יוסף ניב

א ב י

אבי שוב ניצב בודד מולי.

מקסם עיניו הבוהות קורן אלי מבעד לדמעות.

בת קולו המוכה מהדהדת בעמקי נשמתי.

פניך לוהטים בכפי. נושאך בשבילֵי מכורתי.

הלא תראני? הושט יד! צעד קט נצעד בלאט.

ידך המשורגת נוקשה. נכס אחרון מעיתות מצוקה.

סביבך קיר של זכוכית, נראה ואינו רואה,

קיר שקוף למגן. מהתהום הנפערת בוודאות נוראה.

שקט. הס. לביתך איש מכבר לא נכנס.

טול ידך בידי, יחד. נמשוך כמו אז,

העתיד ינווה אי שם בלב ערפילים קסומים…

צלול בעמקי הכחול של עיניך הקרות

ענותך כמו איננה. עדנה ללאות ומכאוב השנים

נצור את גופו בחיקך, כרמל-קר,

בעורקיך נטמן אבי היקר.

איציק

יומן ליום השלושים

3.6.1990

אוסף רסיסי זיכרונות משבץ את אבני הפסיפס לשלם, דולה אבני פינה של 45 שנים משותפות. המעגל הושלם. מוצו חייו עד תום, ולי נשאר הזיכרון.

מנסה לכתוב הבזקים של זיכרונות יפים בכדי להבהיר ולהאיר מוקדים, כפי שנחרתו בזיכרוני כילד, נער, בוגר, אב, ועוזר וסועד בסוף הדרך.

דמותו עולה לפני תמיד, מתחילה ועד תום, כמשהו שלם, מעניין, מקסים, קרוב-ורחוק, חם-וקר.

חזק היה אבא באמונתו, עיקש וישר. לוחם ומגשים, קיבוצניק!

מילדותו, עת נשאר יתום והרוויח את לחמו בזיעת אפו, עד תום, ראה בעבודת ידיים ערך, ועד התקופה האחרונה טרח להדגיש ולהפגין את כישוריו בעבודה…

כשראיתי ארון הולך בחוצות יגור ידעתי שאבא בא מולי.

מילדותי לימדני לעבוד בנגרות, ואף במכונות בנגריה… כלוליין הוא הסתובב בחוצות יגור על אופניים מרופטות, נושא על גבו דלתות לתיקון, ומאחור, על סַבָּל האופניים – ארגז הכלים.

אבא היה זאב בודד בעבודתו. אם כי אהב חברה, ידע להסתדר לבד ונמנע, כמעט כעיקרון, מלבקש עזרה. בשתי ידיו נשא את אחזקת בית הספר ובתי הילדים. גם כשיכולתו ירדה – ניסה לעשות מכסימום, וידיו המוכות, פצועות ומנוסרות, סיפרו כאלף עדים על מאבקו לתקוע מסמרים בקרשים, מבלי לדעת מיקום מדוייק…

בילדותי שימש אבא כשחקן ומספר סיפורים. בכישרון לא נדלה, מדי ערב בהשכבה, סיפר סיפורים שקרא וחווה. נס הימלטותו מהצבא הפולני, הטייס הקיטע, מובי דיק, ז'ול ורן ומיטב הסופרים. תמיד ריכז סביבו ערימה של זאטוטים, וכולנו בפה פעור קלטנו את סיפוריו הנהדרים. קלטנו ונהנינו מיכולתו לספר ולהציג את הסיפור…

– – –

הווי מיוחד התפתח בביתנו סביב הקשרים בין אבא ואמא והדוחק בבית הקטן. אמא היתה השלטת, נותנת הטון, ועל פיה יישק דבר. אבא, בצנעה אך בביטחון כאילו תמיד הסכים, אך בדרכו המיוחדת… משך אבא את העגלה בנתיב שנראה לו כנכון, וזאת תוך "הסכמה" למראית-עין עם אמא.

