יהושע ונגר

12/12/1898 - 03/01/1974

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח כסלו התרנ"ט

תאריך פטירה: ט' טבת התשל"ד

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ, צעירי ציון צ.ס.

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יהודית ונגר

בנים ובנות: בנימין שילה, עליה צוק

יהושע ונגר

יהושע גדל בברנוביץ’, אשר בפולין, בבית אביו ר’ זינדל הסנדלר, בית עמלני ודל, אבל אווירה של חכמה, אהבת ישראל ויהודים שררה בו. יהושע למד ב”חדר” ובישיבה וזמן מסויים למד גם תורה בבית מדרש של אנשי המוסר, תלמידיו של ר’ ישראל סלנטר, בנווארדוק. מתוך כל זה צמח מעלה יהושע האיש בעל החוש לענייני ציבור ואדם.
בתוך מלחמת העולם הראשונה, עם הכיבוש הגרמני, נתן יד ולקח חלק בכל פעולה ציבורית בעיר, בענייני הג’וינט, הקהילה ותנועת הפועלים היהודית. היה בין ראשוני המארגנים של האגודות המקצועיות בעיר, והיה גם בין מייסדי תנועת צ.ס. צעירי ציון בעיר ובסביבה, והנוער שלה.

בשנת 1922 עלה לארץ ובמשך השנים עלו אחריו כל בני המשפחה, פרט לאב שנפטר ולא זכה. בארץ הצטרף לקבוצת “אחדות” בירושלים. על ידה נשלח להכשרה חקלאית לקבוצת טירה. אחר כך הגיע יחד עם קבוצת “אחדות” לגשר, שם מצא את יהודית רעייתו בחיים וב-1931 הגיעו לעזרה לפלוגת קלוסובה ביגור. תרומתו לליכוד חברתי של הפלוגה באותן השנים הקשות היתה רבה ביותר. ה”אבא” של הפלוגה – קראו לו.
כמו בקבוצת “אחדות” ובקבוצת גשר – גם כאן עבד בבניין ובמחצבות.
בשנת 1936 יצא בשליחות התנועה ו”החלוץ” לפולין, שם שהה שנתיים ובחזרו הביתה הוטל עליו תפקיד המזכיר. לאחר מכן עסק בהדרכת קבוצות ההכשרה והנוער השונות ביגור. בשנים שלאחר מכן – עבד בלול.

בזמן האחרון תקף אותו החולי והוא סבל קשות. התאושש מדי פעם ועבד מעט ונשא את סבלו בגבורה ובאומץ.
היה יהושע איש חברה ותנועה בכל רמ”ח וש”סה. וכאשר כוחותיו לא עמדו לו לעשות ממש, הרי בנפשו פנימה, ולפעמים בא הדבר לביטוי, נשא את דאגת הארץ, התנועה והקיבוץ.
בשנים האחרונות היה מהלך וכולו דאגה על הארץ והנעשה בה, הקיבוץ ודמותו, והמלחמות.
יהושע היה איש טוב. אוהב אדם ונוח לבריות, שחייו הזדהות תמיד.
ביום ה’ ט’ בטבת, כרע באחת והוציא את נשמתו בנשיקה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ייחודו

    – – מה שאומר בשורות הבאות ודאי אינו הולם את מושגי הזמן וגם לא את הליכות הימים. היתה בו, בשנותיו האחרות, מין מרדנות משמרת. שימר כביכול את דרכו בחיים. את עצמו, את הפינומנליות שבחייו, שבראשית הדרך. שימר בדמותו, במהותו, את כל שינק משורשיו העמוקים – שורשי העם, הגזע האיתן של יהודי. כל כולו צמוד לעממיות יהודית, למסורת העממית, מודעות ושייכות, אך גם לא היה איש-דת. התרפק על יידיש וספרותה, שבה אהבה עזה לעם בגולה. היה בו משלילה חריפה של הגולה ולא של יהודיה. המשיך לחלום על חברה אחרת, על סוציאליזם הומניטרי. על הקיבוץ גאוותו, אם גם הרבה צער. נאמן לאותו שוויון, ולא תחת שמות תחליף.

