יוסף בארי

משהוזקקנו למדידת שטח בריכת השחייה, ומשהוברר שהמודדים שלנו לא יעשו את המלאכה, החלטתי, בלית ברירה, לפנות אל יוסקה. קשה מאוד היה לי לעשות צעד זה, אך כאמור לא היתה ברירה אחרת.

אולם משנכנסתי אליו נקפני לבי עד כדי כך שהחלטתי "לסגת" ממחשבתי, שכן ראיתי לפני אדם חלוש ועייף שאף הדיבור קשה היה עליו. המצב היה לא נוח, אולם כשיוסקה ראה את מבוכתי הפציר בי, בדרך ההומור המיוחד שלו, להגיד לו במה יוכל לעזור. ומה הופתעתי כאשר לשמע הדבר הוארו פניו ובמקום תשובה שלילית – קיבל את הדבר בשמחה וגיל, בהתלהבות כמעט.

אמר ועשה. מיד השיג לו כלים ומכשירי מדידה, הצטייד בכל פרט קטן הנחוץ לעבודה זו – ויצאנו לשדה.

היה ברור שהעבודה הזו היא מעל לכוחותיו, אך הרצון החזק והמסירות גילו בו מרץ מיוחד והוא החל לצעוד במהירות כזאת שקשה היה להשיגו. וכאשר הייתי מבקשו לא לרוץ, לנוח קמעה, היה עונה: "צריך להספיק, צריך להספיק לגמור".

וכך היה יוצא לשדה מדי יום, לאחר יום עבודה. בקוצר נשימה ממש היה מתגבר על כל המכשולים, הסבכים ואבני הנגף ובמסירות לא רגילה היה עובד עד החשיכה. ובבוקר, בלכתו לעבודה, היה מביא איתו חישובים ותרשימים נאים להפליא.

וכך עשה לילות כימים, עד… עד שיום אחד פגשני, מסר לי את כל הפרטים על כל מה שצריך עוד להיעשות ובחיוך מר, אשר כאב נוקב תקף אותך למראהו, הוסיף: "מחר אני נוסע לבית החולים"…

באמצע הדרך, בעצם העבודה, עזב אותנו.

מה יתרון לדבר על יוסקה, והוא איננו עוד? היש בכוחנו למצות, לדלות את נבכי סגולות הנפש, החום והטוהר של אלה ההולכים מאיתנו? אמרתי על כן – רק פרט אחד, רק פעולה אחת ברוכה ומסורה מימי חייו האחרונים אספר בזה, נר צנוע אחד אעלה לזכר חייו ברוכי הפעולה הצנועה, המסורה והשקטה.

תשמש נא דמותו לדוגמא – לדרך חיים לאדם בקיבוץ.

שלמה קנטור

(מתוך חוברת זיכרון, יגור תשי"ג)

כמו חיה עולה לפני דמותו, הפנים החוורים אשר ארשת של אצילות ותבונה נסוכים עליהם – החבר המושך בעול התפקיד והעמל בהתמדה, בעקשנות ובמאמץ על-אנושי, גם בהיותו שבע מכאובים ורתוק לערש דוי, ועל אף כל זה מבליג על הכל ובפגישה עם חברים תמיד חיוך פייסני וסולח על שפתיו ועיניו מבריקות בעירנות ומגיבות בעניין רב על כל המתרחש אצלנו בכל שטחי חיי המשק והחברה.

אכן, מעטים נשארו מהדור ההוא, מאלה אשר כל מערכת חיי הנפש שלהם שזורה, רקומה וארוגה במסכת חיי הציבור כולו – בשטח המשק ובשטח החברה, ובשטח יותר רחב – בתנועה כולה. אשר בכל מעשה ובכל צעד שלהם הרגישו את הטעם של הנחת יסודות לעולם חדש וצודק אשר מבעד למעטה החולין הבקיע אליהם אור המטרה הנעלה.

ולפעמים, בלכתי בערב לעבר צריף החשבונות, נדמה לי שעוד מעט ואעמוד לפני החדר ההוא ובו אראה מיד את יוסף בישבו גחון על הפנקסים, מרוכז ורציני, והוא מאחר שבת למען סיים את מאזן היום על כל הסיבוכים שבו, ומעין דמות של מתמיד בישיבת וולוז'ין, השקוע בספרי ש"ס ופוסקים, יעמוד לפני, על כל הטהרה והפרישות שבו.

מי יתן ונדע לשאוב מדמותו את החום והטוהר אשר קרנו ממנו תמיד.

משה כהן

(מתוך חוברת הזיכרון, יגור תשי"ג)

שׁוּב עַרְבִּית… מַחֲשִׁים הֶעָלִים

דַם-שְׁקִיעָה הָרָקִיעַ שׁוֹפֵעַ

אַט אַלּוֹן מְהֻרְהָר מִתְנוֹעֵעַ

נְמוֹגִים הַנִּיבִים וְכָלִים.

מַה נוּגָה אַתְּ לְזִיו הַשְּׁקִיעָה.

בָּאתְּ בְּסוֹד הָעַרְבִּית הַקּוֹדֶרֶת…

נָם הַשַּׁחַק, הָאָרֶץ חִוֶּרֶת,

כִּי סָגְרָה עַל הַכֹּל דוּמִיָה.

