטחון כל מי שיעבור בו.
ביום ד' באלול תשי"ט (7.9.1959) נפל בשעת מילוי תפקידו בהתנגשות עם מסתננים בקרבת הגבול המצרי. הובא למנוחת עולמים ביגור. הניח אישה ובת.
כחודש אחרי נפלו הוקם לזכרו גלעד ב"מעלה היעלים". דרך זו, שהוכשרה לאחר מכן על ידי חיל ההנדסה, מקצרת את הדרך מבאר שבע לאזור ים המלח ועוברת בנוף מרהיב עין בין צוקים מתנשאים על פני ים המלח.
אחרי שאביו הסיר את הלוט מעל "מעלה יאיר" אמר מפקד יחידתו בין השאר: "כמפקד האציל יאיר מרוחו על סביבותיו – רוח של ענווה, מעשה, מסירות ואהבת הזולת. על כולנו עלה באהבת הארץ ובהכרתה".
אלוף פיקוד הדרום, אלוף אברהם יפה, תיאר את דרכו של יאיר כחוליה מקשרת את גבורת קנאי מצדה עם חיינו כיום. זכרו הועלה בספר "מלחמות הצנחנים" מאת אורי מילשטיין.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • כותרת ידיעות אחרונות

      יחידות צה"ל מחפשות רוצחי הקצין

      רצח יאיר פלד נחשב להתנקשות החמורה ביותר בתקופה האחרונה

      מאת רם אורן, כתבנו הצבאי

      משמרות צה"ל הוסיפו הבוקר לסרוק האזור בו נמצאה אתמול גופת סרן יאיר פלד, קצין צה"ל, אשר נהרג ונשדד בוואדי המרוחק 5 ק"מ מגבול סיני, בנגב המרכזי. כפי שנודע, תרים המשמרות אחרי עקבות נוספים העשויים אולי לזרות משנה-אור על נסיבות הרצח המחריד.

      בקרב חוקרי המקרה נתגבשה בינתיים הדעה כי פלד בן ה-27 נורה, כנראה, ע"י מסתננים מזויינים שחדרו לישראל ממדבר סיני, שהו זמן מה בארץ, וכשעמדו לחזור לסיני פגשו בדרכם בסרן כשהוא משוטט בדד בשטח – ורצחוהו. עקבותיהם של שני אנשים נתגלו אתמול בסביבת מקום הרצח, העקבות הוליכו אל מעבר לגבול המצרי.

      יאיר פלד, אשר נמנה על קציניה של יחידת שדה שיצאה להתאמן בנגב המרכזי, דרומית-מזרחית מניצנה, איבד את המגע עם יחידתו בשעות הצהרים של יום ב'. בשעה 6 אחר-הצהרים, משבושש לבוא, ניסו אנשי יחידתו להתקשר עמו באלחוט, אולם המכשיר שנשא עמו פלד – דמם.

      היחידה התקשרה איפוא עם באר-שבע והודיעה על הדבר. משמרות של צה"ל והליקופטר יצאו מיד לחפש את הקצין האובד, אולם רק בשעה 10 למחרת נמצא גופתו בוואדי סמוך לגבול. מספר כדורים של "קרל גוסטב" גרמו, כפי שהוברר, למותו, ואילו מכשיר הקשר שלו, ה"עוזי", שעונו ודרגותיו נשדדו. בחקירה הוברר כי הכדור אשר גרם למותו נורה מן המארב ופגע בגבו. לאחר מכן קרבו הרוצחים וירו מספר כדורים בחזהו.

      חוגים יודעי דבר ציינו הבוקר כי רצח יאיר פלד מהווה את מקרה ההתנקשות החמור ביותר שאירע בגבולות המדינה מאז תחילת 1959.

      ידיעות אחרונות, כותרת ראשית, 9.9.1959

    • מים למצדה – מנין?

      מתעלומות דברי ימי ארצנו. מים למצדה – מנין?

      מוזר, אך לא מקרי שמחנה האוהלים הקטן של שליחי הקיבוץ בתנועות הנוער, שהוקם לעשרה ימים לרגלי מצדה, שלהם היה ולא של ארכיאולוגים שמקצועם בכך.

      רצון טוב ונכונות לעשות היו לכל 20 המשתתפים. ידיעה מקצועית – לאחד בלבד – לשמריה, איש נען. ולא נרתענו מכך – בכלל המשתתפים – שלושה בני יגור, ובשעת אחד הוויכוחים הבין-משקיים המפורסמים עמדו לצדנו עוד חמישה שקיבלו את חינוכם ביגור.

      מחנה בין גבעות חוור שמדי בוקר יוצאת ממנו שורה עמוסה אוכל, חבלים וכלי חפירה, ולעת שקיעה היא חוזרת אליו; בערב יושבים מכונסים לאוהל שיריעותיו עפות ברוח, ולאור פנסי רוח מסכמים את היש – כזה המראה למשקיף מרחוק.

