יונה קלמנטינובסקי

בשיחות ובישיבות אין-ספור הכרתי אותו. שנים רבות מלאנו יחד תפקידים שהמגע ביניהם היה רב. לא תמיד היתה בינינו אחדות דעות – אולם תמיד ידעתי: ל פ נ י – א ד ם ג ד ו ל, המאמין אמונה עמוקה בכל עניין שהוא מגן עליו.

הוא היה לוחם אמיץ ולא נרתע מפני קשיים, אפילו נראו כהרים שאין להתגבר עליהם. בשיחה, כמו בנאום, היה סוער, משכנע – היתה בו פקחות וחריפות בלתי מצויה, ולא פעם היינו מתלוצצים: עוד מעט יוכיח כי לא יום עתה אלא לילה.

הוא היה רב-צדדי. בקיאותו בהרבה שטחים הפליאה. היה מחונן בסגולה לעסוק בבת-אחת בעניינים רבים. אם כי עיקר פעולתו היה בשטח המשקי-כלכלי, שטח פעולה הבולע את העוסק בו, מצא תמיד זמן לפעילות פוליטית ותרבותית, וגם כאן, כמו בשטח המשקי, היה יסודי, חריף ומעמיק.

תמיד – מלא רעיונות ותוכניות. לא פעם סיפר לי על תוכניותיו. חלם, בזמן האחרון בעיקר, על הקמת חרושת גדולה במשקנו. התכונן לנסיעה לאמריקה והיה מלא מרץ ואמונה שיצליח… תמיד היה אומר לי: "אני אצליח להשיג את הדרוש לנו!". היה מלא ביטחון והיה מדביק אחרים בביטחונו.

היה איש שיחה נפלא – בכל חוג אנשים שנקלע לתוכו הפך למרכזו; היה זורק לתוך הוויכוח איזה משפט נועז, לא כל-כך מתקבל על הדעת, לכאורה – ומיד הסתער להסבירו, לבססו, וכבש לבבות.

איש הפעילות הציבורית הענפה – ראה בזה ייעוד, רצה לחנך ולהעלות את האדם בתוכנו.

יחד עם הפעילות הבלתי רגילה היה אב מסור. בפגישותינו מחוץ לבית היה תמיד הוגה במשפחתו ותמיד מצא זמן עבורה.

ניתק באופן כה אכזרי פתיל חייו. אסון גדול למשפחתו וגם לחברה כולה. היעדרו יורגש בכל שטחי חיינו.

תישאר דמותו בקרבנו כלוחם ומגשים, ונמשיך בדרכו-דרכנו.

דב רפפורט

יומן ליום השלושים

1 באוגוסט 1949

קשה לאדם להספיד את חברו ואשר חי עימו יחד, בבית אחד, ליד שולחן אחד, אשר זה עתה נדמה לך שוחחת עימו וברכתו לשלום, התבדחת, ולעתים גם רבת ו"נאבקת" עימו – ולפתע אבד ממך לעולם.

– – –

חברנו יונה, ככל אדם עלי אדמות, נחן אף הוא – בצידן של תכונות-נפש נעלות, של מסירות, תבונת-חיים עמוקה והומור טוב ומפוקח – גם בשאר תכונות ויצרים, שהם תופעות לוואי בלתי נמנעות בחיי יום-יום של כל אחד מאיתנו. יונה היה לעתים קרובות גם קנאי ותוקפני. אך האם נוכל לפסוק כי אלו הן תכונות שליליות בכל התנאים ובכל הנסיבות? הלא הדבר תלוי בכך לאיזו מטרה ולאיזה צורך מכוונת קנאות זו. או שמא תכונה זו הפכה אצלו לכוח-דחף למעשים חשובים, לתביעה מעצמו וזולתו? והוא ידע לתבוע גם מעצמו – דבר זה נעלה הוא מכל ספק. וקודם כל – בשטח העבודה הגופנית והעבודה בכלל.

כאיש אינטלקטואלי, בעל השכלה גבוהה, אשר נמנה עוד מנעוריו על חוג העסקנים בתנועה ובמפלגה, בחר – שלא כרבים מסוגו, אשר מצאו להם דרכים אחרות לעליה ארצה – דווקא בדרך הקשה של הכשרה חלוצית.

