יוסף רוזן
יוסף רוזן (רוזנבאום) נולד בשנת 1908 בכפר ראספלר שעל גבול הולנד-גרמניה. הוא היה בן למשפחה יהודית חילונית, שהקפידה לקיים את חגי ישראל ויחד עם זאת השתלבה בחיי הקהילה של הכפר ככל שאר התושבים. בשנת 1933, עם עלות היטלר לשלטון, עזב יוסף את ביתו והגיע ללוכסמבורג. שם עבד למחייתו אצל איכרים מקומיים והצטרף לתנועת "החלוץ". במסגרת "החלוץ" המשיך ליוגוסלביה, נדד לאיטליה ומשם עלה ארצה והגיע לקיבוץ יגור. כאן פגש את סוניה ויחד הקימו בית בישראל. נולדו שלוש בנותיהם: חנה, אריאלה ועין-יה.
בתחילת דרכו ביגור עבד יוסף ברפת, אחר כך בלגין, עד שקיבל את "הצריף של רוזן", שבו צבע רהיטי חברים, אך גם צייר להנאתו את נופי יגור והכרמל ודיוקנאות של חברים. במשך השנים תרם יוסף מכשרונו ומעבודותיו לחיי התרבות ביגור: עיצב מודעות, תפאורות וקישוטי חג.
אפיינה את רוזן סקרנות אינטלקטואלית. היה בו להט ללמוד דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים. חבריו לעט פזורים במקומות שונים ברחבי העולם. בספרייתו יש ספרי אמנות באנגלית, גרמנית וצרפתית.
בעשרים השנים האחרונות מצא בתוכו את הכוח לחזור לכפר ממנו ברחה משפחתו בשנת 1938. הוא שב עם סוניה, יחד שכנעו את נציגי הציבור באותו כפר להקים אנדרטה לזכר יהודי הכפר שנספו בשואה, בתוכם בני משפחתו. באותה הזדמנות חידש קשרי חברות ישנים עם כומר הכפר ואחד מהתושבים, שחקר את השורשים של משפחות האנשים שחיו בכפר, וגילה כי המשפחות היהודיות הראשונות, וביניהן משפחתו של יוסף, הגיעו למקום בשנת 1750.
יוסף היה דמות שונה מעט בנוף הקיבוצי האנושי שלנו. "הצריף של רוזן" היה תמיד מלא מברשות בגדלים שונים, טבולים בטרפנטין, רהיטים של חברים שחיכו לצבע וציורים על כן הציור. המקום היה לא רק מקום עבודה, אלא גם פינה שבה אהב להיות וליצור. יוסף היה אמן בנפשו וככזה היה זקוק לשעות של בדידות. "עסוק בתוך עצמו", אמרו בני המשפחה. והוא אכן עסוק היה מאד בעולמו הפנימי והעשיר. בשעות בין הערביים אהב ללכת בנופי המשק ולטייל על חוף הים. אהב להאכיל את החיות ששכנו בפינת החי שבשכנות לצריפו.
לפני חמש שנים חלה במחלה קשה, שממנה התאושש אודות לטיפולה המסור והחם של סוניה אשתו. אחר כך חלתה סוניה במחלה ממארת, ויוסף כל כך רצה למנוע ממנה את הגורל המר והקשה, רצה להעמיד אותה מחדש על רגליה, אבל הגורל רצה אחרת.
בני משפחתו, בנותיו, נכדיו ונכדותיו, הכירו את קשייו לבטא רגשות, אבל ידעו שבדרכו המיוחדת תמיד אותת להם על אהבתו.
בעשרת החדשים האחרונים לחייו גר בבית אחוה. בבית טיפלו בו במסירות רבה, השתדלו להקל עליו את מצבו, אך יוסף התגעגע לפרטיותו, לביתו, למוסיקה שאהב להקשיב בשעות הפנאי, לספרים, לאוירה הנעימה של ביתו. החדשים האחרונים לחייו היו הקשים ביותר. הוא ראה במותם של שני חבריו לחדר, ובתוכו נשבר הרצון להלחם על חייו.
וכך בשקט התקפל לתוך עצמו וניתק מסביבתו, הלך ודעך עד שבערב שבת האחרון נפטר.