      למתקרב מתברר שהמבצע ממלא רוח חיים את משתתפיו. המטרה לחקור את מצדה מתרכזת בעיקר על פתרון שאלת המים ובעיית השבילים – – –

      ראינו כי מטור הבורות העליון מוביל שביל אל ראש מצדה. עלינו בו וממנו מצאנו דרך ל"מגדלים"שבפינת מצדה. "מגדלים" אלה נחשבו כמגדלי שמירה לשבילים העולים למצדה ואנו ראינו בהם שרידי עמודים וכותרות עם פיתוחי טיח בסגנון הליניסטי, ואחת דעתנו: כי זהו ארמון הורדוס. ונימוקינו עמנו – אך קצר המצע. מצאנו דרך לירידה ממצדה גם מדרום, ומשם – בוואדי סבה – למחנות הרומאים.

      למשתתפים היתה זו חוויה בל תישכח. לקיבוץ – סיכום עבודה של חבריו במשך שנים רבות.

      ושכר העמל יהיה למטיילי משקי הקיבוץ למצדה, בתנאי שישהו בה לפחות יומיים וייסתם הגולל על שיטת ההצצות תוך כדי נסיעה.

      יאיר

      (יומן יגור, 17.3.1954)

    • מעלה יאיר

      "מעלה יאיר" בכביש סדום-עין גדי

      על אם הדרך, המקשרת את כביש סדום-עין גדי עם פנים מדבר יהודה, הוסר אתמול הלוט מעל "מעלה יאיר", גל-עד לזכרו של סרן יאיר פלד שנרצח ממארב ע"י בדואים, בקרבת הגבול המצרי.

      יאיר פלד היה ראשון הסיירים שפרץ את "מעלה היעלים". דרך זו, שהוכשרה לאחר מכן ע"י חיל ההנדסה, מקצרת את הדרך מבאר-שבע לאזור ים המלח והיא עוברת בנוף מרהיב עין, בין צוקים מתנשאים מעל פני ים המלח.

      בטכס השתתפו בני משפחתו של יאיר פלד, אלוף פיקוד הדרום, אלוף אברהם יפה, קצינים בכירים, יו"ר המועצה האזורית "תמר" ובני משק יגור.

      הלוט הוסר ע"י אביו של יאיר, כשמשמר כבוד של היחידה אליה השתייך סרן פלד מדגלת את נשקה. לאחר אמירת יזכור העלה מפקד יחידתו קווים לדמותו של יאיר: "כמפקד ביחידה האציל יאיר מרוחו על סביבותיו רוח של ענווה, מעשה, מסירות ואהבת הזולת. על כולנו עלה באהבת הארץ ובהכרתה. מעלה זה נפרץ לראשונה על ידו ובעבודת יחידתו. הכל בא מיוזמתו – הרעיון, ההכנה והביצוע. במעשה זה רצה לפתוח עוד חבל ארץ לתנועת רכב, לביטחון ולאחרים שינועו בו".

      מזכיר משק יגור הזכיר אותה ישיבת חברים במשק בה דרש יאיר שיאפשרו לו להתגייס לצבא הקבע. "לא שמחנו לגיוסו, היינו זקוקים למרצו ויוזמתו, אך ידענו שלא נוכל לעצור בעדו. נראה שצר היה לו המקום. הוא היה קשור בכל נימיו לארץ, לנופה, למדבריה ולשביליה".

      אלוף פיקוד הדרום, אלוף אברהם יפה, תאר את דרכו של יאיר כחוליה הקושרת את גבורת קנאי מצדה עם חיינו כיום. "צוואתו של יאיר לדורנו היא: לכו בעקבותי ועשו כמוני. לכו בעקבותי בשבילי המולדת, אולם יחד עם זאת שמרו על עצמכם; בעבורנו ובעבור כל הנוער הוא צריך לשמש כסמל, סמל חי".

      הטכס נסתיים בשלושה מטחי כבוד שנורו ע"י יחידת צה"ל.

      מתוך "למרחב", אוקטובר 1959

    • יאיר המדריך

      הטיול לאילת

      מה לספר על מדריכנו יאיר? באילת הביא אותנו לסוכה על שפת הים ואמר: פה אתם אוכלים ארוחת ערב וישנים. פתאום היה חושך, רוחות חזקות החלו מנשבות. הרגשנו את עצמנו אבודים. "הרי פה אי אפשר לישון, ואיך להכין ארוחת ערב בחושך?" אמרנו לו זאת. הוא חשב חמישה רגעים ומיד סידר את הכל, בצחוק הלבבי שלו. ומה אתם חושבים, הוא הביא אותנו לבנין שבו לא היו רוחות בכלל. הדליקו לפידים, בישלו מרק וקפה, אכלנו והתיישבנו סביב למדורה – והיה חג.

