יוסף לוסטיג

כבר בהכשרה עבדתי ברפת. נמשכתי לעבודה זו מתוך חיבה לפרות; בתחילה הכניסו אותי רק לעזרה. היתה אז תקופה של רומנטיקה. אני זוכר כיצד הלכנו להעיר בבוקר את החברים לעבודה, ולקח זמן רב עד שהם התעוררו. לא פעם התעופפה נעל על זה שהעיר חבר עצבני, שלא הבין למה מעירים אותו באמצע הלילה כאשר החושך מכסה הכל.

העבודה היתה קשה. עבדו שעות רבות שהשתרעו על פני כל היום, בהפסקות קטנות. כאשר היתה לי הפסקה בשעות הצהריים הלכתי לישון במקלט, כי גרתי בצריף, שם היה חם ומחניק. לא פעם כשלו הרגליים. עבדנו חודשים ללא שבת. היה קשה, אך התקופה זכורה לי לטובה. היתה רוח חברית בין אנשי הצוות, שאהבו את העבודה וראו ברכה בעמלם.

כדי להמחיש את המצב הקשה אספר מקרה שקרה לי: יום אחד קיבלתי ידיעה מהסוכנות בירושלים שהורי ניצלו מגיטו טרזינשטט והם נמצאים בחיים. ניגשתי לחברה שהיתה בסידור העבודה וביקשתי יום שבת כדי לעלות ירושלימה. היא השיבה לי שאין הדבר ניתן לביצוע. הלכתי למזכירות וגם שם השיבו את פני ריקם. כך נסעתי רק לאחר שבועיים, ואז התברר שהידיעה היתה מוטעית. זה מבליט כמה קשה היה המצב ואיזו מצוקה היתה אז ברפת.

הייתי מומחה לפרות קשות, וזוכר אני בכמה מכות זיכתה אותי "פראית". הרבה פעמים נקראתי לעזרה לרפתות השונות.

כשהוקם המכון, לאט לאט נתחלקו התחומים. נשארתי עם העגלים שלי. התחלתי בחמישה עגלים וקיבלתי את רפת ג' ומספרם הלך וגדל. העבודה היתה קשה, כי הכל נעשה בידיים. אחרי שפינו את רפת ד' קיבלתי גם אותה. זאת היתה בשבילי התקדמות גדולה. הטרקטור נכנס פנימה והעבודה נעשתה הרבה יותר קלה.

יותר מאוחר הוחלט לבנות סככה לעגלים וזה היה ממש "גן עדן" בשבילם. אמנם גם שם נעשו כמה שגיאות אך אין להשוות למה שהיה קודם. זה ענף מכניס ויש לקוות שהוא עוד יעלה.

את עבודתי ברפת התחלתי בשנת 1940. את הכשרתי קיבלתי בדניה, ברפתות של איכרים בעלי 25 ראש בקר. השיטות שלהם נחשבו למודרניות ולמדתי שם הרבה. הניקיון שם היה יוצא מהכלל. אנחנו חלבנו בידיים, אך היו כבר אז רפתות שחלבו במכונות ניידות.

לעבודה ביגור הכניס אותי מנחם וטרהן. את העבודה בחליבה ידעתי כמובן מקודם.

הלימוד התיאורטי נמשך אצלי זמן רב, הואיל ולא ידעתי את השפה העברית. בהתחלה לא היו לפרות שמות, וזה חייב הכרה אישית של כל פרה ופרה לפי הסימנים. זה חייב גם התמצאות וניסיון.

כיום אני רואה את התמסרותם של החברים הצעירים לרפת, עובדים ונושאים בעול שנים רבות ומכירים את כל הבעיות. נכון שהם לא רבים ותמיד עומד ענף זה בפני הבעיה של חוסר עובדים, כי תנאי העבודה בו קשים ובלתי רגילים בהשוואה לשאר הענפים.

יוסף לוסטיג

ספר יגור, עמ' 127

[מתוך ראיון עם יוסף לוסטיג]

25 שנים במקום עבודה אחד – זהו דבר ראוי לציון, על אחת כמה וכמה כאשר המדובר הוא ברפת. צריך אדם שיהיה לו יחס מיוחד וקשר נפשי עמוק לבעלי-חיים, כדי להמשיך שנים על גבי שנים בעבודה זו – והרי היתה זו תקופה לגמרי לא קלה. רצינו, על כן, לשמוע מיוסף לוסטיג, שעבר עכשיו לעבוד בטובופלסט, מה יש לו לספר על שנים אלו.

והנה סיפורו של רפתן שהתמיד בשירות בעלי-חיים בנאמנות ובמסירות עשרים וחמש שנים.

איפה עבדת לפני שהגעת לרפת?

