יעקב אלוני

בחרתי להעלות את דברי מתוך מחשבה שיותר נוח לי בכתב, ולהיות פטור מרעש הרמקול ומהפרעות הדור השני באסיפה…

אמנם הדבר יותר נוח, אבל לגבי העניין – אינני פטור מדאגה על בעיה מעיקה, בעיה המטרידה את רוב ציבורנו -בעית התקציב האישי לחבר. הדבר ממש מתמיה: עדיין לא נמצא חבר, ולוּ אחד, אשר יעמוד לפני האסיפה וישא את טענתו, אלא שורר כביכול שוויון-נפש בסעיף הנדון. הס מלהזכירו באסיפה!

ומחוץ לאסיפה?? – על זה רצוני לשוחח.

לרגל היותי חבר בועדת החברים בא אני במגע עם עשרות אנשים, ואיש איש תלונות בפיו: במשך חמש שנים היה התקציב האישי 25 ל"י, והתוספת הזעומה של 10 ל"י, שהוסיפו לפני מספר חודשים, נשארה בכל זאת קומץ שאינו משביע את הארי.

– – –

נשאלת השאלה: הפתרון בידי ועדת חברים הוא? או שמא הדיון צריך להיות מקיף וכללי? וכשאני מציע לחבר – משום מה לא תעמוד באחת האסיפות ותגיד דברך לפני עָם ועֵדָה, הרי יכול להיות הד אחר – והנה אתה רואה את כתפי חברך מתרוממות, כאילו אומרות חוסר-אונים ואזלת-יד, ובפיו שאלה: אני?? מה פתאום!!

ולמה לא? למה לא נעלה את הסעיף הנ"ל לדיון? האם זה לא יותר הגיוני?

י. אלוני

יומן יגור, 31.5.1957

אדם מהחוץ, בעוברו את הכניסה לבית החרושת, הוא מופתע מהרעש הרב. מצד ימין – שורת ה"ליינים" בעבודתם. מצד שמאל שורת המכבשים האוטומטיים, ומעל הראש המסילות המובילות את המוצרים מה"ליין" למחלקת האריזה, וזה מוסיף צליל מיוחד.

יש ואדם שם באופן אינסטינקטיבי את ידיו על אוזניו. כך הגיע אלי באחד הימים לביקור חברי משכבר הימים. תוך כדי שאלות ותשובות הוא ראני בעבודתי בחיתוך פח במכונה חצי-אוטומטית. שאל אותי: הגד לי, האם לא משעממת לך עבודה זו?

לא! עניתי. לא משעמם לי. ספק רב אם יש בין פועלי ישראל אדם עובד שתפריטו כל-כך עשיר. והרי הוא לפניך: אני מתחיל בממרח כבד, מתכבד ב"געפילטע פיש", ממשיך בבשר גולאש, מסיים בקפה טורקי ומקנח בבוטנים.

וכדי להסביר את דברי לאורח אני סוגר את המכונה ומראה לו את מקום הייצור של כל התפריט. כלומר, איפה נוצרת קופסת הבוטנים, קופסת הקפה וכו'. והתחנה הראשונה היא כמובן מכונת החינוך, החותכת את הפח.

האורח ממשיך לשאול: האם אתה מעדיף לעבוד בחרושת מאשר בשדה?

העבודה בחקלאות – עניתי לו – תלויה לא במעט בחסדי שמיים. בחרושת אדם אינו עובד ברגש.

מה זה אומר – לא ברגש – שואל האורח?

תנוח דעתך, הרגעתי אותו, מדובר בראשי תבות (האות הראשונה בכל מילה) של: ברד, רוח, גשם, שלג.

אלה הם פגעי טבע שהחקלאות סובלת מהם, דבר שאינו מפריע בחרושת.

אכן, לא משעמם לי.

י. אלוני

יומן יגור, 20.10.1972

כוחו של זאטוט… והבעיה בעינה עומדת

עולם של עמלים כמנהגו נוהג. באה שבת וכל אדם מבלה את זמנו לפי טעמו. אחד מוצא עניין בטיול והשני בעיון בספר. רבים רבים ישנים מפאת עייפותם מעמל קשה של כל השבוע, מי בחקלאות, מי בחרושת וגו'… מאחרים גם לישון. איש אינו מערער על זכותו של אדם עמֵל לנוח בשבת כאוות נפשו.

נמים להם כל השכנים בשורת החדרים לאורך המרפסת… ודאי נעימים להם רגעי אושר לסבא וסבתא אם הבת מביאה את הנכד לחדרם.

ילדים, כרגיל, אין לכבול אותם במשחקם. אין כוח שיחזיקם בחדר, כשרומזת בחוץ מרפסת ארוכה – מסלול נאה לריצה, לאופניים וכו'. מי יטען נגד הילדים המשחקים כדרכם?

אבל מה הטעם להתנהגות של חברה-שכנה, בפנותה לילד בקול "פוֹרטיסימוֹ" (בצעקה) הנשמע כקול תרועה לאורך כל המרפסת: "דוד'ל, שלא תעז ללכת לחדר של אבא, הוא ישן אחרי ליל שמירה".

