יוסף קירצר

03/07/1908 - 06/04/1959

יוסף קירצר

שוב נעקר מתוכנו חבר נאמן, צנוע ותמים דרך. יוסף קירצר, שנקרא אצלנו יוסקה, נולד ב-1908 בלוצק שבפולין למשפחת פועלים. למד ב"תרבות" והתחיל לעבוד בגיל צעיר במקצוע הנגרות. העיר לוצק הייתה באותם הימים מרכז תוסס של התנועה הציונית-חלוצית. הצעירים שנמשכו אל הרעיון הציוני ולשפה
העברית, היו בעיקר בני מעמד הפועלים ואילו השכבות העממיות-הפועליות ליבם הלך שבי אחר הרעיון המעמדי ושפת פעולתם היתה אידיש. יוסקה, מתוך מעמדו הפועלי מצא תחילה את דרכו אל אותה חבורת צעירים, שראו את עיקר חזונם ב"שינוי פני העולם", בחברה יותר צודקת. אך עד מהרה קשר את גורלו עם קבוצת צעירים מאחד מקיבוצי ההכשרה, ובה הגיע להכרה הציונית ולערכי התנועה.
ב-1935 עלה ארצה, השתרש והקים את ביתו ביגור, וכאן המשיך שנים בחריצות ובבינת-כפיים בענפי המלאכה של המשק. את תנועת המרצע והלמות הפטיש אהב ללוות בשירה. מפניו ניבטו שמחת חיים ובריאות.
והנה לפני שנתיים לערך החל סובל ממחושי-גב חזקים. היה זה האות הראשון לשבירת חוסנו של האיש. התאונה שפקדה את דוד, בנו אהובו, זיעזעה את יוסקה קשות והוסיפה לערער את בריאותו. לבסוף, לפי דרישת הרופאים, נאלץ להפסיק את עבודתו בסנדלריה ולעבור לעיסוק שאינו כרוך בישיבה. יוסקה שוב אחז במַקצוּעה ולפת את ידית המשור.
באחד הימים קיבל באופן פתאומי התקפת-לב. מאז אמנם חזר מספר פעמים הביתה, אך מצבו הלך והחמיר. בשבועיים האחרונים נואשו הרופאים מכל תקווה להצילו. יוסקה נאבק עם המוות ולא יכול לו…

בחום ובצניעות הילך לו בנתיבו – נתיב הרבים של חיי קיבוץ נאמנים וישרי-קו, על כל חן הטוהר והאמת שבהם. לא נשא נפשו לגדולות. שמח בחלקו, אשר מינה לו גורלו: חיי עמל ישרים, משפחה, בניה טובים ונאמנים – גם לדור שלישי זכה.

והנה באה המחלה כחטף וקיפדה פתיל חייו והוא עודנו במלוא אונו. מה רב הכאב!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • יוסקה הסנדלר

    יוֹסְקֶה הַסַנְדְלָר

    יוֹסְקֶה הַסַנְדְלָר מְנַשֵׁק אֶת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם

    אַחַר כָּךְ מַלְבִּישׁ גֶרֶב עַל רֶגֶל אַחַת

    וּמוֹדֵד אוֹתָהּ בְּצַנְטִימֶטֶר.

    רֶגֶל גְדוֹלָה כָּבוֹד גָדוֹל.

    יורם טהרלב

    מתוך: משק יגור טיוטה

  • ניצוץ האור הגנוז שבפשוטי העם

    אכן, יוסקה היה מאלה שמורגל בפינו לכנותם "אדם פשוט", אשר רבבות ישנם כמוהו וכמוהם, מיליונים. ולפני שלושים יום, בעמדי על-פי קברו הפתוח, בגרוף ידי רגבי-עפר רעננים אל התל החדש הנערם מעליו, ובהתייחדי -כדרכי בשעה כזאת – עם זכרה של הנפש הנבלעת לנצח מתחת לאותו תל-עפר, לא חדלתי מהרהר בלבי: פה נטמן אדם פשוט.

    פ ש ו ט כרגבי-העפר האלה, המכסים על ארונו והעתידים לכסות על כל אחד מאיתנו, איש איש בבוא יומו;

    פ ש ו ט כאותם עצים ושיחים הנותנים פריים ופרחם וריחם וצילם; פ ש ו ט כעשב-השדה וכגבעולי-הדגן הגדלים מסביב, המכסים את האדמה מלוא-כל-העין, שהם-הם הנותנים לנו את הלחם ה פ ש ו ט והטוב, ואשר בזכותם קיים העולם, בזכותם אנחנו חיים וקיימים.

    – – –

    מינה הגורל ויוסקה נפטר מן העולם ממש באותם הימים אשר בם אנו – יחד עם כל העם כולו – מעלים את זכרו של סופרנו הגדול שלום עליכם, אשר הציב ביצירתו מצבת-עולם לאותם רבבות-רבבות של אנשי יום-יום, של "יהודים מכל ימות השנה", בעלי-מלאכה ויגיעי-כפיים, אשר פסוקי דאורייתא אינם שגורים בפיהם, שבילי חוכמה ומדע אינם נהירים להם ושערי השכלה לא נפתחו לפניהם – בתוקף גורלם ומצבם ותנאי-חייהם. ואף על פי כן, אלה הם יסוד ושורש לחיי עם, לקיום האנושות כולה….

