יוסף אגם

27/03/1912 - 21/10/2005

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' ניסן התרע"ב

תאריך פטירה: י"ח תשרי התשס"ו

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

הורים: חנה גם, צבי גם

בן/בת זוג: בלה אגם

יוסף אגם

יוסף נולד בשנת 1912 בערב פסח, בעיירה אורחן שבפולין, להוריו צבי וחנה. בילדותו למד ב"חדר". בגיל צעיר יצא לעבודה ועזר בפרנסת המשפחה. בהיותו כבן 14 נשלח ללמוד בישיבה, אלא שבגלל מחסור בכסף הוא נאלץ להפסיק ולצאת לעבוד בעבודות מזדמנות. כך הסתובב במשך כשנתיים, אסף נערים והביאם לישיבה. את מקצועו כצבע למד כשוליה בעיר זאמוש. באותן שנים הוא הצטרף לתנועת ה"חלוץ" ולקיבוץ ההכשרה שבוורשה, שם היה משנת 1934 ועד 1939. כאן גם פגש את אשתו לעתיד (בלה לבית לוביץ) ושם נשא אותה לאשה.
בשנת 1939, ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזב את וורשה בדרכו ארצה. מסלול נסיעתו עבר בעיר הנמל קונסטנצה שברומניה, משם הוא הפליג לארץ-ישראל. בהגיעו לחופי הארץ, נתפש על ידי הבריטים ונכלא מאחורי גדרות התיל של חוף בן שמן. לאחר שחרורו ממחנה המעצר יצא לחפש את בלה אשתו. מפי אחד הנציגים של יגור, שבאו לקבל את פני העולים החדשים המשוחררים ממחנה המעצר, נודע לו שבלה היא חברת יגור וכך הוא הגיע לקיבוץ. ביגור נולדו ארבעת ילדיו: יואב, חנה, רבקה וצביה.
בימים הראשונים ביגור עבד יוסף במחצבה. את העבודה הזו תאר לילדיו ונכדיו בטיולים למחצבה, כעבודה קשה. "עבדנו", הוא סיפר "מצאת החמה עד הלילה ועד צאת הנשמה". לאחר מכן היה צבעי, אופה ועובד מכבסה. רצף שנות עבודתו במכבסה נקטע, כשהלך להיות אקונום ואחר כך חזר למכבסה. באחד הימים הוא נפל ושבר את ירכו. בתחילה עוד נאבק על עצמאותו האישית. לאחר שהחלים מהפציעה החל לעבוד בתיקוני צעצועי ילדים וצביעתם, אבל המצב הלך והדרדר עד לאותו יום, יום כיפור בבית הכנסת, שבו עבר אירוע מוחי ואיבד את יכולתו ללכת. למרות מגבלותיו, יוסף נאבק על רצונו לעשות הכל לבדו גם בשעותיו הקשות. לפני שבע עשרה שנים הוא עבר ל"בית אחוה". במשך כל אותן שנים היה מרותק לכסא הגלגלים. "אף על פי כן הוא עשה הכל שלא להטריד ולא הכביד על אף אחד", מספרת ציפי, מנהלת "בית אחוה".
אומרים ילדיו: הוא היה איש אציל נפש, צנוע, אף פעם לא התלונן. שקט, לא צועק, עם מבט חם בעיניים. טוב היה לבוא לבקר אותו.
יוסף היה איש מאמין. שנים רבות חי בתוכנו כאדם דתי. הוא התמודד עם רצונו לשמור על אורח חייו כיהודי מאמין לבין היותו חבר בקיבוץ המנהל אורח חיים חילוני. זה לא היה קל, אבל יוסף לא ויתר. אפשר היה לפגוש אותו במשך שנים צועד בכל שבת בבוקר לקיים את מצוות התפילה.
במלאות לו תשעים שנה, ביקשו ילדיו לחוג את יום הולדתו. תחילה התנגד אבל אחרי שיחות אחדות התרצה וכל המשפחה התכנסה ב"בית אחוה", ויוסף הנרגש אמר לאחר שהכל תם: "אף פעם לא חגגו לי יום הולדת בחיי", זו הייתה דרכו הצנועה להביע את התרגשותו ותודתו לבני משפחתו על העבודה והרצון שהשקיעו לכבודו.
יוסף נפטר בשיבה טובה בגיל תשעים ושלוש. אמרו עליו שמת ממש כמו שרצה לחיות, בלי להטריד איש שלא לצורך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • קורות חיים אישיים

    נולדתי במרץ 1912 בעיירה קטנה בפלך לובלין אורחון פולין.

    ההורים צבי וחנה היו סוחרים זעירים.

    אחרי המלחמה נשארו בחיים אח ואחות שגרים בחיפה, היתר ניספו בשואה.

    היינו שלושה אחים כשאמא נפטרה ב-1914, כשהייתי תינוק בן שנתיים. אבא התחתן שנית ונולדו עוד ארבעה אחים ואחיות.

    קיבלתי חינוך דתי-מסורתי. למדתי ב"חדר" ובישיבה, וכשהרגשתי שהמצב הכלכלי בבית לא שפיר חיפשתי דרך למקצוע ולעבודה. מגיל צעיר, בהיותי בן 14-15 נכנסתי לתנועת "החלוץ הצעיר" ואחר-כך ל"החלוץ". הפעילות בתנועה התבטאה באסיפות פעם בשבוע לשיחות, קריאה בעיתון, זמרה, לפעמים היו מזמינים מרצה מהסביבה.

    מועדונים לא היו והיינו מתאספים בדירות פרטיות.

    ב-1930 יצאתי לוורשה לחפש פרנסה. המשכתי שלוש שנים במקצוע הצבעות ואחר-כך יצאתי להכשרה, שם עבדתי בביח"ר לשמן, במחסן תבואות ובעוד עבודות שהיו אופייניות להכשרה בפולין. הווי החיים בהכשרה היה עם דיונים, בעיקר בבעיות כלכליות של הקבוצה, כי לא היו מספיק מקומות עבודה לכולם.

    בהכשרה הייתי חמש שנים.

    עליתי לארץ בעליה בלתי ליגלית בשנת 1939 באוניית משא, בתנאים לא אנושיים. נסענו דרך קונסטנצה-רומניה והסתובבנו בים חודש ימים. נתפסנו על-ידי האנגלים בחוף חיפה, הביאו אותנו לבת גלים והוחזקנו בצריפים בחוף שמן. שוחררנו ב-4 ליוני 1939 ובאתי ישר ליגור.

    יהושע ונגר היה אז מזכיר משק יגור. הוא בא לבית העולים ובחר את האנשים ליגור.

    ביגור היתה העבודה הראשונה שלי במחצבת ארבע וחצי. אחר-כך עברנו ל"נשר".

    עם הכניסה לחדר האוכל גוייסתי לצביעת הכיסאות הראשונים. אחרי חיסול העבודה במחצבת "נשר" עבדתי בצבעות.

    באותו זמן היה מחסור בעובדים במאפיה וסודרתי לעבוד במאפיה. עבדתי שם כשבע שנים עד שהמאפיה חוסלה. נכנסתי לעבוד באקונומיה והמשכתי בעבודה זו 11 שנה.

    במלחמת ששת הימים נכנסתי לעבוד במכבסה והמשכתי עד 1976.

    במלחמת תש"ח הייתי מגוייס בגליל המערבי, בפלוגת "חיש".