זכורות לי פגישותי עם יונה, בהיותו בקבוצת הכשרה חקלאית בקארלסברג, בגליל ממל, בשנת 1932. אני נמצאתי אז בהכשרה בקבוצה שכנה, והרביתי לבקר שם בגלל אחותי שולמית ז"ל, שהיתה עם יונה בקבוצה אחת… הוא היה אז המבוגר ביותר מכל חברי קבוצתו… "יום העבודה" הנהוג בקיץ באחוזות החקלאיות היה "מזריחה עד שקיעה". העבודה בקציר ובאיסוף-הגורנה היתה מייגעת ביותר, והחברים היו "צונחים כאלומות" מיד לאחר ארוחת הערב ונרדמים בעייפותם. בימי ראשון-בשבת, שהיה יום המנוחה, היו מוצאים לעצמם פורקן בשינה עד שעת-בוקר מאוחרת או בטיולים לקבוצות הקרובות. אך את יונה – זאת אזכור היטב – מוצא הייתי כמעט תמיד עם ספר או חומר קריאה אחר בידו. כי השאיפה להוסיף השכלה ודעת יותר ויותר, החתירה לידיעה יסודית ומקיפה של הבעיות – זו היתה אחת מסגולותיו העיקריות, וזה היה ניכר בכל מעשיו ותפקידיו שמילא.

איש-דברים נלהב וחריף היה בכל השטחים, איש-הלהט והפאתוס בוויכוח עם "יריביו" והחולקים על דעתו, בשאלות משק וחברה כבשאלות רעיוניות-פוליטיות; ולא אחת נכווה בר-הפלוגתא שלו בשלהבתו זאת. אך הכל הודו בכך – גם אלה שהפאתוס הזה לא היה לפי טעמם – שהלהט הזה המיוחד לו נובע ממקור השראה נאמן ואמיתי, מיסוד נפשו התוססת והפעלתנית. גם העוקצנות השנונה לא היתה זרה לו, לפעמים, בתוך סערת הוויכוח.

אך לעומת זאת – צא וראה אילו יחסים יפים יצר וטיפח עם החברים ועם כל הבאים איתו במגע במשך כל שנות היותו גזבר. במילויו המוצלח של תפקיד זה, אחד התפקידים הציבוריים הקשים בחברתנו מכל הבחינות – עמדו לו ליונה תבונתו ופיקחותו, חוש ההומור שבו וגישתו החברית, אף כי לא קל היה לו… לשאת במשך שנים רצופות בעול הזה. הוא סבל מאוד מכך שהתפקיד מנע ממנו את האפשרות להתמסר, אף במידה מינימלית, לחוג משפחתו ולחינוך ילדיו.

– – –

ואולי זה איננו מקרה סתם שדווקא יונה, בעל המרץ הסוער, הפעיל, התוסס וצמא-למעשים – מצא את מותו במערבולת-גלים של ים סוער.

ועל כל העולמות הגנוזים, עתירי-המעשים והחזון, שטרם זכו לגילוי, וכל החלומות ומפעלות-העתיד שקיפדום גלי-הים הזדוניים – – – יכסוס בלב צ ע ר ה ח י ד ל ו ן.

חיים טהרלב

יומן ליום השנה

21 ביוני 1950

קשה לאדם להספיד את חברו ואשר חי עימו יחד, בבית אחד, ליד שולחן אחד, אשר זה עתה נדמה לך שוחחת עימו וברכתו לשלום, התבדחת, ולעתים גם רבת ו"נאבקת" עימו – ולפתע אבד ממך לעולם.

– – –

חברנו יונה, ככל אדם עלי אדמות, נחן אף הוא – בצידן של תכונות-נפש נעלות, של מסירות, תבונת-חיים עמוקה והומור טוב ומפוקח – גם בשאר תכונות ויצרים, שהם תופעות לוואי בלתי נמנעות בחיי יום-יום של כל אחד מאיתנו. יונה היה לעתים קרובות גם קנאי ותוקפני. אך האם נוכל לפסוק כי אלו הן תכונות שליליות בכל התנאים ובכל הנסיבות? הלא הדבר תלוי בכך לאיזו מטרה ולאיזה צורך מכוונת קנאות זו. או שמא תכונה זו הפכה אצלו לכוח-דחף למעשים חשובים, לתביעה מעצמו וזולתו? והוא ידע לתבוע גם מעצמו – דבר זה נעלה הוא מכל ספק. וקודם כל – בשטח העבודה הגופנית והעבודה בכלל.

