יעקב בוקי

04/06/1907 - 10/07/1996

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב סיון התרס"ז

תאריך פטירה: כ"ג תמוז התשנ"ו

ארץ לידה: רומניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מלכה בוקי

יעקב בוקי (קרמר)

יעקב נולד בעיירה קישינוב בבסרביה, הבן השני במשפחה של ארבעה ילדים. עד גיל חמש הוא גדל אצל סבא וסבתא, ואז הצטרף להוריו בעיירה קולרש. למשפחתו הייתה זיקה לציונות. בילדותו למד יעקב ב"חדר", שם למד עברית על בוריה. מאוחר יותר הוא למד בגימנסיה. יעקב היה חולה ברככת, ועד גיל 10 לא עמד על רגליו. הודות להתעמלות על מכשיר טבעות הוא הצליח לפתח את גופו ולהתגבר על המחלה. בשנת 1927 עלה ארצה והגיע לנהלל, שם עבד אצל משפחת פיין כתשע שנים בחקלאות, ואף תמך במשפחתו על-ידי שליחת כספים מדי חודש.
בשנת 1933 נסע יעקב לרומניה כדי להביא את מלכה קרובת משפחתו. הם חזרו ארצה לנהלל ונישאו. שם נולד בנם הבכור, חיים. יעקב ומלכה ניסו לבנות את ביתם בנהלל, אך מחסור בכסף מנע זאת מהם. יעקב היה ממקימי כפר-חיים ואף חלה שם בקדחת.
ליגור הגיעו יעקב ומלכה בסוף שנת 1936 בהשפעת קרוביהם שחיו ביגור, משפחת בנימין תבורי. פה גם נולדו להם שי ונעמה. כל משפחתו של יעקב, מלבד אחות אחת, נספתה בשואה.
עם הגיעו ליגור החל בוקי לעבוד בענף המספוא. לאחר מכן עבר למשתלת הפרחים ועבד שם עד לחיסולה. משם עבר לעבוד במשתלת עצי הפרי, ובענף זה עבד בחריצות ובהתמדה עד הגיעו לגיל 72, ואז החל לעבוד בטובופלסט. כשעזב בוקי את משתלת עצי הפרי היא גוועה וחוסלה. בוקי נחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בהרכבות של ורדים וטיפוח זנים, כן היה מומחה בהעברת שתילי עצים ומטעים ממקום למקום. הוא עזר להקים את מטעי התמרים הראשונים באילת.
בוקי היה אדם צנוע, נעים הליכות ופדנט. היה לו חוש הומור. הוא גידל את ילדיו על ערכים של מוסר עבודה ויושר, אהב מאוד את עבודת האדמה, ובה התמיד עד הגיעו לזיקנה. הייתה לו חיבה לקריאה והוא היה איש ספר בנשמתו.
בשנת 1979 נפטרה מלכה רעייתו. שנה אחרי מותה קשר בוקי את גורלו עם חייקה ברקת.
לפני כשנתיים חלה בוקי ומצבו הגופני הלך ונחלש. לפני כשנה עבר ל"בית אחוה". אתמול הלך לעולמו והוא כבן תשעים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דברים שנאמרו בסוף הדרך

    הלך מאיתנו, המשפחה כולה, אדם יקר השייך לדור הנפילים. אדם שאף פעם לא התאונן, תמיד עמד בכל משימה, איש עבודה חרוץ שאין כמוהו, שאהב את רגבי האדמה בה חי אהבה עזה, שניצל בה כל פיסה פנויה למשתלת וורדים קטנה, שתלן ונוטע מלידה. עד היום בביתנו במולדת צומחים ופורחים הוורדים שסבא הרכיב במו ידיו, בצבע אדום לוהט, והאמרילוסים שסבא קבע את צבעם – הכל עמל ידיו של האיש המיוחד הזה. אדם צנוע וישר כמו סרגל, וגדול מכולם.