      נסענו לבקר את הנמל – למדריך שלנו יש קשרים ומכרים בכל מקום – קיבלנו רשיון והיינו בתוך הנמל. ראינו את הפריגטה, את האוניה האיטלקית "קתרינה" והסבירו לנו את הכל. "חבר'ה, בבוקר נצא מוקדם, נבקר במקומות יפים. יש הליכה בערך של שעתיים, זו רק ירידה, לא קשה. כולכם יכולים להשתתף". "אבל אני לא אוכל ללכת!" "תוכלי ותלכי". ולקח חברה ביד והעביר אותה כמו ילדה קטנה כל הדרך. וזה היה כה מלבב וכה סמלי שאנחנו, האחרות, התביישנו להגיד מלה. הדרך ארכה שש שעות, ואם מישהו הרגיש עייפות, הציץ יאיר עם הצחוק שלו מן הצד ושוב היה לך מרץ בלתי מוגבל. הסברותיו היו קצרות, לעניין ויסודיות. ואם מישהו רצה להתערב, הוא צחק בפה מלא – "כן, כן, בטח" – ועשה כמו שהוא הבין. כשהייתי מלאה התפעלות אמרו לי שכל הסבריו היו כאלה.

      אסתר ש.

      (קטע מיומן יגור, 10.5.1959)

    • הטיול לעין גדי

      37 בני כיתות י'-י"א שלנו יצאו מיגור כשהם רכובים על אופניים. כעבור 7 ימים מצאו את עצמם משכשכים במעינות עין-גדי, בחצר עין-גדי עמדו זוגות האופניים נשענים אחד על השני, כולם שלמים, אם כי מאובקים. 350 ק"מ נסיעה היו באמתחתם…

      בעיצוב דמותו של בן הקיבוץ שמור מקום נכבד להכרת הארץ ולטיפוח האהבה אליה. דומה שמעולם לא קם מערער על כך. ללימודי התנ"ך, ההיסטוריה וידיעת הארץ – ערך רב כקשר הכרתי, אולם את תחושת האהבה אפשרי להקנות רק תוך פגישה בלתי אמצעית עם הנוף, בטיול. איש מאתנו אינו מוכן למסור נפשו על דבר שאינו יודע מהו ואינו מכירו. קשר אמת נוצר מפגישות רבות ובעונות שנה שונות…

      זהו קו המחשבה שהוביל לאופניים:

      רבות הדרכים שנסללו בארץ, ולמעשה אפשר להגיע לכל מקום. העושה זאת במכונית יוצא מפסיד, באשר הנסיעה המהירה וצורת הישיבה מביאה רק להצצה חטופה בנוף. לעומת זאת קצב הנסיעה באופניים ותנאי הנסיעה בכללם מביאים בהכרח להסתכלות והתבוננות בפרטי הדברים.

      במשך שש השנים האחרונות יצאו מדי שנה בשנה טיולי אופניים פרטיזניים של בני כיתות ההמשך. במחצית המקרים יצאו בניגוד מוחלט להחלטות מוסדות ביה"ס בקבוצות קטנות של 4-5 נערים, ללא נשק, בלי ליווי ובלי מדריך בוגר. טיולים אלה הרחיקו עד לגבול הצפון, לדרום ולירושלים…

      נרכש ניסיון רב בטיול זה. דומה שמעולם לא הובלטה עזרה הדדית בין בנים לבנות (שקשה להן יותר) כבטיול זה. הגענו לרמה גבוהה של שמירה על הרכוש… האפשרויות העולות בשיטת טיולים זו לעבודה משותפת הן רבות. היה זה אולי טיול יחיד שיצא במספר כזה, ולכל אחד הרגשה שעשה משהו למען הטיול.

      וייזכר לטובה אותו מפעל שוויון של חברת הילדים – מחסן האופניים. שבזכות שמירתו וטיפולו באופניים הגענו לכך שהזוגות עליהם נסעו באו ממנו וחזרו אליו, מוכנים לטיולים הבאים…

      28.9.1956

      (מתוך "ספר יגור")

      ו

    • טקס בדרך יאיר

      50 שנה עברו. 50 שנים שהם חודשים, שבועות, ימים, שעות, דקות – של מחשבות ומעשים, שמחות וכאב מתמשך.

      כשדיברנו על מה מתאים וראוי שייאמר בטכס בהר חזקיהו, אמר לי גיורא: את תדברי. יש לך מה להגיד. את אחותו!

      (בהתכנסויות שאחרי מות מנחם, נעמי ומיכאל גל כתבתי וגם קראתי על אחי האהובים – על הקשר העמוק איתם. יאיר נשאר חתום, מבלי יכולת לגעת – לא בדיבור ואף לא בכתיבה ישירה).