כאיש אינטלקטואלי, בעל השכלה גבוהה, אשר נמנה עוד מנעוריו על חוג העסקנים בתנועה ובמפלגה, בחר – שלא כרבים מסוגו, אשר מצאו להם דרכים אחרות לעליה ארצה – דווקא בדרך הקשה של הכשרה חלוצית.

זכורות לי פגישותי עם יונה, בהיותו בקבוצת הכשרה חקלאית בקארלסברג, בגליל ממל, בשנת 1932. אני נמצאתי אז בהכשרה בקבוצה שכנה, והרביתי לבקר שם בגלל אחותי שולמית ז"ל, שהיתה עם יונה בקבוצה אחת… הוא היה אז המבוגר ביותר מכל חברי קבוצתו… "יום העבודה" הנהוג בקיץ באחוזות החקלאיות היה "מזריחה עד שקיעה". העבודה בקציר ובאיסוף-הגורנה היתה מייגעת ביותר, והחברים היו "צונחים כאלומות" מיד לאחר ארוחת הערב ונרדמים בעייפותם. בימי ראשון-בשבת, שהיה יום המנוחה, היו מוצאים לעצמם פורקן בשינה עד שעת-בוקר מאוחרת או בטיולים לקבוצות הקרובות. אך את יונה – זאת אזכור היטב – מוצא הייתי כמעט תמיד עם ספר או חומר קריאה אחר בידו. כי השאיפה להוסיף השכלה ודעת יותר ויותר, החתירה לידיעה יסודית ומקיפה של הבעיות – זו היתה אחת מסגולותיו העיקריות, וזה היה ניכר בכל מעשיו ותפקידיו שמילא.

איש-דברים נלהב וחריף היה בכל השטחים, איש-הלהט והפאתוס בוויכוח עם "יריביו" והחולקים על דעתו, בשאלות משק וחברה כבשאלות רעיוניות-פוליטיות; ולא אחת נכווה בר-הפלוגתא שלו בשלהבתו זאת. אך הכל הודו בכך – גם אלה שהפאתוס הזה לא היה לפי טעמם – שהלהט הזה המיוחד לו נובע ממקור השראה נאמן ואמיתי, מיסוד נפשו התוססת והפעלתנית. גם העוקצנות השנונה לא היתה זרה לו, לפעמים, בתוך סערת הוויכוח.

אך לעומת זאת – צא וראה אילו יחסים יפים יצר וטיפח עם החברים ועם כל הבאים איתו במגע במשך כל שנות היותו גזבר. במילויו המוצלח של תפקיד זה, אחד התפקידים הציבוריים הקשים בחברתנו מכל הבחינות – עמדו לו ליונה תבונתו ופיקחותו, חוש ההומור שבו וגישתו החברית, אף כי לא קל היה לו… לשאת במשך שנים רצופות בעול הזה. הוא סבל מאוד מכך שהתפקיד מנע ממנו את האפשרות להתמסר, אף במידה מינימלית, לחוג משפחתו ולחינוך ילדיו.

– – –

ואולי זה איננו מקרה סתם שדווקא יונה, בעל המרץ הסוער, הפעיל, התוסס וצמא-למעשים – מצא את מותו במערבולת-גלים של ים סוער.

ועל כל העולמות הגנוזים, עתירי-המעשים והחזון, שטרם זכו לגילוי, וכל החלומות ומפעלות-העתיד שקיפדום גלי-הים הזדוניים – – – יכסוס בלב צ ע ר ה ח י ד ל ו ן.

חיים טהרלב

יומן ליום השנה

21 ביוני 1950

יונה קלימנטינובסקי – שישים שנים למותו

"שמעת פעם על אבא שלי?" שואל אותי אמנון קינן. "שמעתי פעם שהיה גזבר של יגור, אבל חוץ מזה בקושי נולדתי אז," אני מתגוננת. "היום מלאו שישים שנים למותו," הוא אומר ומשתתק.

אמנון היה בן שלוש-עשרה כשיונה אביו טבע בימה של קריית-חיים ביום שבת אחד. על החוף הסתובבו ארבעת ילדיו הנוספים ורבים מחברי יגור.

