יהודית ונגר

29/05/1905 - 08/05/1997

יהודית ונגר

אמא
כאן ועתה אנחנו נפרדות. רוב שנותינו עשינו יחד.
צמחנו בך ולידך ולא ידענו אחרת.
ואת בדרך המיוחדת לך ליווית אותנו תמיד
באהבה ובתביעה ללא פשרות.
היית היסוד המוצק, הגשמי, של משפחתנו – חלוקה כמעט מוחלטת עם אבא שכה אהבת.
אמא של ילדות: ברגליים יחפות, מכנסיים קצרים וצמה שחורה ארוכה, קורנת טבע ושמש.
אמא של בגרות: שמחה לכל פרח המנץ בגינה, לשסק שהבשיל על עץ או אשכול ענבים מהגפן.
והכל מטופח ביד אוהבת, החשה בעוצמת כוח המשיכה של האדמה.
אמא של טיולים, של צעדות, שלא מוותרת אפילו אם קשה,
ולוקחת חלק בכל פעילות חברתית.
ומעל לכל – כל כך אוהבת את יגור ואת הבית הקטן שלנו בתוכה.
אמא מיוחדת, שורשית, חכמה ומעניינת,
שגם בזיקנה המופלגת לא איבדה את חוש ההומור וצלילות הדעת.
היתה זו מתת אלוהים לגוף שבגד.

אמא, סבתא, סבתא רבא שלנו
נוחי בשלום על משכבך לצידו של אבא.
אתם בנו, בילדינו ובנכדינו לעד.

באהבה עליק

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מתוך ספר יגור

    אני בת עיירה גדולה, בסרביה. היו שם בני נוער רבים, אולם התנועה הציונית לא ידעה לארגן אותם. עם גבור זרם הפליטים מרוסיה, לאחר מלחמת העולם הראשונה והפרעות באוקראינה, השתנה המצב והתחילה תסיסה ציונית רבה בקרב הנוער היהודי. בין הפליטים הופיע המורה אלתרמן (אביו של המשורר נתן אלתרמן) אשר ייסד בקישינוב (עיר הבירה של בסרביה) אינסטיטוס לגננות בשפה העברית ובהברה הספרדית, שם למדתי גם אני. אלתרמן הישרה רוח ציונית בין כותלי המוסד והתלמידות הביאו את הרוח הזאת לכל רחבי בסרביה במקומות מגוריהן.

    זכורתני ימים דרוכים, ימים של הכנות לקראת הופעתו של אוסישקין. אלו היו ימים גדולים בשביל יהודי בסרביה. הוא השפיע גם שבכל בית ספר עברי ינהיגו את ההברה הספרדית. מארץ ישראל הופיעה אז גם מרים ברנשטיין כהן עם הקראת פרקי תנ”ך.

    לא הייתי איש תנועה אולם הלימוד שקיבלתי במוסד מצד אחד והפרעות באוקראינה מאידך השפיעו עלי במידה מספקת כדי לעקור אותי מביתי, והחלטתי לעלות ארצה.

    בשנת 1925 ירדתי בנמל חיפה. לא היה לי שום קשר עם מישהו בארץ פרט למכתב שאבי נתן לי לרעהו ש. בן-ציון שלמעשה היה אחר כך האפוטרופוס שלי.

    שנת עלייתי היתה כידוע שנה קשה בארץ, וכתוצאה מזה רבו היורדים המיואשים. ש. בן-ציון ומשפחתו עודדו אותי. הוא טרח ובא תמיד לבקר אותי במקום עבודתי. באותו הזמן אירגנה לשכת העבודה של הפועלות את העובדות בקבוצת העבודה להכנת חצץ לכבישים. סללו אז את כביש פתח-תקווה וכו’. בעבודת החצץ היו צריכים להגיע למומחיות כדי לעשות אבנים בגודל שווה. היה בא מהנדס ומודד בטבעת את גודל החצץ אולם הבחורות עמדו במבחן. אגב, מועצת הפועלות נלחמה אז נגד הכנסת מכונה לגריסת חצץ כי זה היה גוזל את עבודת הבחורות.

    היתה לי עבודה וגם חברה לא חסרה, וזה הביא אותי למחשבה על הצטרפות לקבוצת התיישבות. כמוני עשו עוד בחורות ובחורים שעבדו בכביש.

    אידלסון (בר-יהודה) ונטע הרפז (גולדברג) אירגנו אותנו ל”קיבוץ למושבות” שבראשם עמדה משפחת אלמן שאחר כך הצטרפה לרמת-רחל (שניהם נפלו שם במאורעות 1929 וציפורה במלחמת השחרור).

    המשכנו כמאורגנים בעבודת הכביש ונדדנו בשיכוננו יחד עם הכביש – רמת-גן, בני-ברק ופתח-תקווה.

    באותו הזמן עבדתי גם בהוצאת יבלית בפרדס-כץ.

