יוסף רוזן

24/03/1908 - 21/10/1994

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א אדר ב' התרס"ח

תאריך פטירה: ט"ז חשון התשנ"ה

ארץ לידה: גרמניה

תנועה ציונית: החלוץ

אמנות/ספורט: ציור

עבודה: לגין

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: סוניה רוזן

יוסף רוזן

יוסף רוזן (רוזנבאום) נולד בשנת 1908 בכפר ראספלר שעל גבול הולנד-גרמניה. הוא היה בן למשפחה יהודית חילונית, שהקפידה לקיים את חגי ישראל ויחד עם זאת השתלבה בחיי הקהילה של הכפר ככל שאר התושבים. בשנת 1933, עם עלות היטלר לשלטון, עזב יוסף את ביתו והגיע ללוכסמבורג. שם עבד למחייתו אצל איכרים מקומיים והצטרף לתנועת "החלוץ". במסגרת "החלוץ" המשיך ליוגוסלביה, נדד לאיטליה ומשם עלה ארצה והגיע לקיבוץ יגור. כאן פגש את סוניה ויחד הקימו בית בישראל. נולדו שלוש בנותיהם: חנה, אריאלה ועין-יה.
בתחילת דרכו ביגור עבד יוסף ברפת, אחר כך בלגין, עד שקיבל את "הצריף של רוזן", שבו צבע רהיטי חברים, אך גם צייר להנאתו את נופי יגור והכרמל ודיוקנאות של חברים. במשך השנים תרם יוסף מכשרונו ומעבודותיו לחיי התרבות ביגור: עיצב מודעות, תפאורות וקישוטי חג.
אפיינה את רוזן סקרנות אינטלקטואלית. היה בו להט ללמוד דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים. חבריו לעט פזורים במקומות שונים ברחבי העולם. בספרייתו יש ספרי אמנות באנגלית, גרמנית וצרפתית.
בעשרים השנים האחרונות מצא בתוכו את הכוח לחזור לכפר ממנו ברחה משפחתו בשנת 1938. הוא שב עם סוניה, יחד שכנעו את נציגי הציבור באותו כפר להקים אנדרטה לזכר יהודי הכפר שנספו בשואה, בתוכם בני משפחתו. באותה הזדמנות חידש קשרי חברות ישנים עם כומר הכפר ואחד מהתושבים, שחקר את השורשים של משפחות האנשים שחיו בכפר, וגילה כי המשפחות היהודיות הראשונות, וביניהן משפחתו של יוסף, הגיעו למקום בשנת 1750.
יוסף היה דמות שונה מעט בנוף הקיבוצי האנושי שלנו. "הצריף של רוזן" היה תמיד מלא מברשות בגדלים שונים, טבולים בטרפנטין, רהיטים של חברים שחיכו לצבע וציורים על כן הציור. המקום היה לא רק מקום עבודה, אלא גם פינה שבה אהב להיות וליצור. יוסף היה אמן בנפשו וככזה היה זקוק לשעות של בדידות. "עסוק בתוך עצמו", אמרו בני המשפחה. והוא אכן עסוק היה מאד בעולמו הפנימי והעשיר. בשעות בין הערביים אהב ללכת בנופי המשק ולטייל על חוף הים. אהב להאכיל את החיות ששכנו בפינת החי שבשכנות לצריפו.
לפני חמש שנים חלה במחלה קשה, שממנה התאושש אודות לטיפולה המסור והחם של סוניה אשתו. אחר כך חלתה סוניה במחלה ממארת, ויוסף כל כך רצה למנוע ממנה את הגורל המר והקשה, רצה להעמיד אותה מחדש על רגליה, אבל הגורל רצה אחרת.
בני משפחתו, בנותיו, נכדיו ונכדותיו, הכירו את קשייו לבטא רגשות, אבל ידעו שבדרכו המיוחדת תמיד אותת להם על אהבתו.
בעשרת החדשים האחרונים לחייו גר בבית אחוה. בבית טיפלו בו במסירות רבה, השתדלו להקל עליו את מצבו, אך יוסף התגעגע לפרטיותו, לביתו, למוסיקה שאהב להקשיב בשעות הפנאי, לספרים, לאוירה הנעימה של ביתו. החדשים האחרונים לחייו היו הקשים ביותר. הוא ראה במותם של שני חבריו לחדר, ובתוכו נשבר הרצון להלחם על חייו.
וכך בשקט התקפל לתוך עצמו וניתק מסביבתו, הלך ודעך עד שבערב שבת האחרון נפטר.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרו של אבא