הגעתי ארצה בשנת 1939. העבודה הראשונה שלי היתה בחצר, כחצרן. עבדנו אז שעות רבות. בין היתר הוצאנו בעגלה את הזבל מהרפתות, אחר-כך ניקינו את העגלה ועשינו את שאר ההובלות במשק. כעבור שנתיים נשלחתי לעבוד במחצבת ארבע-וחצי, שם עבדתי עד אמצע 1943. מהמחצבה הוציאו אותי לרפת. היה זה בתוך מלחמת העולם. פנו אלי, הואיל וידעתי לחלוב עוד מזמן ההכשרה בדנמרק. הסכמתי ונעשיתי רפתן. היה אז חוסר מתמיד באנשים וגם לא היו קופצים רבים לעבודה זו. מבחינה זו לא היו בעיות וקשיים איתי, כי אהבתי את הטיפול בבעלי-חיים.

מי הכניס אותך לעבודה ואיך היו הימים הראשונים?

קיבל אותי קטוביץ' ז"ל וגם הכניס אותי לעבודה. ידוע כי הוא חי את בעיות הרפת 24 שעות ביממה וגם דרש מאחרים יחס דומה. לא קל היה, על כן, לעמוד במשימה זו, במיוחד לבעלי משפחה. תנאי העבודה היו אז: משעה שתים וחצי בלילה, ללא הפסקה, עד 12 בצהריים. אגב, לאחר שגמרנו לחלוב עשינו בעצמנו גם את התערובת. משעה 4 אחה"צ עד שעה 6 עשינו חליבה שלישית. היה זה יום עבודה מפוצל של 12 שעות בערך. קשה היום לתאר תנאים כאלה ועבודה מאומצת כזאת. היינו אמנם צעירים, ובכל זאת עבודה מפרכת כזאת גרמה לא פעם לעצבנות יתרה וגם השפיעה על עבודת הצוות…

איזה ימים נחרתו בזיכרונך מתקופת עבודתך ברפת?

קודם כל ימי המלחמה. אפילו בזמן ההפצצות לא הפסקנו את החליבה, כי הרי מקלט לא היה שם ואת הפרות יש לחלוב בכל מקרה. בשבת השחורה נלקחתי עם כולם לרפיח ושמחתי לשמוע איך הבחורות והילדים התגברו והשתלטו על העבודה. ברפיח קיבלתי את כל "השבתות", כי ישבתי שם יותר מכולם ויצאתי אחרון, לאחר ישיבה של חמישה חודשים. אני נזכר שלאחר שיחרורי מרפיח ושובי הביתה רצתי לעבוד ברפת, ושמחתי שוב להיפגש עם ההולכות על ארבע.

תקופה קשה ובלתי נעימה בהחלט בעבודתנו ברפת היתה תקופת העבודה השכירה. מובן מאליו: לפועלים השכירים לא היה אותו עניין בעבודה ואותו היחס לבעלי החיים כמו שהיה לחברים, מה גם שלא פעם איימו עלינו בשביתה, בדורשם שכר שלא לפי דרגות ההסתדרות. דבר זה הגדיש את הסאה, ולאחר אסיפות רבות התגייסו, כזכור, הצעירים, ובאמת הצילו את הרפת. מאז בעצם התחילה הרפת להתנהל באופן נורמלי.

האם היו לך הפסקות בעבודתך ברפת?

לשם הרגעת העצבים, שהיו מתוחים ביותר עקב הקשיים הרבים בעבודה, יצאתי פעם אחת ל"שנת הבראה" בבית החרושת "נשר", ופעם שניה – לגן הירק. ובכל זאת תמיד חזרתי לרפת, כי הייתי נפשית קשור לעבודה זו ולא יכולתי להיפרד ממנה למרות כל הקשיים.

איך אתה מסכם את חצי היובל כרפתן?

סיכמתי לעצמי תקופה זו של 25 שנות עבודתי ברפת, שהיא בדרך כלל תקופה לא קצרה בחיי אנוש – בצורה חיובית. הפרידה ממקום עבודה זה, כמו כל פרידה, היתה כמובן קצת עצובה. קשה היה להיפרד מהרפת, אולם המיכון וגם הגיל עושים את שלהם. אהבתי מאוד את העבודה המשותפת עם צעירים, ויחד איתם הרגשתי את עצמי כאילו יותר צעיר. נפרדנו במסיבה לבבית, ואני מאחל למשמרת הצעירה הרבה שנות עבודה עם סיפוק מלא, ולרפת – התקדמות והתפתחות נוספת. אנחנו במשק אחד, הקשר קיים, ובוודאי שהתעניינותי ברפת ובכל הנעשה בה – לא פגה. נכנסתי עכשיו לעבוד בטובופלסט. אני עושה הכל כדי להשתלב בעבודת בית החרושת ולמצוא גם סיפוק בה, ואני מקווה שלא אתאכזב. אולם אין להשוות, כמובן, עבודת מכונה עם טיפול בבעלי חיים.

יומן יגור, 27.12.1968