יעקב אברז'נסקי

(מתוך רשימה של בתיה קנטרוביץ' ביומן יגור)

איך אנשים שנותנים את הכל – את חייהם – נעלמים כלא היו. מדי שנה בערב מרגש, ערב יום הזיכרון, מועלית הדמות בפנינו. מספר משפטים, תמונה, קטע מוסיקה ונעלמים שוב. כשם שעלה שמם כך נמחק ומצפה לגאולה רק כעבור שנה…

יעקב אברז'נסקי קראו לו. בן עיירה קטנה ברוסיה הרחוקה שהגיע ליגור בשנת 1940, נכנס לעבודה ברפת. בודד היה ושתקן. הכל עשה בדבקות ובהתמדה. צנוע ויודע ספר וכך התהלך "בצדי הדרכים". אדם כל כך ערירי. בא מהבלתי נודע והלך אל הבלתי נודע. השאיר אבן קטנה בכפר ורבורג, שם נטמן לאחר אחד הקרבות עקובי הדם בדרום הארץ, במלחמת השחרור.

רוב האנשים לא זוכרים את פרצופו, לא זוכרים את הליכתו בלילה אפל. איש לא חושב שצריך לפקוד את קברו, לפחות אחת לשנה ביום נפילתו, להניח זר, לשהות דקה אחת של דומיה, ממש כשם שאנו נוהגים לגבי המוכרים לנו, לגבי אלה ששאר בשר להם בארץ הזאת.

הדור שלנו, הדור שאברז'נסקי זה במעשיו ובמותו ציווה חיים, חירות וביטחון, לפחות הוא חייב לו יותר מכפי שהוא נותן… אלה הן מקצת מהמחשבות שתמיד ניקרו בי.

גמלה בי ההחלט, ניצת בי הצורך בביקוריי אצל ילדיי באיזור הדרום, לאתר את פיסת הקרקע המוקדשת רק לו – רק ליעקב – קברו.

בית הקברות בכפר ורבורג מטופח. חלקות חלקות. חלקה לכל מלחמה, "חלקונת" למבצע – בכל אחת מהן התשלום הכבד ששילם עם ישראל עבור חירותו. התבוננתי במצבה הקטנה – יעקב אברז'נסקי – נהרג כאדם מבוגר בן 39.

באותו לילה יצאו הבנים עטופים בשינלים כבדים. לאן הם הולכים, שאלתי? שאלה שלא קיבלתי עליה תשובה. רק לאחר.

יעקב, בחור סגור שלא התחבר. מאוד מופנם. לא חבר'מן. בא מרחוק, מרוסיה. גם היום הוא רחוק מהבית, מיגור. כמה שנים לקח לי להגיע ולפקוד את קברו.

שורות שורות. קברים דוממים. אבן קטנה על כל אחד מהם. לנופלי מלחמת הקוממיות אבן מסותתת פחות, אבן צהובה מעט – כבר עבר זמן.

שורות שורות. קברים צפופים. הסדר, הניקיון והכבוד שוררים בכל. לא תגלה הזנחה. על קברו של אוברז'נסקי לא כלום – לא צנצנת, ללא כל סימני ביקור.

קברות רבים מכוסים בצמחיה, על אחרים עציץ. פה ושם פרחים, חלקם כבר יבש, חלקם אך טרי. על קברים אחדים מנורת נשמה – ביטוי. ביטוי לקשר שבין החי והמת.

על קברו של אברז'נסקי – לא כלום.