    כשחושבים על אבא, התמונה הראשונה שעולה בראש היא של חג הפורים ונשף השנה. ופתאום כל חגי השנה ממלאים את המחשבה, ולמה? משום שחודש לפני כל מאורע היה מתמלא הבית בספרים ובדפי טיוטה של ניסיונות לרעיונות. כל מיני קשקושים של קווים צבעוניים, אותיות בדפוס, אותיות בכתב, ואפילו התנ"ך נפתח וסמלים של היהדות. אבא, שהבנתו בהיסטוריה היהודית תמיד באה לידי ביטוי בצורה ויזואלית, היה צריך אותנו, תלמידות בית הספר, כבודקות של יצירותיו מבחינת האיות ודיוק השפה. הבית והצריף מתמלאים היו ברעיונות. ידענו שכל חג פורים התחפושות שלנו תהיינה בין המוצלחות, אם לא המוצלחות ביותר. אבא היה משקיע בהן את כל כשרונו ומרצו.

    את כל חייו מילא ה"צריף". כשבאנו הביתה ואופניו של אבא לא חנו ליד הבית, היינו יודעות מיד שהוא נמצא בצריף. הצריף היה עולם ומלואו. היו שם מכל אוצרות העולם, ובתור ילדות זה היה כמו קסם, עולם רחוק ויפה, שמי יודע אם אי פעם נגיע אליו. תמונות מכל רחבי העולם וחוברות בשפות שרק הוא ידע לקרוא: צרפתית, אנגלית וגרמנית. מעברית אנחנו עזרנו לתרגם. אהבנו לבוא לצריף ולספוג לתוכנו את ריחות הצבע, הטרפנטין ואווירת העולם הגדול.

    למרות שכתב טקסטים רבים בעברית, את השפה מעולם לא למד על בוריה, ותמיד המילון היה פתוח לצורך בדיקה חוזרת של האיות… תמיד היה שואל אותנו: "איך כותבים?…" או "כתבתי בסדר?"

    בנוסף להשקעה הגדולה באמנותו היה לו גם פנאי לטיולים עם המשפחה, לחפש צבעונים על ההר, לצלם את המשפחה ולהעמיד אותנו שעות בפוזות שונות ומשונות (כדי שהתמונה תצא אמנותית ויפה), עד שסוף סוף לחץ על המצלמה.

    אבא תמיד שמר על קשר חם עם אנשים רבים מכל העולם, ובבית תמיד התארחו מתנדבים, אשר גם לאחר עוזבם שמרו על קשר מכתבים. לא פעם היה מופיע מתנדב באמצע הלילה ומבקש מקום לינה, ואמא היתה מכינה לו מזון, שתיה ומקום לישון.

    בבית היה אבא שקוע בעצמו. תמיד היה יושב בכורסה וקורא… לפעמים היה מושיב אותנו, הבנות, ואומר "לא לזוז". ושעות היינו יושבות ומחכות שיגמור לצייר. עוד צד באישיותו היה אהבת המוסיקה, ולא פעם נזכר בשירי ילדותו ושר להנאתו, בשפה הגרמנית כמובן.

    הזיכרונות הם רבים ויפים, ואנו מקוות שהצלחנו להעביר במקצת את האווירה ששררה בביתנו. מצד אחד, אבא, אמן, איש חברותי ולבבי, ולצידו אמא, אשה חמה, אוהבת ותומכת…

    צריך לעזוב את הכל ולקחת איתנו את הזיכרונות.