    ראוי לציין את מסירותו הרבה של אידלסון. הוא התעניין ודאג לנו. בכל שיכון חדש היה בא לבקר אותנו בכדי לראות כיצד הסתדרנו.

    עם סיום עבודתי בכביש התחילה קבוצתנו, שמנתה 23 איש, לחשוב על חיי קומונה אבל לא ידענו באיזה קיבוץ לבחור. אחרי פילוג הגדוד פנינו לשני הגופים, הגדוד ועין חרוד, שיסבירו לנו את דרכם. מתל-יוסף בא יהודה קופילביץ (אלמוג) ומקיבוץ עין-חרוד – הלל דן ותרשיש.

    כתוצאה מההסברים הלכה מחצית הקבוצה לתל-יוסף והשאר, ובתוכם גם אני, לקיבוץ עין חרוד. נשלחנו לפלוגת עין טבעון. בתקופת הגורן שלחוני לעזרה לקיבוץ גשר. (כיום אשדות יעקב).

    לפלוגת חיפה-יגור, ששכנה בחצר משק יגור (בשנת 1933 התאחדה הפלוגה עם המשק) נשלחנו אני ויהושע בינואר 1931 וכאן נשארנו.

    ביגור עבדתי במכבסה בחיפה, במשק בית בחיפה ובכפר-יהושע, בגן הירק, משתלת הפרחים ועוד.

    כיום חיים איתנו יחד ביגור הבן והבת עם משפחותיהם, הילדים והנכדים, וממשיכים את דרך הוריהם, דרכנו.

    ספר יגור, 1963

  • כבר מאוחר, אמא

    בשעות אחר הצהריים נופל צל על בית אחווה. השמש היוקדת, אשר עדיין רחוקה מלטבוע במימי מפרץ חיפה, נסתרת מאחורי כתר הכרמל… הכל נראה מפוייס ורגוע, מתאושש מהחום והלחות הכבדה שהיתה תלויה באוויר כל היום.

    אמא יושבת לבדה בכסא הגלגלים על המרפסת האמצעית, צופה אל החצר הפנימית של הבית. לידה עגלת טלוויזיה ישנה שעל מדפיה מונחות בערבוביה ד’ אמותיה; אלבום תמונות ישן, תמונות של הנינים, שקית ממתקים, זכוכית מגדלת ושעון. ועוד אי אלו חפצים קטנים אליהם היא קשורה ורוצה כי יהיו בקרבתה בכל מקום בו היא נמצאת…

    האח הבדווי, החביב עליה מכל העובדים במוסד, סיפר את שערה מוקדם יותר וסירק אותה בתסרוקת קיפודית זקופה. בשערה האפור והקצוץ אין זכר לצמה השחורה הארוכה שהיתה מוטלת על גבה, אותה היתה מגלגלת לעיתים לכדור על עורפה ונועצת בו סיכות ברזל כדי שלא יתפרק. אבא היה מספר כי כאשר הכיר אותה לראשונה היה שערה בהיר יותר. כל ימי אני זוכר אותה שחורת שיער ושזופת שמש כאילו בת המזרח היא. רק מעיניה הבהירות ניתן היה לשער כי לפני שהתמסרה לשמש ארץ ישראל היתה אכן בהירת שיער. היה במראה שלה משהו משם, מביתה מעבר לים. מראה אשר לא דהה עם השנים וריחוק המקום. לימים, כשנסעה לבקר את אחותה בצ’רנוביץ, לא האמינו הסבלים כי ארבעים שנה לא דרכה רגלה בארץ מולדתה.

    עכשיו היא יושבת לבדה בכסא הגלגלים. רגליה, שממאנות לשאתה, עוד פשוטות לפנים, מכוסות בשמיכה קייצית דקה.

    הוא לא חכם, היא אומרת לי בחיוך.

    מי? אני שואל.

    הוא, היא אומרת ומרמזת בעיניה כלפי מעלה. מה טעם כי השאיר לי את הראש צלול ולקח ממני את רגלי. יכול היה להשאיר קצת פחות למעלה ולתת מעט יותר צלילות לרגליים. תוך כדי כך היא מיישרת את השמיכה כדי להסתיר את רגליה הנפוחות המסבות לה כאבים מפעם לפעם.

    רגליה אשר נשאוה מבית אביה ואמה בעיר קלרש, ליד קישינוב, אל קבוצת ההכשרה הציונית חרף התנגדותו של אביה, שהיה איש אמיד וסחר בעצים על הנהר. אשר נשאוה לארץ ישראל אל מחנה העבודה בכבישי בני ברק ופרדס כץ ומשם לקיבוץ גשר נחלים על הירדן, לימים אשדות יעקב. שם גם פגשה את אבא. משם ליגור לעזרת הפלוגה, לעבודת משק בית בחיפה ולשנים ארוכות בגן הירק ובמשתלה.