    הייתי רואה אותו והיתה לי הרגשה שרוצה הוא למרוד נגד גלגולי הדברים על ידי שהחליט לעמוד אי-שם בימים אחרים, בימים הטובים ההם של “יחפים אנו”… ולשתוק. נדמה והיתה ודאות שלא כך התגלגלו הדברים, שמישהו טפח לו על פניו. שהנה היו חיים מלאים, שלמים, גדושי אמונה. והעם עדיין בדמיו חי ולא תם הצורך. כאילו בייש ההווה את העבר. והעבר – בו שורשים, איתנו, אמת.

    היו ימים בביתנו, ביגור, שנפטרו בה, נסתלקו, חברים והיתה לך הרגשה: הנה משתנית דמותנו בגלל כך. נגרעת מדי פעם ומקבלת מהות אחרת.

    ויהושע, גורלו התאכזר לו. הכל השתנה מסביב – הארץ, החברה, הקיבוץ, האדם – והוא רצה כביכול להחזיק בתוכו את הדברים כפי שהיו, כפי שנראו לו טובים יותר, יפים יותר – הם העתיד.

    איך עומד בזה אדם? אלוהי כל המאמינים יודע. הרי לא מספיד אני ואינני מתכוון לומר שהיה יהושע רק שלמות. ודאי היו בו כבכל אדם פגמים, חולשות וכו’. אבל היה הוא או שהיה בו מן הפינומן שלא הסתגל, שלא חלשה דעתו, שניסה לשמר בתוכו את הערך והעיקר.

    לא זכה לעבור מן העולם בשיא כלשהו. היה עליו, כעל רבים, לעמוד בהרבה מן החולשות והכשלונות שבחברתנו. היה עליו לאכול הרבה צער ובושה. אבל הרי גם זכה יהושע בטוב שבחלומותיו, בראשית הגשמתו. וטובים עליו הימים משרעים.

    נחמן

    (מתוך חוברת ליום השנה למותו)

  • והלב דווה ללא סוף

    בעזבונו של יהושע נמצא העתק ממכתב שכתב לחבר “החלוץ” בפולין כשנתיים לאחר שובו משליחותו שם.

    המכתב, שנכתב בראשית מלחמת העולם, משקף נאמנה את דמותו של יהושע ומתפרסם כאן ביום השנה לזכרו.

    לא’ שלום רב!

    אחא יקר! קיבלתי העתק ממכתבך לפ’. היודע אתה כמה חשובים לנו המכתבים מכם? נפגשתי עם השליחים ואחרון אחרון עם יודקה, ובקבלי את מכתבך ששתי כילד ולא עלה בידי לקרוא בו בלי התרגשות. סלח לי שאכתוב לך קצת אישית.

    אינני זוכר בחיי דאגה כזאת לזולת או לעצמי, כשם שהייתי מדוכא בימים ההם, כשלא ידענו מה גורלכם. יום יום הייתי נפגש, או יותר נכון, הייתי פוחד להיפגש עם ר’ וכשבא היום שבו נודע לנו שהנכם חיים ונמצאים בווילנא, היה יום זה חג גדול בחיי. ברטט קראנו את רשימת החלוצים בווילנא בעיתון “דבר”, וכל שם מוכר יקר לך מאוד, הוא חי וקיים ונאמנים בכל לברית האחת. לא ברחו מהקושי, לא נכנעו ולא הוקסמו מהאור המתעה רבים.

    אל אלוהים! אכן יש ניסים בעולם. והלב מלא גיל ואמונה, וכביטוי של ברנר – “אם כאלה לנו, עוד לא אבדנו”.

    ושוב דאגה, מתי, מתי יבואו אלה, והלב דווה ללא סוף.

    לא כתבתי עד כה כי לא ידעתי במה להיאחז בזמנים אלה.

    יש ואדם מנצל יסורים (ויהא זה יסוריו הוא) להנאתו – הנה, יש כל כך הרבה לדאוג ולחוש מכאובי הגולה ולחשוב תמיד אודותכם. מתוך זה יש ומתעוררת שמחה בלב ואושר רב, והינך מתברך בלבך שלמרות התקופה הזאת עוד לב אדם חי בקרבך ועוד לא אבד הכל.

