בשעות אחר הצהריים נופל צל על בית אחווה. השמש היוקדת, אשר עדיין רחוקה מלטבוע במימי מפרץ חיפה, נסתרת מאחורי כתר הכרמל… הכל נראה מפוייס ורגוע, מתאושש מהחום והלחות הכבדה שהיתה תלויה באוויר כל היום.
אמא יושבת לבדה בכסא הגלגלים על המרפסת האמצעית, צופה אל החצר הפנימית של הבית. לידה עגלת טלוויזיה ישנה שעל מדפיה מונחות בערבוביה ד' אמותיה; אלבום תמונות ישן, תמונות של הנינים, שקית ממתקים, זכוכית מגדלת ושעון. ועוד אי אלו חפצים קטנים אליהם היא קשורה ורוצה כי יהיו בקרבתה בכל מקום בו היא נמצאת…
האח הבדווי, החביב עליה מכל העובדים במוסד, סיפר את שערה מוקדם יותר וסירק אותה בתסרוקת קיפודית זקופה. בשערה האפור והקצוץ אין זכר לצמה השחורה הארוכה שהיתה מוטלת על גבה, אותה היתה מגלגלת לעיתים לכדור על עורפה ונועצת בו סיכות ברזל כדי שלא יתפרק. אבא היה מספר כי כאשר הכיר אותה לראשונה היה שערה בהיר יותר. כל ימי אני זוכר אותה שחורת שיער ושזופת שמש כאילו בת המזרח היא. רק מעיניה הבהירות ניתן היה לשער כי לפני שהתמסרה לשמש ארץ ישראל היתה אכן בהירת שיער. היה במראה שלה משהו משם, מביתה מעבר לים. מראה אשר לא דהה עם השנים וריחוק המקום. לימים, כשנסעה לבקר את אחותה בצ'רנוביץ, לא האמינו הסבלים כי ארבעים שנה לא דרכה רגלה בארץ מולדתה.
עכשיו היא יושבת לבדה בכסא הגלגלים. רגליה, שממאנות לשאתה, עוד פשוטות לפנים, מכוסות בשמיכה קייצית דקה.
הוא לא חכם, היא אומרת לי בחיוך.
מי? אני שואל.
הוא, היא אומרת ומרמזת בעיניה כלפי מעלה. מה טעם כי השאיר לי את הראש צלול ולקח ממני את רגלי. יכול היה להשאיר קצת פחות למעלה ולתת מעט יותר צלילות לרגליים. תוך כדי כך היא מיישרת את השמיכה כדי להסתיר את רגליה הנפוחות המסבות לה כאבים מפעם לפעם.
רגליה אשר נשאוה מבית אביה ואמה בעיר קלרש, ליד קישינוב, אל קבוצת ההכשרה הציונית חרף התנגדותו של אביה, שהיה איש אמיד וסחר בעצים על הנהר. אשר נשאוה לארץ ישראל אל מחנה העבודה בכבישי בני ברק ופרדס כץ ומשם לקיבוץ גשר נחלים על הירדן, לימים אשדות יעקב. שם גם פגשה את אבא. משם ליגור לעזרת הפלוגה, לעבודת משק בית בחיפה ולשנים ארוכות בגן הירק ובמשתלה.
וכל אותן שנים נשאוה רגליה בשבילי הארץ, בטיולים אין ספור ובצעדות. וכבר שקשתה עליה ההליכה וניכרו האותות הראשונים למצוקותיה לא שעתה להם והמשיכה בצעידתה עד כי מאנו רגליה לשאתה עוד.
למה סגרו את חדר האוכל בערב? היא שואלת אותי כמעט בטרוניה.
כי אין מי שאוכל שם בערבים, אני עונה לה.
חבל, היא נאנחת כמו לעצמה ושוקעת לתוך תרדמה כשראשה נופל בנטייה קלה על חזה. אני יושב על ידה וקורא בינתיים את העיתון שהיא מקפידה לשמור עבורי.
לפתע היא מתעוררת ושואלת: אז איפה אתם אוכלים?