    איש אוהב ספר, שהקדיש שנים רבות מחייו, לאחר יום העבודה, לעסוק בהחלפת ספרים בספריית יגור, וכמעט שלא היה ספר שסבא לא קרא. אדם שלא החמיץ בחייו שום הצגה, סרט למבוגרים ולילדים, טלוויזיה עד "פסוקו של יום". תשבצים היו הובי מיוחד לו הקדיש שעות רבות. הוא ישב עם אנציקלופדיות של אבן-שושן, היה משקיע בלי סוף הגיון ומחשבה, והפגין הרבה ידע. היה חשוב לסבא שידברו עברית צחה ונכונה, והיה עומד על כך ומתקן…

    – – –

    סבא, נזכור אותך תמיד כאדם חזק וגאה, השייך לזן מיוחד, שהצמיח צאצאים שכולנו גאים בהם.

    תישאר בזיכרוננו תמיד, וינעמו לך רגבי האדמה הזאת.

    בית בוקי – מולדת

    בחוברת לזכרו, 9.8.1996

  • ראיון עם יעקב בוקי – 47 שנים בחקלאות

    ש : מתי הגעת ארצה?

    ת : עליתי ארצה ב-28 לאוקטובר 1927. העליה, כידוע, נפסקה בשנים אלה ומשבר חמור פקד את הארץ. עלייתי ארצה נתאפשרה הודות לדרישה שקיבלתי מהדודים שלי בנהלל, אנשי העליה השניה, שהיו ערֵבים להעסקתי. הפלגתי באוניית משא בשם "דו-רוסטור" מנמל קונסטנצה. בודדים עלו אז באונייה זו בצורה כזאת… שמונה ימים עברו עד שהגענו ליפו, ולאחר שהייה של יומיים הפלגנו לחיפה, שם חיכו לי הקרובים.

    ש : מאין עלית?

    ת : מעיירה בשם קאלאראש, שנמצאת 60 ק"מ מקישינוב… היתה זו עיירה ציונית פעילה, אם כי לא חסרו בה קומוניסטים יהודים שפעלו תחת מסווה יידיש. רוב בעלי המלאכה אהדו את הקומוניזם, אולי בגלל המצב הכלכלי הקשה בעיירה. למדתי שם בתיכון ממשלתי… הייתי פעיל למען "הקרן הקיימת", וכן בסניף המקומי של "מכבי".

    התחנה הראשונה שלי בארץ היתה נהלל, שם קיבלתי את עיקר הכשרתי החקלאית. כבר ביום השני לבואי ארצה יצאתי לעבודה. ניקיתי את הרפת, חלבתי, ולאחר מכן יצאתי לשדה. יום העבודה היה מחושך עד חושך.

    עבדתי בנהלל תשע שנים… היו אלה שנים קשות של חוסר עבודה בארץ ושל רעב. אנשים ביקשו לעבוד רק בעד אוכל.

    ש : איך התרגלת לעבודה פיזית קשה שלא היית רגיל בה?

    ת : אם כי אף פעם לא עבדתי עבודה פיזית – הרי שתוך רצון לא לפגר בעבודה והתלהבות של חלוץ התגברתי על הקשיים והסתגלתי לכל העבודות…

    הגענו ליגור בשנת 1936. העניין היה כזה: בנהלל היו אז משקים פנויים וגם רצו לקבל אותנו בתור חברים במושב. אלא שלא היו לנו 200 לירות, שוועד הכפר דרש מאיתנו בתור מתיישבים חדשים… החלטנו להצטרף לקיבוץ, והפור נפל על יגור, כי שם נמצא בנימין זייגרמן-תבורי, שהיה קרוב משפחה של מלכה.

    יום העבודה הראשון שלי ביגור, וכן ימים רבים אחרי כן עבדתי במחצבות נשר וארבע וחצי… לאחר שנתיים דרשו אותי לעגלונות. עבודתי כללה הוצאת זבל מהרפתות, הובלת תערובת ללולים, וכן עבודות הובלה אחרות וגם הובלות-חוץ. לאחר מכן עבדתי כמה שנים ברפת. שנה עבדתי במכוורת, ויותר מאוחר גוייסתי להדרכה בקבוצה המקובצת באילת, שם היינו עובדים בעיקר בעבודות חוץ, ועבדנו די קשה.

