יהונתן נולד ב-1940.9.8, בן שלישי לסוסיה ואריה אברך, אח להלל ולזיוה (שנפטרה בינקותה). בהיותו בן חמש נהרג אביו בתאונת עבודה.
שנותיו הראשונות בבית הספר לא היו קלות. הוא התגבר על המכשולים בכוח רצונו ונחישותו. לאמו, שהייתה מודאגת, אמר מחנכו, יעקב שחר: ״אל תדאגי לו, הוא יהיה בסדר.״ בהיותו בכיתה ח׳ גילה את הספורט. יהונתן הצטיין בריצה. לכן תמיד נבחר להיות הרץ שמסיים את מרוץ השליחים ב״מרוץ הכרמל״.
באחד המרוצים הוא קיבל את המקל במקום השלישי. יהונתן עבר את שני הרצים שהיו לפניו ונכנס ראשון לתוך יגור לקול מצהלות הצופים, שהמתינו לו בצדי הדרך ואז התעלף על הדשא.
את לימודיו בבית הספר סיים עם חבריו בני מחזור י״ג והתגייס לצנחנים במסלול בני המשקים והיה קצין בגדוד 50, אז נח"ל מוצנח. הוא לחם במלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור ממנה שב ליגור לאחר 10 חודשים במילואים. בעיתונות הבינלאומית פורסמה תמונתו תחת הכותרת ״העיניים של המדינה״. זה היה לאחר שבוע ימים שלא עצם עין בגלל הקרבות שניהל הגדוד שלו לפני ההשתלטות על החרמון הסורי. ”עברנו מכה שלא תיארנו,״ אמר לכתבת ידיעות אחרונות לפני כשנתיים, ״וזה הולך איתי כל הזמן.״
לאחר סיום שירות החובה, התלבט בין צבא הקבע לבין חזרה ליגור והחליט לחזור לקיבוץ. בהמשך יצא לעזרת קיבוץ קדמה שם פגש את סמדר, ולאחר כשנה וחצי של חברות התחתנו והקימו את ביתם ביגור. בהמשך נולדו ילדיהם: אריאל, יגר, מירב ומעיין.
עם שובו מקדמה ניהל את ענף הפרדס.
בשנים שלאחר הלימודים השלים יהונתן בגרויות, למד בפקולטה לחקלאות ברחובות גיאולוגיה וחקלאות, והתחיל ללמוד לתואר שני. לימודיו נקטעו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לאחר מלחמת יום הכיפורים נבחר להיות מזכיר יגור יחד עם אלכס ליבנה. ”יהונתן היה בולדזור רציני בתפקידו כמזכיר,״ סיפרו עליו חברים שעבדו אתו. אחד הדברים שהוא ואלכס יזמו ודחפו לביצוע היה ”מועדון המבוגרים״, גלגולו הראשון של ״מועדון גיל הזהב״.
לאחר סיום תפקידו כמזכיר התנדב ועבד כשנה בחדר הצלחות. הוא אמר: ״אף אחד הוא לא רק מנהל.״
בשנות השמונים יצא עם משפחתו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית בארה״ב. שלוש השנים ששהו בארה״ב היו מאוד משמעותיות בגיבוש התא המשפחתי. ביתם היה פתוח לחברים מהארץ ומקהילות היהודים. הנושא הזה המשיך להעסיק אותו גם בהיותו בארץ ובתפקידים שמילא ביגור.
לאחר שובו מארה״ב עבד שנתיים כרכז חברתי בבית הספר ביגור. יהונתן החל לעבוד בטובופלסט כסמנכ״ל תפעול. לאחר מכן נבחר למנכ״ל המפעל. לאורך כל השנים האלה יזם שותפויות עם מפעלים, מכוני מחקר לפיתוח מוצרים חדשים לטובת המפעל. בהמשך, התמקד בתחום שיווק בינלאומי. כאן זיהה נישות בשוק האמריקאי, שאפשרו לטובופלסט להגדיל את המכירות. יחד עם פעילותו כמנהל שיווק המשיך את רוח שליחותו בארה״ב וגרם לפחות לאחד משותפיו להצטרף לעבודה בטובופלסט ולעלות ארצה עם משפחתו.
בשנת 2010 יצא לפנסיה בעקבות מחלתה של סמדר רעייתו. הוא סעד אותה עד לרגעיה האחרונים.
לאורך כל השנים המשיך בפעילותו הספורטיבית. הוא נודע כרץ מרתון והשתתף במרוצים בארץ ובחו״ל. יונתן לא רק רץ, הוא היה ספורטאי בנשמתו. הוא רץ למרחקים, לא רק במובן הפשוט של המילים, גם בחייו ובמעשיו ובכל אשר שלח את ידו.
הוא ספג בילדותו ובנעוריו את האידיאלים של החברה ביגור ובארץ. לכן שירת במילואים עד גיל 55. היה מאוד גאה בבניו שסיימו את הצבא כקצינים. ״הוא עבר תהליך של התרככות ככל שהתבגר,״ אומרים ילדיו. ״מאב שהיה עסוק במרוץ החיים, למד לחבק ולבטא את אהבתו לילדיו ונכדיו.״ כל חייו היה קשור לצבא ולחבריו ששרתו אתו בצבא.
לפני כשלושה שבועות התכנסו בביתו בני משפחתו, חבריו והרמטכ״ל אביב כוכבי, והוא התרגש מאוד בטקס הענקת הדרגות לבנו יגר. ״מבחינתנו,״ אומרים ילדיו, ״זו הייתה הפרידה הכי טובה שיכלה להיות.״
יונתן הותיר אחריו: ארבעה ילדים, שני חתנים ושתי כלות ותשעה נכדים.
״היום אנחנו טומנים אותך ליד אמא שכל כך אהבת,״ מוסיפים ילדיו.
יהא זכרו ברוך.