      רק עכשיו, 50 שנה אחרי, הצלחתי לכתוב דברים שהיו קבורים במעמקיי, עם הרבה כאב והרבה סימני שאלה. המופנמות הפלדית עצרה – הסכר או המנעול היו מפלדה.

      אשתף אתכם בחלקים ממה שכתבתי. אפתח בכך שיאיר כבן להורינו, פיניה ושיינדל, ספג מינקותו וגדל עד בחרותו, עם הידיעה וההבנה שזאת הארץ שלנו ואין לנו בילתה. בה נחיה, אותה נכיר בכל חושינו, נתרום לפיתוחה, לאהבה אותה ולשמירה עליה כפי יכולתנו וכישורינו.

      את מה שספג יאיר מההורים לקח, כרץ למרחקים ארוכים, ובמעט דיבור והרבה מעשים, העביר לנו – אחיו. בכל מעשיו ידע לאהוב ולעזור. התלבט וידע להחליט. יאיר היה נחוש לבצע, להתקדם, לשפר תוך עשייה משתפת. חייו היו קצרים ואני גדלתי ובגרתי בצל הילתו, לאור אהבתו ומעשיו, כשבאלה שזורים היגון העמוק, השבירה הגדולה (המופנמת) של אמא ואבא. ושלנו – חמשת אחיו.

      עשינו מאמצים לקום, לקומם ולאחות. הדיבור על יאיר היה רב.. הדיבור על תחושותינו היה זעום כי אם מדברים.. בוכים ואני לא ראיתי מעולם מישהו מבני משפחתנו הקרובה, בוכה. המסר לי, הקטנה, היה ברור: הלב שבור אבל הדמעות זולגות פנימה. אנחנו – מתמודדים.

      כן, יאיר, במשפחה שלנו מיעטו לדבר על כל שנחרב ונחרך. עשו, בנו, הנציחו: כל דרך שניתבה את הכאב. שעזרה, ולו במשהו, להרים את הראש ולהתמודד עם אי-היותך ולהיות ראויים לך.

      פעמים רבות הלכתי או רצתי אחרי אנשים שחשבתי שהם אתה, מאחור.. אבל לא. ואני לא ידעתי,איפה בגוף, אכיל את כל הצער, את הכאב, את הגעגועים העצומים ששלחו בי ענפים חומים וקשים לצמוח דרכם. וגם את הכעס ואי-היכולת להבין: למה? כעס שגרם לכאב מסוג נוסף. אחר.

      מעט כל-כך ראיתי אותך בשנה בה היית בסיירת. בקושי הגעת.

      בחלומות הופעת לי עוד שנים אחרי שנרצחת. חלומות קשים.

      זכיתי לראות אותך בשישי-שבת האחרונים בחייך. הייתי לבד בחדר. קראתי והשבת

      ירדה אט-אט. בשקט נפתחה הדלת ואתה בפתח. לגופך התמיר מכנסיים ונעליים של צבא, גופיה לבנה והחולצה על הכתף. הופתעתי והתרגשתי. שאלת: "איפה ההורים?" סיפרתי לך שהם בהבראה בבית-אורן. צנחת לתוך הכורסה. דיברנו מעט ו…נרדמת.

      כל כך עייף היית ומאוכזב. הערב ירד. בחוץ החשיך ולאחר זמן, כשהתעוררת אמרת שאתה זקוק לשינה ו"בבוקר תבואי וניסע להורים".

      נסענו בג'יפ הצבאי הקטן ולשמחתם של ההורים לא היה גבול. אמא הצטערה מאוד שלא קיבלו את פניך בבית – אבל מי ידע שתבוא? חזרנו ליגור דרך שוויצריה הקטנה – כי זה מה שאהבת – את הכרמל, את הנופים הפתוחים היפים ועד היום אני לא יודעת אם הבחנת באושר שהיה בי בבילוי המשותף שלנו שהיה מהול בפחד מהנסיעה בדרך הצרה והתלולה, ובגאווה עליך, אהוב, אוהב ושלוו.

      נפרדנו בכניסה לבית. רצית להספיק להיות עם מרים לפני תום השבת – ולא ידעתי שזו פרידה לתמיד…

      שלוותך, אהבתך העדינה והשקטה חסרות לי עד מאוד, למרות שגילי היום יותר מכפול מהגיל בו היית כשחייך קופדו בנחל סרפד.

      נהוג לומר שהכאב מתקהה בחלוף השנים. הכאב משתנה. לעיתים מסעיר ואחר-כך שוכך ונרגע. והוא בתוכי – עם כל מה שבי.

      האם איבדתי אח בכור אהוב כל-כך כדי שארגיש ואבין כאב של אחרים?

      יכולותיך לחלום ולבצע בנחישות – הן לפלא בעיני, גם היום. הדרכים שנפרצו בזכותך הן דוגמא לאלה.