    ומאידך, הינך מיצר, כי יסורים לא להנאה ניתנו. אולי זה בכלל שטותי לשוחח על זה בזמן אסוננו הגדול, בזמן שאתם פליטי חרב ממש, יושבים על נהר ויליה – המותר להשתעשע ברגשות? ואולי דווקא משום כך שלא נשאר לנו דבר מחוץ לגורליות אחת והרגשות משותפות, מי יודע? האם בשעה זו יש עוד שליטה עצמית לשאול מה מותר ומה אסור?

    הלב תובע ושואל – מה מרגישים שם חלוצי ישראל ברגע איום זה? היודעים לנחם (היש מנחם?) גם עתה ב”די פינטעלע מענטש” (הנקודה האנושית) העולה, מה חייכם ומה עובר עליכם. מי יכול לתאר פה מה נעשה אצלכם שם. שמחות אין בשום מקום, סדנא דארעא חד הוא. היהודי מקבל מכות באשר הוא שם, מאויבים וידידים גם יחד. מנין לנו הכוח והעצבים לשאול את זה? מלחמה בעולם והעם היהודי איננו גורם בר משקל, אין צורך בנו וגם מתביישים בנו, כי נגע הנאציזם פשה בכל. ואנחנו עם מפוזר ומפורד בין הגויים, “הכבשה בין שבעים הזאבים”.

    אחא! אני רוצה לגמור את המכתב ואינני יכול – יש רצון להשיח מהלב את כל המועקה ומצאתי את הכתובת דווקא אליך הדווי. יש בזה איזה אכזריות – “איובים” אנחנו מתגרדים בחרס עד זוב דם. אמנם בנינו הרבה, עשינו גדולות, עוד לא נכתבה ההיסטוריה של בניין ציון השלישי, אבל מה טמון לנו בחיק העתיד? נחמא פורתא יש בזה שזוהי צרת רבים. עמים שישבו על אדמתם הלכו בשבי. לכן מתעוררת תקווה שיבוא יום פדות לכולם וגם לנו.

    למה כתבתי מכתב כזה? סהדי במרומים שלא חפצתי בזה, אבל אלה הם דברים שהזמן גרמם. הלוואי שבמכתב הבא אוכל לכתוב יותר טובות.

    (יומן יגור, ינואר 1975)

  • עלו המים

    את מכתבי זה הנני כותב במקום השתתפות בבירור באסיפות השנתיות של שנת ה-15 לקיום המשק.

    ליד המוטו “עלי באר ענו לה” היה לי רצון לרשום גם את שמו של יהודה. נזכרתי בשירתו ובהסברתו (שהיתה שירה כשלעצמה) את הפסוק הנ”ל. הזכרתי את יהודה תוך הרגשת הוקרה על המתנות המרובות שהעניק לנו במשך השנים. ולא רק למען יהודה הזכרתי את הדבר, אלא חשבתי לי: אילו היה ציבורנו מאזין יותר לתוכנו של החומר המוגש לנו על-ידי יהודה בשירה – אחר היה אז ליכודנו, אחרת היינו מרגישים אז את היצירה העצומה ששמה משק יגור…

    כל הזמן עקבתי בחרדה אחר הידיעות על קדיחת הבאר, וכשהייתי מקבל חבילת יומנים, תמיד תרו עיניי קודם כל, לצד הבאר. והנה – “עלו המים!”. אותו היום ריחפתי בעולמות עליונים – מים נוספים ביגור! סיפרתי על זאת לכל חלוץ, והם לא הבינו את גודל שמחתי. אותו הרגע ניקר יתוש במוחי – אולי גם שם רבים אינם משיגים את הדבר ואינם מרגישים את שמחת המים… ונדמה שביגור, אשר קיימת בה מאז שאלה של “מי מריבה” בין ענף לענף: וכן כשהנך בא אחרי יום שרב מיוזע מעבודה, והנך נכנס למקלחת לשטוף את הזוהמה והעייפות מעליך, ופתאום “סטופ!” – אין מים. נדמה כי ביגור זו צריך היה כל חבר להרגיש בדבר הגדול שהתרחש.