אכן, אישה טובה היא, הדואגת שלא יעירו את בעלה הישן בבית אחר… מה איכפת לה אם בצעקתה זו העירה את כל השכנים?…

הרהרתי: אקום, אתלבש ואצא להוכיח לחברה זו, שאת כל זה אפשר להגיד בצורת "פִּיאָנִיסימוֹ" (בשקט)…

באותו הרגע אתה רואה שידית הדלת מתנועעת, נפתחת לאט, ובפתח מופיע פעוט בן שלוש. לפעוט לחיים עגולות, ורודות, ועיניים שחורות. "אמא ביקשה את העיתון"…

בתנופה הנפתי את הילד ונצמדתי בנשיקה ללחיו, אשר טעמה כטעם תפוח בשל. כל רוגזי וכעסי חלף כלא היה. אכן, זה כוחו של ילד חינני.

ואף על פי כן, תנו עצה, בבקשה, איך לשמור על שקט השכנים במרפסת הארוכה ביום שבת?

א.י.

יומן יגור, 6.4.1956

המרחק מהעיירה שלי לקלוסובה היה רב מאוד, וזו היתה בעצם הסיבה מדוע בחרתי בקלוסובה – להיות רחוק יותר מהבית. האווירה הדתית בעיירה היתה אנטי-ציונית ובוודאי אנטי-חלוצית. בבית התנגדו לנסיעתי לקלוסובה, אבל לא עזר שום דבר. ארזתי את המעט שהיה לי ויצאתי לדרך.

היתה גם, בין היתר, סיבה מוחשית לכך. היינו כמה נערים יהודים בכיתה של 30 ילד בבית הספר הפולני בעיירה. יום אחד היה לנו שיעור בגיאוגרפיה, והמנהל סיפר לנו על עמים וארצות. במהלך השיעור הוא גם הסביר לנו מה היו ומי הם עמים פרזיטים, והצביע על… יהודים וצוענים. מובן מאליו כי הרעל הזה של שנאת יהודים נספג בליבות התלמידים, והאנטישמיות בבית הספר עלתה כפורחת. החלטנו על כן – אנחנו לא נישאר שם עוד, למרות המשבר בארץ והפסקת העליה.

לקלוסובה הגעתי באוקטובר 1929. נשלחתי לשם על-ידי מרכז "החלוץ". הייתי אז בן 19 בערך. ביום הראשון לבואי שם יכולתי לסקור את תנאי החיים וכן את תנאי העבודה וההתרשמות הראשונה שלי מכל אלה היתה קשה מאוד. בלבי התחיל לכרסם הספק, אם אמנם אוכל להסתגל לצורת החיים ולעבודה המפרכת.

התאכזבתי לטובה. לאט לאט נכנסתי לעבודה והפטיש התחיל להישמע לי. הסתגלתי גם לתנאי הדיור והאוכל. בחורף היתה הכלכלה גרועה ביותר, ובקיץ היא הוטבה במקצת. התרגלתי לחדר האוכל, אשר שימש בלילה לחדר שינה, כאשר השולחנות הפכו למיטות.

כעבור חצי שנה נשלחתי לדומברוביצה, שם היתה פלוגה של קלוסובה. עבדנו במנסרות שהיו בבעלות יהודים שהסכימו להעסיק אותנו, אבל זה לא היה כל-כך פשוט, כי הפועלים הקבועים במנסרות – הרוסים הלבנים – התנגדו בכל תוקף ולא רצו לתת לנו דריסת רגל במקומות העבודה האלה. התחילו בינינו תגרות והתנגשויות. אירגנו מעין הגנה עצמית והחזרנו להם מלחמה-שערה…

בדומברוביצה שהיתי שנתיים וחצי ועליתי ארצה בשנת 1932, בתקופת המכביה הראשונה. כדאי לציין כי במשך שלוש שנות ההכשרה נסעתי הביתה רק פעם אחת…

מהאוניה הגעתי ישר לפלוגת חיפה-יגור ונשלחתי לעבוד במחצבה, בנמל, בבניין וכו' – המשך טבעי לקלוסובה.

לסיכום: לחיים בקלוסובה ופלוגותיה היה קסם רב שהשכיח את כל הקשיים. נהיינו לאנשים אחרים, בעלי כוח רב וערך עצמי עולה. ידענו מה רצוננו ומה שאיפתנו ואת המחיר שעלינו לשלם עבור זה. והמחיר לא נראה לנו גבוה מדי, והיה בהישג ידנו.

הגענו ארצה, לקיבוץ. בודאי שהמציאות היתה שונה מהחזון שטיפחנו בקלוסובה. אולם אין מקום לאכזבה, כי הרי החברה הקיבוצית היא חברה מתהווה, ואנחנו שוגים לא פעם ומשלמים גם שכר לימוד.

יעקב אלוני,

יומן יגור, 22.8.1969