יעקב אבני

קטע מרשימתו של ליובה:

…בוויכוח שהתקיים לפני שבועיים בישיבת ועדת משק, בדיון על העדר, הוא אמר: "ביגור יש מקום לעוד מאות גלגלות-צאן ויש ללחום על זה. איך נקלוט את היהודים שיגיעו אחרי המלחמה? ענף זה צריך להוות מקור פרנסה חשוב במשק".

לא עברה שבת בה לא בא יעקב לבקר בעדר הצאן, גם אחרי עברו לענף אחר. וכמה מסור היה לילדים. קשר כזה לילדים, ותוך התנאים הקשים שהוא חי בהם במשך שנים – עוד לא ראיתי. כל זמנו הפנוי היה מחולק בין הילדים והענף. איזו אהבה פנימית עמוקה מאוד וכובשת את לב הילד קיננה בו. ולא רק לילדים שלו אלא לכל ילדינו, שהיו באים לעתים לדיר. תמיד יד מקרבת, אבהית – למרות שלכאורה רגז ונזף: "רוצה אתה לרכב על תיש? בוא וארכיבך" – ואפילו מאוחר בערב, בזמן החליבה ה"בוערת".

מתוך עקשנות רבה הקים עוד ענף במשק, ורק הוא היה מסוגל לזה. תמיד תוך מלחמה עם מוסדות המשק וכמעט בניגוד לרצונם… לא פעם ראיתי את יעקב כשהוא לבוש בגדי-שבת עומד בדיר-הבקר ומוציא זבל. "למה זה, יעקב?" – "ומה לעשות, כשאין אנשים לעבודה?"

כך התהלך האיש בתוכנו. לכאורה הכירו כל אחד, אבל מעטים הכירו את נפשו ואת מחשבותיו על המשק ועל הקיבוץ. איש העליה השלישית, אדם שכבש את עצמו כולו למפעל ומסר לו את כל חייו.

ליובה

יומן יגור ליום השלושים,

15.11.1942

יש וחי בתוכנו חבר שנים על שנים, ורק לעיתים רחוקות אתה מבחין בשאר הרוח ובנשמה היתרה שהוא חנון בהן. כי הכל אץ לנו בדרכנו, הכל רוחש: אסור לעמוד, אסור להתעכב. עלינו לעבור הלאה, הלאה, האדם נאלץ להגיע למטרתו…

אך פתע – תהום נפערת לרגליך ובעל כורחך אתה נעצר. ואז אתה וחבריך מתייחדים, ואתה חש מה רבים הם מכמני הנפש שהתברך בהם חברך זה: מה רב הלהט, מה רבה המסירות לדרך האחת והיחידה. ואתה יודע כי לחברך זה אצה לו דרכו, גם הוא לא הספיק לו הזמן להיפנות לצדדין. כי קשה הדרך המתפתלת ועולה מעלה מעלה.

יעקב, החצוב מסלע איתן, הספוג כולו חיוניות יהודית עממית ואמיתית, יעקב – בן העיירה היהודית באוקראינה אשר עוד בשחר ילדותו שם פעמיו מזרחה, לארץ זו ולמפעל זה אשר הם כה זקוקים לשכמותו – איזו הרגשה מיוחדת חשת בעבדך איתו, עם החבר החסון הזה. תמיד היה נדמה, הנה יאחז בסלע והרימו בתנופה רבה ונוסף נדבך מוצק לבניין הגדול…

אלה אשר ראוהו בעבדו בעמק ובחיצוב בירושלים, כמו כן בשנותיו הראשונות ביגור – אי אפשר שלא יתרשמו כך. ובשנים האחרונות, כשכולו ספוג היה ריח השדה, בלכתו אחרי צאנו ובקרו, מה רב היה אושרו ומה גדולה היתה חיבתו לאלה בעלי החיים שנמסרו לטיפולו. רק מי שהיה קצת קרוב אליו יודע מה רב היה סבלו, מה רבות היו דאגותיו בימים קשים למשק ולחברה שהוא חי בה.

מי יודע נוחם?

נ. פ.

[מתוך "יומן" שלושים למותו, 15.11.1942]