    הזכרתי רק את ההרגשה “הפשוטה” “הגסה” – זה שאפשר ממש למשש בידיים, ואינני מזכיר את ההרגשה העמוקה שצריך היה להרגיש כל אחד מאלה החיים אילו שנים ביגור ומבינים במקצת מה זאת יגור.

    כי יגור – תורה היא וללמוד צריכים אותה…

    חשבתי שהמים יעוררו הפעם שמחה גדולה, שהמים הזכים ישטפו את הדברים הקטנטנים והעכורים בחיינו – וטעיתי. כי די היה לקרוא את שני היומנים (452, 453) עם הרשימות “עלו המים” ו”שאיבת ניסיון” (והיומן שלנו איננו חשוד אצלי בחוסר התלהבות) והנה, הפעם דווקא, מוסר היומן את הידיעה בצורה כרוניקלית יבשה – בלי מאמר, בלי תיאור על השמחה הרבה שתקפה את ציבורנו – דבר זה אומר דרשני.

    והנה הגיעו אלי ידיעות מהאסיפות השנתיות שאינן מוסיפות לנו כוח – לא חשוב ה”מה” שנאמר, אבל חשוב ה”איך” – כי אפילו ה”מה” הצודק ביותר לא יחפה על ה”איך” הלא רצוי.

    תוך הבלי התאבקות פנימית נוצרה יגור, אבל תמיד ידענו לשמור על כבוד הדדי וכל אחד דיבר באמונתו הוא ובשמו ולא “בשם”… יש איזה דבר פאטאלי בעולם, דוקר במקום שהסכנה גדולה יותר, יש פחות אחדות. הנה ריב אחים בספרד וברוסיה, ריב בציונות, במפא”י – האם הכרחי הוא להכניס ריב גם בתוכנו? אני פונה לחברים – בל תתנו שהשטן ירקוד בתוכנו, בל תתגודדו!

    ולבסוף, יודע אני כי דברים שבכתב, ובייחוד ממרחק, עושים רושם אחר, לא לפי כוונת אומרם. לכן אבקש שלא תפרשו את דבריי שלא כהלכה. כל המכירים אותי יודעים ודאי שאינני שייך לאנשים בעלי החשבה עצמית מיוחדת ואינני מטיף מוסר. כותב אני בכאב וחרדה ובאהבה גדולה ליגור ולנושאיה.

    יהושע

    (מכתב שנשלח ליומן יגור בעת היותו בשליחות בפולין)

  • הקסם האישי

    נוף מולדתנו ובית גידולו הרוחני של יהושע היתה ה”ישיבה” של תנועת המוסר, תנועה מהפכנית במהותה שמגמתה העיקרית דרכו המוסרית של האדם. ככל תנועה מהפכנית הציגה תביעות רבות לאדם, אבל גם האמינה באמונה שלמה שניתן לאדם להגיע למידות מוסריות גבוהות במידה שהוא מוכן “לעבוד על עצמו” ללא הרף וללא לאות.

    כור היתוך חינוכי זה טבע את חותמו על יהושע לכל חייו – מעגל חיים רווי מתח מתמיד בין תכלית החיים לבין מציאות חיי יום יום הכופה פשרות. לעומת זה הביא עמו מבית אבא הומור שופע חדוות חיים היונק ממקורות עממיים עמוקים ומזיגה מופלאה זו יצרה את הקסם האישי שחש בו כל מי שחי במחיצתו.

    בערוב ימיו, כשמחלות התישו את גופו ודלל מעיין ההומור, גברה המצוקה והיתה שגורה בפיו אימרת קדמונים: “אין אדם מת וחצי תאוותו בידו”.

    ניסיתי לקפל יריעת חיים במילים, וקצרה ידי.

    תאיר דמותו בליבנו תמיד.

    זלמן שר

    (מתוך חוברת ליום השנה למותו)