"הייתי לידו, ניסיתי לעזור, אבל לא הצלחתי," הוא נזכר. "את החזרה הביתה אני לא זוכר. אני רק זוכר שאמרו לי שהכאב על מותו של אבא יעבור. לא דיברו איתי כמעט. חשבו שהזמן יעשה את שלו ואני אתגבר." הוא מוחה את דמעותיו. "אחרי שישים שנים זה חי כאילו זה קרה אתמול." הוא מוסיף ומספר: "אבא חזה את התפתחות התעשייה הקיבוצית לפני שישים שנים. אחרי כל כך הרבה שנים אנשים כבר בקושי זוכרים אותו. אני רוצה להזכיר אותו. שיזכרו את תרומתו למפעל לגין, אליו התמסר בכל להט נשמתו בשנותיו האחרונות. הוא היה אומר 'התעשייה הקיבוצית יכולה לעלות בהישגיה גם על התעשייה הפרטית'."

על אמונתו בחשיבות פיתוח התעשייה המקומית מעיד דב רפופורט ז"ל ביומן יגור מתאריך 1.8.1949 בשלושים למותו: "תמיד מלא רעיונות ותוכניות. לא פעם סיפר לי על תוכניותיו. חלם בזמן האחרון, בעיקר, על הקמת חרושת גדולה במשקנו. התכונן לנסיעה לאמריקה והיה מלא אמונה שיצליח. לא פעם פקפקתי באפשרותנו לרכז סכומים כה גדולים הנחוצים להקמת ביח"ר, אולם תמיד היה אומר לי 'אני אצליח להשיג את הדרוש לנו'. היה מלא ביטחון והיה מדבק אחרים בביטחונו."

באותה חוברת כותב לזכרו של יונה זאב רימון: "רישומו של יונה היה ניכר בכל פינות המשק, אבל בפינה אחת הוא השקיע, אולי יותר מאשר בכל פינה אחרת, את מרצו התוסס – במפעל הפחים שלנו. כבר בימים הראשונים תבע את העיקר והוא – פריון העבודה. זו הייתה בשבילו לא רק שאלה של הכנסה יותר גדולה, יום עבודה מכניס יותר, שזה לכשעצמו גם כן דבר מאד מאד חשוב – הוא ראה בזה שאלת פרסטיז'ה של התפתחות התעשייה בקיבוץ כולו. יש לנו כל האמצעים וכל הנתונים, היה רגיל לומר, לא רק לפגר אחרי התעשייה הפרטית כי אם גם לעלות עליה. רק בנו תלוי הדבר, שינוי פני הדברים. כתוצאה מגישה זו באה גם התוכנית של הרחבת המפעל, חידוש הציוד והנסיעה לחוץ לארץ שיונה היה מיוזמיה. יונה היה יוזם התוכנית והוא היה צריך גם לעשות צעדים ראשונים וקובעים לביצועה ולהגשמתה, ברם לא זכה הוא ולא זכינו אנחנו…"

בקורות חייו כתב משה כהן ז"ל: "בשנת 1934 הוא עולה ארצה (עם גרוניה, שהייתה כבר אשתו), משתקע ביגור ודבק בה עד יום מותו. עם בואו ליגור הוא נכנס לקבוצת הבניין ומגלה הסתגלות לעבודה פיזית, על אף היותו לא רגיל בה. עד מהרה הוא לומד גם את מקצוע הברזלנות. הוא נמשך לעבודה ציבורית ונבחר למרכז ועדת תרבות. מהעבודה בבניין הוא נקרא לריכוז בהנהלת החשבונות, ומשם לגזברות. שלוש שנים כיהן בתפקיד זה, ובשנה הרביעית גם מילא, נוסף לכך, את התפקיד של ביאות כוח כלפי חוץ (מקבילה להיום, בא כוח של יגור בפני הבנקים). אך סיים את תפקידו זה, נקרא לרכז את מפעל הפחחיה שהפכו לבית חרושת לקופסאות פח וחזה לו גדולות ומשם נקרא שוב לגזברות… אולם שירת חייו באמצע נפסקה."