    עיקר עבודתי החקלאית היתה במשתלות ביגור… אמנם עבודה לא קלה, אך מעניינת, והיה סיפוק בעבודה… מאז חיסול משתלת עצי-הפרי אני עובד בטובופלסט…

    ש : איך מרגיש חקלאי הרגיל למרחבים בארבעה קירות התעשייה?

    ת : עם כל הקשרים שלי לחקלאות, קרוב ליובל שנים, אינני בוחל בשום עבודה, וגם לא בעבודת הפלסטיק. אני עסוק, ואין לי זמן להתגעגע לחקלאות. הטיעון שהתעשיה בקיבוץ מתקדמת על חשבון החקלאות – הוא לא לגמרי נכון. בל נשכח, כי גם בחקלאות המיכון הוא גדול מאוד וחוסך הרבה בכוח-אדם, אם כי תמיד יש בו מחסור בשני הסקטורים גם יחד.

    ש : איך אתה רואה את המשק בהשוואה לאותן שנים ראשונות שלך ביגור?

    ת : מאז השתנו הרבה דברים לטובה. רמת החיים עלתה לאין ערוך, ואין צורך לפרט. אין להשוות! האם גם השתנה לטובה הנוף האנושי ביגור? קשה לענות תשובה חד-משמעית.

    יומן יגור, 17.5.1974

  • בוקי היה איש עבודה

    קבעתי פגישה במשתלה בשעת בוקר מוקדמת של ראשית הקיץ. שורות-שורות של שתילי עצי-פרי קיבלו את פני. פרט לשתילים, שאגלי-טל נצצו בקצות עליהם, לא ראיתי שמישהו בא לפגישה. הספקתי לשוטט מעט ושמתי לב שהשטח מתוחח ונקי למשעי מכל עשב. השורות המיושרות כמו נגזמו לפי סרגל, והכל מסביב כל-כך שקט, נקי ומסודר. כאשר חשבתי שמא טעיתי ולא הגעתי בדיוק למקום המפגש – הוא הזדקף ונגלה מקצה השטח, פוסע בנחת לעברי.

    כך פגשתי את בוקי.

    בידו החזיק פח מלא בעשבים שזה עתה נתלשו, ובחיוך מלא סיפוק אמר לי: "עשבים הכי קל לעקור בבוקר, כשהם עוד קטנים". ומאז – ידעתי, כך נהג בוקי לומר שלום ולפגוש את המשתלה מדי בוקר… ומפגישת הבוקר עם "שלום" ועם הסברים קצרים על המשתלה, נולדה בינינו ידידות רבת-שנים.

    מהר מאוד התרשמתי מהדייקנות ומקצב העבודה של בוקי, ואפילו החלטתי שאני אשתדל לעבוד כמוהו. וזה היה קשה, קשה מאוד. בוקי היה איש עבודה. כמו רץ-מרתון יום יומי, ללא לאות וללא פשרות…

    לבוקי היו עקרונות ומנהגי עבודה נוקשים, והוא תמיד דרש מעצמו בלבד. מעולם לא העיר למי שישב לנוח או לא עמד בקצב. בענייני דיוק וסדר ראיתי שהכל היה מלווה בתכנון. תמיד אמר לי בחיוך בסיום יום העבודה: "סוף טוב – הכל טוב! אבל… סוף מעשה במחשבה תחילה". על כן, לא חשוב עד כמה מתאחר גמר יום העבודה, את השורה צריך לגמור, ובמדוייק, כפי שהתחלנו בה!

    בוקי, בלא עוררין, היה אלוף חופרי השתילים. במספר נעיצות נמרצות של את-חפירה צרה ומחודדת היו נחפרים תחת ידו שתילי הדרים, עם גושי עפר אחידים להפליא – ואני, הצעיר, בקושי עמדתי בקצב אחיזתם בשקיות.

    היה לבוקי חוש ליופי, שהגיע לביטוי באהבתו לוורדים. עבודה רבה הקדיש לאיסוף זנים והרכבת ורדים חדשים. נדמה לי שמעולם לא שם-לב לקוצים, ובידיים אוהבות טיפל בשיחי הוורדים בכל הגינות של יגור…

    יעקב עציון

    בתוך חוברת לזכרו, 9.8.1996