אַךְ נוֹבֵט חֲלוֹמִי וּמְלַבְלֵב

וְיָדַעתִּי: יַחֲלוֹף תּוֹר הָאֶמֶשׁ

בִּנְהָרָה תִפְקְדֶנוּ הַשֶּׁמֶשׁ

וְאוּלַי גַם אוֹתָךְ תְּדוֹבֵב.

1921

#

יְרֵחִי הַטּוֹב, יָרֵחַ,

כְּנַף בַּרְבּוּר צָחוֹר וְצַח

מָךְ כָּמוֹנִי וְזוֹרֵחַ

צֵא עִמִּי לִכְּפָר נִדַּח.

סֹב בַּיְתָה סְחוֹר-סְחוֹר בְּשֶׁקֶט

דֹם הָצִיצָה אֶל חַדְרָהּ

וַאֲנִי אַמְתִּין בְּרֶטֶט

שָׁם בְּסֶתֶר הַשְׂדֵרָה.

כּוֹכָבִים בִּרְקִיעַ תְּכֵלֶת

זֹךְ שְׁלָגִים בִּדְמִי הַכְּפָר

רְאֵה, אֵיכָה הִיא מִתְאַבֶּלֶת

שְׁאַל עַל מַה רוּחָהּ יֵמַר.

אַךְ יָדַעְתִּי: לֹא תָשִׂיחַ

לְנָכְרִי אֶת צַעֲרָהּ

זְרַח בָּדָד, כִּי לֹא אָגִיחַ

אֶל פִּתְחָהּ מִן הַשְׂדֵרָה.

1922

(השירים תורגמו מרוסית ע"י ת. ד.

מתוך חוברת הזיכרון, תשי"ג.)

יגור, 28.6.1943

עמי נערי החביב.

אם כי הנך רואה את עצמך מבוגר למדי, הלוא תרשני לקרוא לך כך. ואל נא באפך עלי, כי יקרת לי במאוד.

ובכן, סיימת את לימודיך בבית הספר ועכשיו הנך יושב על מדוכת בחינת הגמר. לבי לבי לך, המסכן!

זכורים לי יפה בחינות הגמר שלי והנני מיטיב להבין לרוחך. יכול אני לתאר לעצמי כמה מאוסה עליך ההכנה לבחינות, אם אינך רואה כל תועלת לא בהן ולא באותה פיסת הנייר הנכספת אשר צריכה להיות התגמול למאמציך ואשר אחריה להוטים הורים יהודיים מקדמת דנא – תעודת הבגרות…

אם היתה עוד הצדקה כל שהיא לכיסופים אלה בגולה, "בימים הטובים ההם" שעברו ללא שוב, הרי משום שבלי "תעודת הבגרות" (ולוא דווקא סתם תעודת בגרות, אלא עם הציונים הטובים ביותר) לא היתה כל אפשרות לילד יהודי לעשות את דרכו בחיים… בפני הנוער היהודי שלא רצה להמשיך בדרך אבותיו ולהיות סוחר, חנווני, תגר וכדומה, היתה ברירה אחת ויחידה: המקצועות החופשיים, לשאוף לדיפלומה של רופא, עורך דין, מהנדס וכו'. כל יתר מקצועות עבודה היו למעשה אסורים עליו מטעם החוק.

אך קרה והנוער היהודי היה בוחל בשתי הדרכים גם יחד ומצטרף לכוחות הלוחמים בשיעבוד ועריצות – והולך בדרך המהפכה. דרך זו סוגת יסורים וחתחתים אבל גם שופעת זוהר והוד. היא התאימה לרוח החופש והצדק שפעמה אז בלבות הנוער.

כן, זכורה לי יפה "תעודת הבגרות" אשר לה נלחם היהודי בימים ההם! אבל עכשיו, בזמננו, השנה?!

לאחר כל מה שעבר עלינו בתור יהודים, בתור עם ולקראת כל מה שעוד עלול להתרחש ולבוא עלינו – אין זאת בלתי אם איוולת מסורתית שקבלנוה בירושה מדורות קודמים.

המילה איוולת אינה ממצה את גודל החטא שהננו חוטאים, אנחנו ההורים, לנפש הנוער. כיום, רק דרך אחת בפני הנוער ואין בלתה: הכנה לעבודה ולהגנה, הכנה לקראת בחינות בהן ייבחן במלחמתו לחיים או למוות…

אכן דברים ידועים ו… יגעים והמסורת היא מסורת וכבליה ברזל, וכוחה יפה בכל הזמנים ואצל כל ההורים, כאז כן עתה.

אולם, חביבי, מכיוון שהיגעת כבר עד הלום והנך עומד בתחילת הבחינות וכנראה שאין לך מנוס מהן, מוטב שתעשה מאמץ נפשי ותעבור ניסיון זה ברוח בדוחה ומתוך רצון טוב, כיאה לבחור אמיץ.

אין בחינות אלה הדבר הגרוע ביותר המחכה לך בחיים. עוד נכונו לך הרבה נסיונות ובחינות, והקשות ביותר והגורליות תהיינה אלו אשר אתה בעצמך תהיה בהן הבוחן והשופט את עצמך…

היכון לקראת אלה, ובינתיים למד את המלאכה ללכת לבחינות ברגל קלה ורוח בוטחת.

(הערה: עמי הוא בן אחיו של יוסקה)

(מתוך חוברת הזיכרון, יגור תשי"ג)