    ראיתי את יוסקה אלף פעמים בעברו על פני, בעבודתו, בלכתו אליה ובשובו ממנה, בהיחפזו לאיזה מקום ולאיזה מעשה שיש לעשותו. אולם נדמה לי כי מעולם לא ראיתיו מ ה ל ך, אלא תמיד נראה היה כממהר לדרכו, כרץ-רץ בצעדיו הקטנים והחפוזים לאחד המקומות, שם מצפה לו איזו מלאכה לעשותה.

    מלאכה. כן, בכל מקום ובכל עת – מלאכה. כי איש העבודה והמלאכה היה יוסקה מנעוריו, מילדותו. ותמיד היה טרוד במשהו וידיו מלאות עבודה. אם זה במלאכת יומו – תפירת נעל בסנדלריה או עשיית שולחן וכסא בנגריה – ואם בעיבוד שקדני של גינתו ובטיפול ביוניו בשעות הפנאי שלו, שעות המנוחה. שעות מנוחה? נדמה לי שלא נכללה בסדר-יומו של יוסקה שעה כזאת. רק מעטים בינינו ראו את יוסקה, ולעתים רחוקות מאוד, בנוחו. כאילו חש היה בסתר ליבו כי לא מונו לו חיים ארוכים, ועליו להספיק ולעשות כל מה שניתן לו לעשות בגבולות יכולתו ואפשרויותיו ב"עולמו הקטן", בתחום היחיד שלו. עוד עידור אחד, עוד נטיעה ועוד גיזום ענף בגינתו, עוד חופן זרעונים ליונים המתרתרות מסביבו ועוד עיקוב הסתכלות אחר גידולו של זוג גוזלים לבני-ראש וכתומי-מקור.

    – – –

    במשך תקופה מסויימת… היה לי מגע קרוב יותר עם יוסקה. ראיתיו בשעות עבודתו, אף שמעתיו בעבודתו. כי הוא היה מאלה – והם המעטים – הנושאים עדיין בשיר קולם בשעת העבודה. מצא והביא לו איזה מקלט-רדיו קטן ובלה מרוב שימוש, הציבו ליד שולחן עבודתו בין שתי אצטבאות של נעליים… והיה מאזין במשך שעות לתוכניות-הרדיו הקלות.

    באותה תקופה עלה בידי… להציל מפיו קטעי-דברים על נעוריו, על ילדותו. הוא בדרך כלל מיעט לדבר על אותה תקופה בחייו, ימי הילדות והנעורים, שהם-הם בדרך כלל "ימי הזוהר" והזיכרונות הנעימים בחייו של אדם. יוסקה, לא היו לו כמעט זיכרונות מתוקים מימי ילדותו ונעוריו. היו אלה ימי יתמות ועוני עכורים, אשר מועטים מאוד היו קרני האור שבהם. בהתייתמו נמסר, בעודנו נער רך בשנים, לידי אחד הנגרים ללמדו מלאכה. ואיתרע מזלו של יוסקה, ואותו בעל מלאכה היה מכביד ידו עליו והיה חולק לו גם מכות נאמנות על כל שגיאה ועל כל נזק קטן שבקטנים. ומשהקשבתי חזור והקשב לאותם קטעי סיפורים שנתמלטו מפיו מפעם לפעם, בשעת רצון, נסתברו לי כמה וכמה דברים שלא היו נהירים לי קודם לכן…

    הנה כי כן, איש איש מאיתנו ועולמו… איש איש וחייו המיוחדים, האישיים, הפנימיים, שאינם נגלים לעין-כל… האנשים "הפשוטים"… אלמי-נפש המה, "הנושאים את מאווייהם וגעגועיהם בחיקם", מבלי שאנו נדע לפענחם. הנדע זאת מתישהו, הנלמד?

    אשירה-נא ליוסקה, האיש הפשוט, אוהב המלאכה ושוקק-החיים. אספודה-נא ליוסקה איש-העם, על שמחתו ותוגתו, על מעלותיו וחסרונותיו, על אורו הגנוז ועל צילו, אשר כבו וחלפו בטרם עת….

    חיים ט.

    יומן ליום השלושים

    6.4.1959

  • לזכרו

    נעליים של ילדים קטנים מונחות לפניו, נעליים קטנות ושובבות יש בהן. וגם בעיניו של יוסף הסנדלר – רוך וצחוק יש בהן. כך רואה אני לפני את דמותו של יוסף קירצר.

    סנדלר בקיבוץ, יש בו משהו מר' יוחנן הסנדלר, זו דמות החכמים שתקופת המשנה. אף כי אינני יודעת דבר על חייו של יוסקה, מלווה אותי דמותו – הממהר תמיד, צנוע ועליז. בבואי לסנדלריה ראיתי אותו תמיד שליו וידיו עוסקות במלאכה. לא ידעתי אף פעם שהיה חולה – ופתאום מת.

    כל בית יגור ליווה אותו, בית גדול. הרבה-הרבה אנשים הלכו אחרי ארונו ולכולם הרגשת חיבה, תימהון וצער. לרגלי הכרמל הפורח נחפר עוד קבר לחיים יפים שנפסקו פתאום….

    צפורה ורדי

    יומן ליום השלושים

    6.4.1959