    בנותיו: חנה, אריאלה, עין-יה

    יומן ליום השלושים

    2.12.1994

  • סמל המועצה

    לתחרות לסמל המועצה (האזורית זבולון) שהוכרזה ע"י המועצה, הוגשו מספר הצעות על ידי ציירים מישובי המועצה. מליאת המועצה החליטה לקבל את הצעת הצייר יוסף רוזן – חבר משק יגור, והעניקה לו את הפרס בסך -.75 ל"י.

    הסמל אושר ע"י שר הפנים ופורסם בילקוט הפרסומים מס' 1090 מ-14.5.1964 עמ' 1313, והיה לסמלה הרשמי של מועצתנו.

    [מתוך "דפים" – עלון המועצה 20.11.64]

  • לא ישא גוי אל גוי חרב / ר. סגל

    – – –

    במסגרת חיפושי אחר עדי ראיה מבין חברי יגור לפוגרום "ליל הבדולח", פגשתי כמעט באקראי את יוסף רוזן. לשאלתי ענה כי בשנת 1933 ברח מגרמניה, ואחר הוסיף: "בליל הבדולח נשרף גם בית הכנסת בכפר מולדתי. נמצאת בידי קלטת וידאו, המתעדת את טקס הסרט הלוט מעל אנדרטה שהוקמה לזכר יהודי הכפר שנספו בשואה. עדיין לא ראיתי"… מאוחר יותר אנו נפגשים לצפות יחדיו בקלטת.

    עבור סוניה ויוסף זהו סיומו של סיפור אשר נמשך כמעט עשר שנים. בזמן הצפייה, וגם לאחר מכן, יוסף כמעט אינו מדבר. ההתרגשות ניכרת על פניו. הוא יושב ומאזין לדברי הנואמים, מזהה בתמונות מקומות בהם שיחק בילדותו, בהם ביקרו הוא וסוניה במהלך ביקורם האחרון.

    סוניה מספרת כי בשנת 1979 הם יצאו לטיול, במהלכו הגיעו לכפר מולדתו של יוסף. "זה היה ביקור קשה. הגענו לבית בו נולד יוסף ומצאנו שיושבת בו משפחה גרמנית. במשך הפגישה היה יוסף לבן כסיד מרוב התרגשות, ואני הרגשתי שהקרקע בוערת תחת רגלי. רציתי לקום ולברוח".

    אבל הם לא ברחו, ונשארו בכפר עוד יממה, במהלכה ביקר יוסף אצל ראש העיריה, הכומר ואנשים נוספים. הוא ביקש, כמעט דרש, שיקימו בכפר יד וזכר לנספים היהודים תושבי הכפר. גרמני תושב הכפר… קיבל על עצמו את הקמת האנדרטה.

    ואכן, עברו מספר שנים… נאספו תרומות, הוכנו תוכניות ודאגו לשתף גם את משפחת רוזן מיגור. בני המשפחה שלחו בקשה, כי על אחת מצלעות האנדרטה ייחרת פסוק מספר נביאים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

    הגרמנים קיימו את אשר הבטיחו. לקראת טקס הסרת הלוט הגיעה ליוסף וסוניה הזמנה לבוא ולהשתתף במאורע. "יוסף סירב, ואני הזדהיתי עם סירובו"…

    *

    עבורי, הקטע המרגש ביותר בסרט היה הקטע בו נראו יוסף וסוניה, סופר על תולדות משפחה רוזנבאום ועל אבי יוסף, שהיה חייל בצבא הגרמני במלה"ע הראשונה. בהמשך הוצגו תמונות מיגור ומירושלים, כשברקע נשמע קולו של יוסף המספר על ילדותו בכפר.

    "היתה לי ילדות יפה", אמר לבסוף יוסף, "עד שהכל התהפך ונגמר". היום אין יהודים בכפר. לצורך אמירת קדיש הביאו רב מאחת הערים הרחוקות שבגרמניה.

    רשמה: ר.ס.

    יומן יגור, 25.11.1988