דברים יפים ועצובים כתב לזכרו של יונה חיים טהרלב ביום השנה למותו: "קשה לאדם להספיד את חברו אשר חי עמו יחד, בבית אחד, ליד שולחן אחד, אשר זה עתה נדמה לך, שוחחת עמו וברכתו לכלום, התבדחת ולעיתים גם רבת ו'נאבקת' עמו – ולפתע אבד ממך לעולם. ושניים הם הקשיים. ראשית כל – עצם הצער שבחדלון, אותו חדלון הבא כמעט תמיד בדרך בלתי צפויה ומנחית מכתו במפתיע, כך שגם עתה, שנה לאחר אותה שבת איומה, אשר השביתה מנוחתך והממה אותך בשחור בשורתה, אינך מסוגל עדין לתפוס במלוא הכרתך, כי האיש אשר הנך בא להעלות את זכרו היום – אמנם חלף עבר. והקושי השני – אותו חשש המלווה אותך שעה שהנך בא להספיד את חברך: האם מִילֵיךָ תהלומנה באמת את חייו ופועלו של החבר, את שאיפותיו ורצונו, את גבורותיו וחולשותיו, בעודו בחיים? האם יהא בכוחן של המילים הדלות לבטא, ולו גם במקצת את הצער המיוחד שחדלונו של החבר הזה דווקא ולא של אחר. כי יש צער-חדלון באובדנו של כל חבר. חיי כל איש ואיש קדושים ויקרים הם, ובכל מוות שלא בעיתו יש מן הכאב שבכביית הפתילה הדולקת, אשר כובתה בסער-פתאם ובקצף-גלים בעוד שמנה מלא ושופע. מי יודע כמה עולמות נחרבים במותו של חבר, עולמות יפים וסמויים מן העין, ולאו דווקא המעשים והפעולות הגלויים לעין כל. ואולי הצער על עולמות גנוזים אלה, על חלומות אנוש אשר נרקמו וחוטי רקמתם נותקו ביד המוות האכזרי, על תשוקות ושאיפות ויצרי לב אשר דעכו בטרם מצאו להן פורקן – הוא הוא הצער האמיתי שבמוות ללא עת. ואף אם לנו אין אלא רק מה שגלוי לעינינו, הרי לפי כל הנגלה נוכל לדמות בנפשנו את העולמות הסמויים, אשר מתו במותו של יונה ז"ל. במותו ירד לטמיון עולם עשיר במעשים, בתוכניות ובחזונות. איש המעשה היה יונה, תוסס וסוער, פעיל ומפעיל סביבותיו, חותר ללא הפוגה לקראת פעלים חדשים ובזה היקר שבחו…

הייתה לי הזדמנות במשך שנתיים במלאותי תפקיד של מורה, לקיים איתו מגע קרוב ומתמיד בשאלות חינוך והוראה, שנגעו בו באופן ישיר. וזוכר אני כמה דקה ומעמיקה הייתה הבנתו את נפש הילד, את עולמו המיוחד ואת דרכי הגישה אליו. ובאחד הימים האחרונים של חייו, קרוב קרוב לקיצו הבלתי צפוי, לאחר כניסתו מחדש לגזברות, השיח לפני את דאגתו, שאין לו פנאי להתמסר יותר לילדיו למלא את חובתו כלפיהם כאב-מחנך.

ואולי לא מקרה הוא, כי ימים מועטים לאחר זה, באותה שבת מרה ונמהרה ברדת עליו האסון כחטף, עמדו ילדיו כולם לידו.

אכזר ואיום הוא המוות בלא-עת באמצע הדרך, ואין איש יודע היכן ומתי ידבקנו יומו האחרון. אך אם אין מפלט לאדם מידי הגורל הצפוי והבלתי-צפוי יתפלל נא לפחות כל אחד לזכות הגדולה, כי בבוא יומו יעמדו כל יקיריו מסביבו ולפחות זכות אחרונה זו הייתה, לחברנו יונה ז"ל. ואשרי מי שמת 'ומחמדיו כולם על-ידו משמרת אהבה וקדושה סביב מיטתו…'

ואולי גם זה איננו מקרה סתם שדווקא יונה בעל המרץ הסוער, הפעיל, התוסס וצמא למעשים – מצא את מותו במערבולת-גלים של ים סוער.

ועל כל העולמות הגנוזים, עתירי המעשים והחזון, שטרם זכו לגילוי וכל החלומות ומפעלות העתיד שקיפדום גלי הים הזדוניים – – – יכסוס בלב צער החדלון."

שישים שנים חלפו מאז. ילדיו אמנון קינן, תמר עדן ז"ל (התאומה של צופר קינן), צופר, ראובן ואליעזר ייבדלו לחיים ארוכים, מגדלים כבר נכדים.

יונה רודניצקי, בן אחותו של יונה, ציפורה, נולד כשלוש שנים לאחר מותו ונקרא על שמו.

לגין התרחבה וגדלה והיא היום מטה הפרנסה שלנו, של יגור, ובשורות חבריה, ממשיכים לעבוד אמנון ויוני בנו, שגם הוא נקרא על שם הסבא.

"לכל איש יש שם" כתבה זלדה המשוררת והיא מסיימת במילים: "שנתן לו הים ונתן לו מותו."

יולי 2009