    וכל אותן שנים נשאוה רגליה בשבילי הארץ, בטיולים אין ספור ובצעדות. וכבר שקשתה עליה ההליכה וניכרו האותות הראשונים למצוקותיה לא שעתה להם והמשיכה בצעידתה עד כי מאנו רגליה לשאתה עוד.

    למה סגרו את חדר האוכל בערב? היא שואלת אותי כמעט בטרוניה.

    כי אין מי שאוכל שם בערבים, אני עונה לה.

    חבל, היא נאנחת כמו לעצמה ושוקעת לתוך תרדמה כשראשה נופל בנטייה קלה על חזה. אני יושב על ידה וקורא בינתיים את העיתון שהיא מקפידה לשמור עבורי.

    לפתע היא מתעוררת ושואלת: אז איפה אתם אוכלים?

    בחדר שלנו, אני משיב.

    כל כך אהבתי את חדר האוכל, היא אומרת.

    בשנים לפני שעברה לגור בבית אחווה היתה הולכת לאט לאט, ככל שאיפשרו לה רגליה, לחדר האוכל, מתיישבת בשולחן הראשון במקום הקבוע, ומשם היתה צופה על המתרחש. כמעט ראשונה היתה באה ובין האחרונים לפרוש לביתה. כל הצעותי כי נדאג להסיעה לארוחות נתקלו בסירוב מוחלט. העקשנות אשר היתה טבועה בה עוד מגיל צעיר, לעשות הכל במו ידיה ולא לתת לאחרים לטפל בה, היתה גם נקודת השבר במעבר לבית אחווה. משהו נשבר בה. התלות באחרים היתה הבלתי אפשרי עבורה.

    קיר הגרנוליט של המרפסת בקומה האמצעית עדיין לוהט ומדיף חום רב חלף הרוח הקרירה הנושבת במסדרון. אמא, כמו הקיר הזה, קשה ומחוספסת ובוטה מאוד. גם בערוב ימיה אין היא מפוייסת עדיין עם הבריות. עולמה סדור עליה בשחור ולבן, בסדר ולא בסדר, נכון ולא נכון, וכל זה “עד הסוף”, כפי שנהגה לומר בעצמה.

    כזאת היתה כשעלתה על האונייה בדרך לארץ ישראל, נושאת פספורט על שם אידה בת יוסף ברקוביץ, וברדתה בנמל יפו נרשמה בשם יהודית ברקאית שאימצה לעצמה.

    וכזאת היתה גם בהערצתה לאבא שלא ידעה גבולות. בשונה בתכלית היה אבא אוהב אדם בלתי נלאה כל ימיו ואהבתו לזולת לא ידעה גבולות או מחדל. הוא היה בין שניהם כמו הרוח הקרירה המפייסת אדם ומקום. היא כמו האונייה והעוגן והוא כמו המפרש והתורן. שנים אחרי לכתו היתה פוקדת יום יום את קברו ונושקת שעה ארוכה את לוח השיש, עד כי הותירה נשיקתה הבוערת את כתם אהבתה על הלוח הקר…

    שכן עובר על פנינו בדרכו לחדר האוכל הקטן של דיירי בית אחווה. הוא יהודי מבוגר מאוד והולך לאט לאט כמפחד פן בצעד נמהר תפרח נשמתו.

    מה השעה? הוא שואל את אמא.

    שבע וחצי, היא עונה לו.

    תודה, הוא אומר בהטעמה ובכוונה וממשיך בדרכו. אחר כך הוא פונה חזרה ושואל שוב: השעון שלך מדוייק?

    כן, עונה אמא. שוב תודה וסליחה והוא הלך.

    שמעת, היא אומרת לי. יהודי, למעלה מתשעים שואל אם השעון מדוייק. מה זה כבר משנה לו דקה יותר או דקה פחות. לאן הוא ממהר. והיא פורצת בצחוק מתגלגל המהדהד מקירות הבתים הסוגרים על החצר.

    אני נורא אוהבת לחיות, היא אומרת לי אחר כך. אני נהנית מכל רגע. אוהבת את החיים עם כל מה שיש ומה שאין. אפילו במצב הזה, היא אומרת, אני מוכנה ורוצה לחיות עוד הרבה שנים.

    לך הביתה, היא אומרת לי. אתה צריך להיות עם המשפחה שלך.

    מאוחר כבר, אמא, אני אומר. אולי אבקש שישכיבו אותך במיטה.

    לא לא, היא היא אומרת נחרצות. אני רוצה עוד לשבת כאן קצת, טוב לי ככה, אתה תלך.

    מאוחר יותר משכיב אותה האח הבדווי, אותו אימצה לעצמה, במיטתה והיא לאט לאט שוקעת בתרדמה עמוקה עמוקה.

    בבוקר היה קיר הגרנוליט הפונה אל החצר דומם וקר.

    בניק

    (נכתב ליום השלושים)