כך הוא הצטרף אלינו למשחקי הכדורסל בקרניז בבית… כך אמא רצתה שאבא ינוח בשבתות אחה"צ. אבא "הסכים", ופתאום היה נזכר שעדיין לא גמר לעדור את גן הוורדים שלנו (שהיה יפהפה, אגב), אך לאחר שעדר מספר רגעים ואמא נרגעה והלכה לנוח, "שינה" אבא את דעתו, וכהרגלו רץ למגרש הכדורגל לעודד את בנו השובב בנבחרת יגור…

– – –

למשפחתנו המרובעת (ארבעה אחים) היתה גם צלע חמישית, והיא חיה'לה, אחותנו הקטנה. נולדה עם מום מלידה וההורים מאוד נקשרו לזאטוטה והרבה מזמנם הקדישו לה ככל יכולתם, לפעמים על חשבון זמנם היקר עם יתר בני המשפחה. בעיקר אבא נקשר אליה בעבותות אהבה, ומותה בגיל שמונה השאיר חור ומשקע מאוד קשה בנפשו. את משקעי מותה לא סיפר, אך התנהגותו השתנתה וראינו והרגשנו שהמשקעים נשארו מאז ואילך.

מחשבות מיוחדות על מהות מחשבותיו קרו לי בעקבות המלחמות בהן השתתפתי. קשה היה לי לקבל את הצורך במלחמות, ובמיוחד את נושא ההרוגים. שיחות רבות היו לי בנושא עימו. הוא לא הבין את קשיי הרגשיים וטען בחום שמלחמות ישראל נחוצות וההרוגים הם חלק אינטגרלי מהן. טען נגד רגשנות מיותרת, כי אין ויכוח על זכותנו למדינה, ומדינה קונים גם בכוח. זכותנו על ישראל אינה מוטלת בספק ודי לרגשות המיותרים…

– – –

ב-1986 נפטרה אמא. השֵׁיבה נפלה במכה על אבא. אין יותר אפשרות להתגבר, אין עם מי לדבר, אין בשביל מה לחיות, והדעיכה עד לסוף היא רק שאלה של מתי. עקב עיוורונו, הנתק מהיר. הקשר בינינו ע"י לחיצת יד גברית… חוסן הלחיצה העביר את המסרים, את השמחה שבביקור, אך הסוף ברור.

איציק

יומן ליום השלושים

4.1990

דומני שהתכונות הבולטות ביותר אצל אבא היו השורשיות והעקשנות. מאותו הזמן שהחליט סופית על חיים בקיבוץ, הוא הגשים חיים אלו הלכה למעשה בכל נפשו ומאודו. הוא ניסה תמיד לבצע מה שהוטל עליו לפי מיטב ידיעתו, וחתר בעקשנות לעשות את הדברים לפי שיפוטו העצמי. לא קל היה לו לקבל דעות של אנשים אחרים.

בחינוך הילדים ניסה להקנות לנו הרבה ביטחון ועמידה עקשנית על דעותינו. עם זאת, לא פעם נוצרו עימותים איתו עקב דבקותו בדעותיו וקושי רב להגיע לפשרה….

אבא היה מסור לעבודתו בדבקות רבה, ובשעות הפנאי הירבה לקרוא ספרים ולשחק עם הילדים.

אבא לא עסק בפעילות ציבורית במשק או מחוצה לו, ואולי הסיבה לכך היתה החשש שמא לא יוכל להפנות את הכוחות הנפשיים לכך בלא לפגוע בעבודתו או בַּזמן שרצה להקדיש לילדים ולנכדים.

אבא השתדל גם לטפח את הנוי סביב הבית, והתמיד בכך גם כאשר כוחותיו הפיזיים הלכו וקטנו.

הוא אהב מאוד את הילדים והנכדים ותמיד היה מוכן לעשות להם צעצועים בעמל כפיו, גם כשהיו תחליפים מחומרים אחרים – לא ויתר. היו לו לעיתים ויכוחים עם הילדים, כיוון שהאמין שהדברים יכולים להיעשות יותר בשלמות ובהתמדה גם אצל ילדים.

בשנים האחרונות ירד מאוד בכושרו הפיזי וגם סבל מאוד מראייה ירודה… לא רצה להמשיך בחיים כשאינו יכול לתרום יותר ובסבל כה רב.

אנצור את דמותו בלבי לעד.

שמואליק

יומן ליום השלושים

4.1990