      המקום בו אנו עומדים עכשיו, ממחיש את יאיר שלנו ו.."הדרך עודנה נפקחת לאורך…"

      עבור כל החולמים, האוהבים והמאמינים שנוכל לקשיים בארץ הזאת.

      כל-כך הרבה כאב יש בארץ הזאת.

      ואיזה אבא יכולת להיות…

      איה הדרי-פלד

      חולתא תשס"ט

    • יאיר שלנו

      שנים עוברות אך הכאב לא פג, הצער עודנו צורב וקשה להעלות זכרונות על יאיר… יותר מדי רגשות נפגעו… לנו, להורים ולקרובים לו, תישאר הנהיה אחרי האבידה אשר אינה חוזרת, ויישאר הרטט המתמיד והממושך. אבל מתפקידנו להעלות את הזכרונות ומאורעות חייו, את כל מאווייו, ואת הנסיונות שנתנסה בהם. ידידים רבים היו לו, וכולם חשו באור הקורן ממנו והמחמם את כל הבא במחיצתו.

      יאיר נולד בבית החולים עפולה. מיד אחרי היולדו אמרו לי הרופאים: "בנך נולד בהילה (קרום מסביב לראש) סימן הוא שאדם חשוב יהיה!" האחות הראשית טענה שהוא תינוק מאוד חמוד (בעיני ובעיני החברים בפלוגה בכלל נראה כמכוער מאוד). אחות זו עזרה לי בקביעת השם. כל תקוותי הייתה שבעתיד הוא יאיר.

      בבואי איתו מבית החולים צלצלו בפעמון, וחברי הפלוגה שמו אותו על שולחן ה"בעל עגלה" והכריזו שנכנס חבר חדש לחבורתם. זה נחשב לכבוד רב.

      בפלוגה לא היה עדיין בית תינוקות, והמטפלת הייתה מגיעה לכל ארוחה לחדרי, בצריף, שוקלת ומסדרת אותו, ודואגת למעט החלב שהיה לי.

      באחד הערבים הזמן היניקה, נפלט כדור אצל השומר במחנה (על ידי תנודה קלה היו הרובים יורים מבלי ללחוץ על ההדק). הכדור עבר בקיר מעל לראשי. לחצתי את יאיר חזק אלי והמשכתי בהנקה על הרצפה. חשבתי שזו התקפה על יגור. המטפלת המסורה, הלנה, באה בריצה, חיוורת כסיד וכשראתה את החור בקיר מעל לראשי החווירה עוד יותר. אחרי המקרה הזה העבירו את יאיר לבית התינוקות במשק.

      יאיר היה בוכה הרבה. השתדלתי לא להימצא בקרבת הבית, כי לא היה מקובל לבקר את הילדים אחרי שעת היניקה. "הבכי מפתח את הריאות" – טענו המטפלות, אבל אני דאגתי. כשעבדתי זמן קצר במחסן הבגדים הייתי מעזה לקחת איתי גרביים לתיקון ולשבת על ידו. יאיר היה אז משתתק, אבל הרגשתי שזה למורת רוחה של המטפלת והפסקתי לבוא בזמנים הלא מקובלים.

      כשהייתי מטיילת איתו בוואדי ועל ההר, היה מסתכל בעירנות בכל שיח ועץ. כשהיה נרדם, הייתי מתיישבת לרגע לנוח, אבל מיד היה בועט ברגליו, וזה היה סימן שיש להמשיך בטיול.

      בגיל 7 חדשים התהלך באופן חופשי בלול. לא היה מרביץ או נושך, אבל אם מישהו התקיף אותו, היה משלם לו כגמולו.

      בגיל 9 חודשים יצא לבד מהמיטה ונכנס לארון החיתולים, והעובדת שהרגישה ברחש בארון חשבה שכלב או חתול נכנסו לארון, ובעטה בו חזק. הוא התייפח והיא נדהמה לראותו בארון. בהיותו פעוט (משחקים לא היו אז) בנה לו פיניה רכבת מהכסאות שבמוסד. הוא הסתכל בעניין, פרק והרכיב בעצמו מחדש רכבת לתפארת והסיע אותה בכל החדרים. כמובן שרק עד בוא ההורים היה משחק בה, כי הרעש והשאון שהיה מקים – היה רב מאוד. הרכבת האמיתית שהייתה עוברת על יד המשק עשתה עליו רושם חזק.

      בהיותו בגן הכיר כל שיח, שביל ומשעול, שום דבר לא היה נעלם ממנו. עיניו היו סוקרות כל דבר והיה ער לכל הנעשה סביבו. בגלל מזגו הטוב מטבעו לא יצא מגדרו ולא נתדכדך לשמע נזיפה מפי עובדת או גננת. מקטנותו היו מפותחים בו רגשי אחריות ומוסריות, כוח סבל ויושר.

