אכן, יוסקה היה מאלה שמורגל בפינו לכנותם "אדם פשוט", אשר רבבות ישנם כמוהו וכמוהם, מיליונים. ולפני שלושים יום, בעמדי על-פי קברו הפתוח, בגרוף ידי רגבי-עפר רעננים אל התל החדש הנערם מעליו, ובהתייחדי -כדרכי בשעה כזאת – עם זכרה של הנפש הנבלעת לנצח מתחת לאותו תל-עפר, לא חדלתי מהרהר בלבי: פה נטמן אדם פשוט.
פ ש ו ט כרגבי-העפר האלה, המכסים על ארונו והעתידים לכסות על כל אחד מאיתנו, איש איש בבוא יומו;
פ ש ו ט כאותם עצים ושיחים הנותנים פריים ופרחם וריחם וצילם; פ ש ו ט כעשב-השדה וכגבעולי-הדגן הגדלים מסביב, המכסים את האדמה מלוא-כל-העין, שהם-הם הנותנים לנו את הלחם ה פ ש ו ט והטוב, ואשר בזכותם קיים העולם, בזכותם אנחנו חיים וקיימים.
– – –
מינה הגורל ויוסקה נפטר מן העולם ממש באותם הימים אשר בם אנו – יחד עם כל העם כולו – מעלים את זכרו של סופרנו הגדול שלום עליכם, אשר הציב ביצירתו מצבת-עולם לאותם רבבות-רבבות של אנשי יום-יום, של "יהודים מכל ימות השנה", בעלי-מלאכה ויגיעי-כפיים, אשר פסוקי דאורייתא אינם שגורים בפיהם, שבילי חוכמה ומדע אינם נהירים להם ושערי השכלה לא נפתחו לפניהם – בתוקף גורלם ומצבם ותנאי-חייהם. ואף על פי כן, אלה הם יסוד ושורש לחיי עם, לקיום האנושות כולה….
ראיתי את יוסקה אלף פעמים בעברו על פני, בעבודתו, בלכתו אליה ובשובו ממנה, בהיחפזו לאיזה מקום ולאיזה מעשה שיש לעשותו. אולם נדמה לי כי מעולם לא ראיתיו מ ה ל ך, אלא תמיד נראה היה כממהר לדרכו, כרץ-רץ בצעדיו הקטנים והחפוזים לאחד המקומות, שם מצפה לו איזו מלאכה לעשותה.
מלאכה. כן, בכל מקום ובכל עת – מלאכה. כי איש העבודה והמלאכה היה יוסקה מנעוריו, מילדותו. ותמיד היה טרוד במשהו וידיו מלאות עבודה. אם זה במלאכת יומו – תפירת נעל בסנדלריה או עשיית שולחן וכסא בנגריה – ואם בעיבוד שקדני של גינתו ובטיפול ביוניו בשעות הפנאי שלו, שעות המנוחה. שעות מנוחה? נדמה לי שלא נכללה בסדר-יומו של יוסקה שעה כזאת. רק מעטים בינינו ראו את יוסקה, ולעתים רחוקות מאוד, בנוחו. כאילו חש היה בסתר ליבו כי לא מונו לו חיים ארוכים, ועליו להספיק ולעשות כל מה שניתן לו לעשות בגבולות יכולתו ואפשרויותיו ב"עולמו הקטן", בתחום היחיד שלו. עוד עידור אחד, עוד נטיעה ועוד גיזום ענף בגינתו, עוד חופן זרעונים ליונים המתרתרות מסביבו ועוד עיקוב הסתכלות אחר גידולו של זוג גוזלים לבני-ראש וכתומי-מקור.
– – –
במשך תקופה מסויימת… היה לי מגע קרוב יותר עם יוסקה. ראיתיו בשעות עבודתו, אף שמעתיו בעבודתו. כי הוא היה מאלה – והם המעטים – הנושאים עדיין בשיר קולם בשעת העבודה. מצא והביא לו איזה מקלט-רדיו קטן ובלה מרוב שימוש, הציבו ליד שולחן עבודתו בין שתי אצטבאות של נעליים… והיה מאזין במשך שעות לתוכניות-הרדיו הקלות.
באותה תקופה עלה בידי… להציל מפיו קטעי-דברים על נעוריו, על ילדותו. הוא בדרך כלל מיעט לדבר על אותה תקופה בחייו, ימי הילדות והנעורים, שהם-הם בדרך כלל "ימי הזוהר" והזיכרונות הנעימים בחייו של אדם. יוסקה, לא היו לו כמעט זיכרונות מתוקים מימי ילדותו ונעוריו. היו אלה ימי יתמות ועוני עכורים, אשר מועטים מאוד היו קרני האור שבהם. בהתייתמו נמסר, בעודנו נער רך בשנים, לידי אחד הנגרים ללמדו מלאכה. ואיתרע מזלו של יוסקה, ואותו בעל מלאכה היה מכביד ידו עליו והיה חולק לו גם מכות נאמנות על כל שגיאה ועל כל נזק קטן שבקטנים. ומשהקשבתי חזור והקשב לאותם קטעי סיפורים שנתמלטו מפיו מפעם לפעם, בשעת רצון, נסתברו לי כמה וכמה דברים שלא היו נהירים לי קודם לכן…
הנה כי כן, איש איש מאיתנו ועולמו… איש איש וחייו המיוחדים, האישיים, הפנימיים, שאינם נגלים לעין-כל… האנשים "הפשוטים"… אלמי-נפש המה, "הנושאים את מאווייהם וגעגועיהם בחיקם", מבלי שאנו נדע לפענחם. הנדע זאת מתישהו, הנלמד?
אשירה-נא ליוסקה, האיש הפשוט, אוהב המלאכה ושוקק-החיים. אספודה-נא ליוסקה איש-העם, על שמחתו ותוגתו, על מעלותיו וחסרונותיו, על אורו הגנוז ועל צילו, אשר כבו וחלפו בטרם עת….
חיים ט.
יומן ליום השלושים
6.4.1959