בחדר שלנו, אני משיב.
כל כך אהבתי את חדר האוכל, היא אומרת.
בשנים לפני שעברה לגור בבית אחווה היתה הולכת לאט לאט, ככל שאיפשרו לה רגליה, לחדר האוכל, מתיישבת בשולחן הראשון במקום הקבוע, ומשם היתה צופה על המתרחש. כמעט ראשונה היתה באה ובין האחרונים לפרוש לביתה. כל הצעותי כי נדאג להסיעה לארוחות נתקלו בסירוב מוחלט. העקשנות אשר היתה טבועה בה עוד מגיל צעיר, לעשות הכל במו ידיה ולא לתת לאחרים לטפל בה, היתה גם נקודת השבר במעבר לבית אחווה. משהו נשבר בה. התלות באחרים היתה הבלתי אפשרי עבורה.
קיר הגרנוליט של המרפסת בקומה האמצעית עדיין לוהט ומדיף חום רב חלף הרוח הקרירה הנושבת במסדרון. אמא, כמו הקיר הזה, קשה ומחוספסת ובוטה מאוד. גם בערוב ימיה אין היא מפוייסת עדיין עם הבריות. עולמה סדור עליה בשחור ולבן, בסדר ולא בסדר, נכון ולא נכון, וכל זה "עד הסוף", כפי שנהגה לומר בעצמה.
כזאת היתה כשעלתה על האונייה בדרך לארץ ישראל, נושאת פספורט על שם אידה בת יוסף ברקוביץ, וברדתה בנמל יפו נרשמה בשם יהודית ברקאית שאימצה לעצמה.
וכזאת היתה גם בהערצתה לאבא שלא ידעה גבולות. בשונה בתכלית היה אבא אוהב אדם בלתי נלאה כל ימיו ואהבתו לזולת לא ידעה גבולות או מחדל. הוא היה בין שניהם כמו הרוח הקרירה המפייסת אדם ומקום. היא כמו האונייה והעוגן והוא כמו המפרש והתורן. שנים אחרי לכתו היתה פוקדת יום יום את קברו ונושקת שעה ארוכה את לוח השיש, עד כי הותירה נשיקתה הבוערת את כתם אהבתה על הלוח הקר…
שכן עובר על פנינו בדרכו לחדר האוכל הקטן של דיירי בית אחווה. הוא יהודי מבוגר מאוד והולך לאט לאט כמפחד פן בצעד נמהר תפרח נשמתו.
מה השעה? הוא שואל את אמא.
שבע וחצי, היא עונה לו.
תודה, הוא אומר בהטעמה ובכוונה וממשיך בדרכו. אחר כך הוא פונה חזרה ושואל שוב: השעון שלך מדוייק?
כן, עונה אמא. שוב תודה וסליחה והוא הלך.
שמעת, היא אומרת לי. יהודי, למעלה מתשעים שואל אם השעון מדוייק. מה זה כבר משנה לו דקה יותר או דקה פחות. לאן הוא ממהר. והיא פורצת בצחוק מתגלגל המהדהד מקירות הבתים הסוגרים על החצר.
אני נורא אוהבת לחיות, היא אומרת לי אחר כך. אני נהנית מכל רגע. אוהבת את החיים עם כל מה שיש ומה שאין. אפילו במצב הזה, היא אומרת, אני מוכנה ורוצה לחיות עוד הרבה שנים.
לך הביתה, היא אומרת לי. אתה צריך להיות עם המשפחה שלך.
מאוחר כבר, אמא, אני אומר. אולי אבקש שישכיבו אותך במיטה.
לא לא, היא היא אומרת נחרצות. אני רוצה עוד לשבת כאן קצת, טוב לי ככה, אתה תלך.
מאוחר יותר משכיב אותה האח הבדווי, אותו אימצה לעצמה, במיטתה והיא לאט לאט שוקעת בתרדמה עמוקה עמוקה.
בבוקר היה קיר הגרנוליט הפונה אל החצר דומם וקר.
בניק
(נכתב ליום השלושים)