      הוא היה קשור למקום. אהב את ההר, כל עץ ושיח וכל פרט במשק. תשוקת הטיולים השתלטה עליו מקטנותו. תשוקה זו הלכה וגברה מדי שנה בשנה, ולבסוף מילאו הטיולים את עולמו. אהב את המרחב, היה ער לנעשה סביבו, הייתה לו טביעת עין חדה.

      יאיר לא ידע פחד, באומץ לב היה מתגבר על קשיים. לא שמעתיו נאנח מכאבים אף בילדותו המוקדמת. ידע לשאת את כאבו בשתיקה. פעם בהיותו יחידי בשטח הכוורות על יד ההר, בגיל הגן, התנפלו עליו הדבורים ועקצוהו. הוא בכה רק עד שהגעתי אליו ואז הפסיק. בקטנותו היה סוקר את החברים וכל אורח שהגיע אלינו, מרחוק ובהחבא. בהתקרבות לאנשים היה מסוייג.

      נטה להתבונן בכל בשקידה רבה. לא פעם היה מפתיע אותי בצאתנו לטיול, על ידי שהיה מגלה פרחים, צמחים, צפרים וחרקים שמעודי לא שמתי לב להם. היה תר ומתבונן. התלהבותו חרישית הייתה. בכל הליכותיו הייתה פשטות חביבה. בזמן הטיולים ובבבית היינו משחקים באבנים, הוא מסוגל היה שעות לשחק במסירות באבן אחת ויחידה.

      יאיר היה אמיץ, נועז וזריז מגיל הרך. בהיותו בגן טיילתי איתו פעם סמוך לוואדי. שביל צר הוביל מהוואדי לגדר המשק. פתאום יאיר נעמד והצביע באצבע על הדרך. הסתכלתי וראיתי נחש. יאיר פנה אלי ואמר לי: "אמא, היזהרי, זה צפע!" (ואני לא ידעתי שזה צפע). נבהלתי ולא ידעתי ברגע הראשון מה לעשות, האם לקחתו על הידיים ולסגת אחורנית. אבל הוא מיד נתן לי סימן לרדת לוואדי. אחר כך ירד גם הוא, אסף ערימת אבנים והתחיל לידות בצפע. כל הפצרותי שיסתלק ויחדל מהרגימה, לא עזרו. הסתלק רק כשנוכח שהצפע מת. הוא טען שאילולא היה הורג אותו, היה ודאי נוכש איזה ילד.

      לא התאונן אף פעם על מישהו או על משהו. מילדותו היה מחשל את עצמו. בכיתות הנמוכות של בית הספר היה כבר מפותח אצלו חוש הצדק. אהב כנות, פשטות וחברות, היה דואג לרחל אחותו.

      המורה צפורה סיפרה לי שפעם בטיול היא חילקה לכל ילדי הכיתה סוכריות, סוכריה לכל אחד (סוכריות בימים ההם היו אצלינו דבר יקר-המציאות). הילדים אכלו אותה בתאווה. רק יאיר שם אותה בכיס. זה מאוד הפתיע אותה והיא שאלה אותו למה הוא לא מוצץ את הסוכריה. יאיר ענה בחיוך: "רוחיק מואד אוהבת סוכריה". (כך היה נוהג כל ימי חייו. גם בהיותו בצבא היה מביא מה שהיה מקבל מהשק"ם הביתה לאחים ולאחיות. ואז עוד לא היה קיים "שי לחייל" מטעם המשק. כל טענותי שזה מנתו, ושהוא לא צריך לחלק הכל לאחים, היו לשווא).

      בכיתה ג' קיבל סוודר יפה במתנה. מכיוון שלא היה סוודר כזה ליתר הילדים, הוא לא לבש אותו. כשקיבל קורקינט במתנה שיחק בו יום אחד, ולמחרת היה הקורקינט ברשות הכלל והוא קיבל גולה במקומו.

      מאופק היה מן הרגיל. באחד מימי החופש נסע לבקר את אבא שהיה בעזרה בגליל-ים. אבא נסע איתו לתל-אביב. נכנס איתו למסעדה. כאשר שמע שמשלמים עבור הקקאו, ביקש רק חצי כוס. ביקרנו פעם ידידה בעיר והיא כיבדה אותנו בתה. הוא סירב לשתות, הבינותי מיד במה העניין והבטחתו לו שהיא לא תיקח כסף מאיתנו, ואז הוא שתה ברצון, כי היה מאוד צמא.

      משבגר הייתה גישתו מליאת אמון לחברים, למטפלות ולמורים. הייתה לו תכונת יושר שאינה יודעת העמדת פנים. היה אוהב ומכבד כל חבר וילד. אי אפשר היה להגיד בנוכחותו דבר שאינו כל האמת. היו בו רגשי אחריות ומוסריות, מסירות ודינמיות מפותחים מאוד. הוא ניחן בעצמה פנימית, אותה קשה לתאר במילים. הייתה לו סגולה לחוש את מחשבת בני אדם ורגשותיהם.

