בית הספר בברסטצ'קה היה בפרבר העיר בדירה שכורה. אחרי תקופה מסויימת היינו מוכרחים לעזוב את המקום ועברנו למרכז העיר. יהודי העיירה החליטו להקים בניין לבית הספר. אני זוכר עוד כיצד אנחנו הילדים היינו עוזרים בהגשת הלבנים. ראינו בבית הספר ההולך ומוקם מקום קדוש.
המורה היה יצחק למדן, שלימד עברית וכתיבה תמה. בכל יום שישי, לסיכום היום, היה שר איתנו משירי ביאליק. הגיע גם מורה מלבוב אשר לימד היסטוריה עברית וכללית. הוא עצמו ידע מעט עברית. הוא היה מתכונן לשיעור בפולנית ולפנינו היה מרצה בעברית. הוא הקים "גדוד מגיני השפה" והחדיר בנו אהבה לשפה.
תקופה מסויימת בית הספר היה סגור ולמדנו במחתרת, כי השלטונות הפולנים דרשו שעל השלט יהיה כתוב "בית-ספר ממשלתי", ואילו אנחנו עמדנו על כך שעל השלט יהיה כתוב "בית-ספר עברי ממלכתי". אחרי שלושה חודשים של לימוד במחתרת הצלחנו להשיג זאת.
העיירה כולה היתה חדורה רוח ציונית. כל משפחה ראתה כמטרתה את ארץ-ישראל. לא פעם הטיל מרכז "החלוץ" סכומים על הסניף, ותמיד היינו מצליחים למלא את המכסה ע"י התרמות ו"ימי פרח". כקוריוז אפשר לספר שאפילו הנוצרים של הסביבה ידעו שצריך לתרום, כי עפי"ר היינו מארגנים את ימי הפרח ביום א'….
כדי להתרגל לעבודה פיזית מצאנו לנכון ללכת לעבוד בעבודות שונות. עבדנו בכפרים בסביבה ובעיירה, בעיקר בחטיבת עצים. עפי"ר זה נעשה תוך התנגדות ההורים, שאחדים מהם היו מוכנים לשלם את התמורה בכדי שילדיהם לא יעבדו. אבל רוב הנערים והנערות לא נרתעו ויצאו לעבודה, מי בהסתר ומי בגלוי. זוכר אני את הימים בהם הייתי עובד בבנק ורציתי להצטרף לקבוצת חוטבי העצים. מנהל הבנק סייע בידי והיה מוצא תירוץ מתאים לומר לאבי במקרה שהוא שאל עלי.
השלב הבא היה יציאה להכשרה. אחרי שאושרנו – רחל ואני – להכשרה, קיבלנו הוראה לצאת לחווה חקלאית. היתר נשלחו לקלוסובה. לא הסכמנו, בטענה שלא יתכן שכולם יהיו חוצבי אבנים ואנחנו חקלאים. נסענו לקלוסובה ללא אישור. אבי לא הסכים ליציאתי להכשרה. אמנם הוא ראה את המגמה לריכוז כל בני המשפחה בארץ-ישראל כדבר נכון (שתי אחיותי היו כבר אז בארץ), אבל הוא טען שאפשר לקבל סרטיפיקט גם בלי לצאת להכשרה. כמובן שעמדתי על דעתי.
הגעתי לקלוסובה ב-9 במאי 1929. את דרכנו עשינו – 8 חברים – בכלי רכב שונים: עגלה, אוטובוס ורכבת. בארבע לפנות בוקר הקביל את פנינו השומר עם כלבו והוא הביאנו לקיבוץ. הרושם הראשון לא היה מעודד במיוחד. העבודה בקלוסובה כלל לא היתה קלה והכלכלה לא עמדה על הגובה, אך המורל תמיד היה גבוה ולא פעם, אחרי שיחה בקיבוץ, בשעות המאוחרות של הלילה, היתה פורצת שירה אדירה וריקוד סוער שנמשך עד אור הבוקר – החלפנו בגדים ויצאנו לעבודה. בקלוסובה נפגשו חברים מכל קצוות פולין, כל אחד עם מבטא היידיש שלו. כל זה נשמע כבליל שפות, עם זאת נוצרה הרמוניה וחברות טובה….
עליתי ארצה ב-6 למרץ 1930. הגעתי לפלוגה שמנתה אז כ-60 חבר, רובם יוצאי קלוסובה. פגש אותי דינר, שהכירני עוד מקלוסובה ואמר: מקום לישון אין, מיטה אפשר להשיג, אמנם שבורה, אך יכול אתה לתקנה. ועוד הוסיף: בונים צריף, בעוד שבועיים-שלושה יהיה לך מקום דיור. כשבועיים ישנתי בחוץ. עבדתי במשק עם קבוצת חברים תמורת האוכל שניתן לפלוגה.
לאחר זמן מה נשלחתי עם עוד מספר חברים לעבוד בנהריים, כדי לבנות אפיק חדש למים… גרנו באשדות יעקב (אז גשר). עבדתי כל הקיץ עד שחליתי בטיפוס. לאחר החלמתי חזרתי הביתה. שוב עמדה בעיית המגורים על הפרק. סודרתי כ"פרימוס" לזמן מסויים. התחלתי לעבוד במחצבה. כשהוקמה קבוצת הבניין ביגור הייתי בין ראשוניה. היה זה אחרי מאבק קשה עם מועצת פועלי חיפה, שהתנגדה להקמת גורם מתחרה, כאילו, לעובדי הבניין בחיפה. לבסוף אושרה קבוצתנו והתחלתי בלימוד מקצוע הברזלנות….
עבדנו בעיר עד 1936, אז התחילה מלחמה על עבודה עצמית ודרשו מכל הקבוצות הקבלניות להתחסל ולמסור את כל העבודה למשרד קבלני (אז עוד לא היה קיים בחיפה סולל-בונה). מזכיר מועצת פועלי חיפה היה אז חברנו בר-יהודה, שקל היה לו להיאבק עם "קבוצת יגור".
יוסף קליבנר
ספר יגור, עמ' 296