      על אף היותו חזק ואמיץ, היה בו הרבה מאוד רוך, עדינות וזריזות מחשבתית. רגיש היה לענייני מצפון ומוסר. תמיד מצניע לכת. הוא היה משרה קסם על הסובבים אותו ונוטע באחרים חלק מתעוזתו. תמיד חשו את נוכחותו המעודדת, אפילו ברגעים הקשים ביותר. הייתה בו חמימות אנושית מרובה. הקשר אלינו ולאחיו היה עמוק מאוד. התיידד עם כולם, הצטיין בחמימות מיוחדת ובאהבת הבריות. היה פונה לכל אחד בלבביות ובחיבה, אהב פשטות, כנות וחברות, עקבי היה, תמים וישר. תבע מעצמו את מלוא יכולתו. לא תמיד נהג לפי המוסכמות (עניין ההדרכה שלו).

      יאיר ספג את אווירת חיי העמל מסביבו. כושר עבודתו היה מופלא, היה לו כושר גופני וכוח רצון כביר. הוא חונן באומץ לבצע ובכשרון אי-רתיעה. לחם להדביר כל עייפות פיזית ונפשית. הייתה לו נפש עדינה ורגישה.

      היה תובע מעצמו יותר מאשר מזולתו. הצטיין בבהירות מחשבה. לאחר הלימודים ושעות העבודה היה מתאמן בריצה למרחקים.

      אף פעם לא שבע ממראות הארץ ובעיקר מיפי מדבר יהודה, מהמכתשים וגווניהם. אהב את המרחב שבנגב, שם הרגיש את עצמו טבעי ומשוחרר, בלי כל סייגים, חוקים ומנהגים.

      במשפחה היה עוזר בחינוך ובהדרכת אחיו ואחיותיו הצעירים. הוא לא עסק בהטפת מוסר, היה מייעץ איך להיטיב דרכם ולכוון את המרץ לאפיק הנכון.

      שיינדל

      רשימה זו, בלתי גמורה, נכתבה לחוברת שעמדה להופיע לזכרו של יאיר.

    • מכתבים לחברה

      2.2.52

      לכתוב לך או לא? אמרי!

      תמיד אחרי מכתב קל יותר. את קרובה כשאני כותב.לפעמים די לי בכתיבה, וכשהאגואיזם הידוע עובד אני מסוגל גם לא לשלוח אותו.

      היה מצוין אחרי הצהריים – שכחתי אותך לגמרי. עליתי עם מיכאל להר. עלינו לאותן הגבעות הגבוהות של הכרמל שלא רצית לשמוע עליהן כלום – קוצים העסיקו אותך- והיה ערפל כה עבה שהלכנו בכפר והיה כה מוזר לראות כל פעם איזה אדם במרחק עשרה מטר כצץ מתוך האדמה, או בית שכאילו נופל עליך פתאום מלמעלה. הלכנו מהר וירד גשם דקיק מתוך הערפל, סימנו במפה בתים חדשים שנוספו וחזרה ירדנו את 500 המטרים בריצה, בלי לחשוב שאם את היית היינו יורדים לאט. חזרנו עם חולצות דבוקות לגוף מגשם, אך היה נפלא, כי שכחתי אותך.

      לפני שנתיים צץ רעיון לארגן את החופש לילדים. אמרו לי: קח עשה. נדמה לך ודאי ששברתי אז את הראש מה לעשות? טעות! הכרמל הזה נתן כה הרבה אפשרויות, מחנות, טיולים, משחקי לילה, מקום שיחה לקבוצות.

      אני חייב לו הרבה וזאת אינך מבינה. גם הוא חייב לי, אך לא בשלך, חייב בשל ההצעות באמצע הלילה לטייל עליו. ודי.

      עוד מעט אלך לשמוע פסנתרן מצוין, הוא ינגן ואני אחשוב. אם ינגן טוב אהיה רציני ואחשוב עלייך, אך אולי דווקא היום טוב היה שיבוא אחד האמנים הקטנים, המחזיקים מעצמם והם אפס, מאלה שמעלים את המוראל כי צוחקים מהם, בלב, או במחיאות הכפיים.

      היי שלום נערה.

      יאיר.

      16.3.52

      שלום חביבה.

      קיבלתי היום מכתב נהדר. מרים, את נהדרת. כתבת אמת, נכון? כתבת בסוף שאת רוצה מילה חמה, לו ידעת כמה אני אומלל שאיני יכול, שאיני יודע, איך עושים את זה. מרים, האמיני, נמאס לי להטיף לך, לספר על משא חטאים. אני מרגיש טוב שזה כלל לא במקום, שלא את זה את צריכה, שלא זה יעזור, ואיני יכול, איני יודע, איני מבין. מרים פשוט, איך להסביר לך?

      זה דומה להרבה תופעות אצלי. אולי זה באופי. חקרי איפא. למשל: יש שעור לטיפוס על חבל גבוה. אני ממריץ, מעודד, משבח ונותן המון מלים ,חמות". את יודעת היכן הגבול. מתי נגמרות המילים ה"חמות" – ברגע שקם אחד שעושה יותר טוב ממני. מה זכותי אז לשבח? על סמך מה? אז אני שותק. מחייך. זה לא נכון שאיני יכול לעודד. אני זוכר ומחייך עוד עכשיו על שעור כידון אחד בבית דראס שממנו התפתחו אחר כך הרבה שעורים. הכיתה באה לשעור מרוגזת ורותחת על כל העולם אחרי יום עונשים, לא הכי צודקים, וצעקות של יורם, והתחלת קורס, כולה ממורמרת ורצתה לאכול את כל העולם. ואני מסכן, צריך להתגבר על חומת מרי, על שתיקה, על מבטים זועפים שאפילו לא הופנו אלי. אני פוקד והם מבצעים ברשלנות. לצעוק עליהם? להטיף מוסר? לשכנע? על כל תנועה רשלנית שלהם הגבתי ב"טוב", "מתחיל ללכת", "טוב מאוד" והרעפתי "מלים חמות" כגשם. המבטים השתנו, הזעף נמס, התחילו לרצות, ובגמר השעתיים היו בשמים.

      את מבינה, היה לי במה לעודד אותם, היה לי על סמך מה ולא חשוב אם על סמך זה שהעליתי את ערך עצמם או פשוט על סמך זה שיכולתי "להקל" במשמעת ולהדגיש נקודה אחרת משום שהיה מי שדאג ל"משמעת".

      חקרי גם למה איני מספר לעולם לאבא ואמא מה שקורה בי והכול מגיע אליהם מבחוץ, לא ממני.

      מרים, איני מסוגל להסביר ואני יודע שאינך מבינה. כמו שלא ידעת שזה פרינציפ לא לשאול שאלות. שזה לא בישנות וזה לא צניעות ולא ולא ולא. זה כלום. מרים את כל כך קרובה לי שאיני יכול לאמר לך מילה חמה, איני מוצא אותה. מרים, כל כך הרבה שעות ביום אני חולם עליך, כל רגע של מנוחה, כשהראש נח והידיים לא מחזיקות משהו, הן מחזיקות אותך, וכל כך חזק שחבל לי עלייך. לא יעזור כלום. את מוכרחה להבין. ולעזור לי. מרים.

      שלום. אם אוכל לא אכתוב יותר עד שאדע.

      אל תחייכי.

      יאיר.

      3.9.52

      לילה טוב בת.

      את ודאי במשרד, אם כי כבר מאוחר. צנחנו הלילה. היה ירח גדול, לילה נהדר. הוא עלה כשהשמש שקעה והיה כביר לראות שמש במערב וירח במזרח, שניהם מלאים. האחד זוהר הצועד לאופק, לדעוך. והשני חוור אך עולה, ועוד יאיר. ואחר כך האווירון בחושך, באור הירח כשכנפיו מבריקות. ראית את הסרט "המטרה בורמה"? בדיוק כמוהם ישבנו באווירון המואר מבפנים, ואחד אחד נעלמנו מן הפתח לתוך חלל שחור. המצנחים היו ממשי צהוב, כמעט לבן. מתארת לך ליל ירח מלא וצניחה כשמעל חופה של מצנח? באוויר קראתי לאריק. אחר כשקיפלתי את המצנח רציתי לקרוא לך. נורא רוצה שנצנח פעם יחד, ובלילה. אך לא.

      צנחנו כבר ארבע פעמים, מחר בבוקר החמישית. באווירון מהרהר בך עד הצלצול. לאחריו הלב מתחיל לחשוש, קצת לפחוד. בהיכון נשכח הכול. האינסטינקט פועל. אלה שבאימונים בצעו טוב, החדירו לדמם, מבצעים טוב. ואלה שקפצו באימונים לא טוב מתיישבים גם כאן ביציאה. באוויר איני חושב. פשוט, אולי מטלטלת היציאה , מכוון את עצמי ומשתדל לרדת נכון על רגלי. ואחר כך בא קיפול המצנח, חילופי רשמים "איך יצאת?" "עשית גלגול?", זה התיישב, לזה היו פיתולים. בנסיעה חזרה שוב הכול חוזר, הופך מציאות, את צפה בהכרה.

      ובזה נגמר הכול.

      די. שינה מתוקה ולהתראות

      יאיר.