יעקב ברונשטיין

10/10/1911 - 15/10/1984

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח תשרי התרע"ב

תאריך פטירה: י"ט תשרי התשמ"ה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צפורה ברונשטין

יעקב ברונשטין

יענקל'ה קראנו לו, שמא בשל קומתו הנמוכה ואולי כשם חיבה. הוא נולד בקרפטורוס בשנת 1911. מלחמת העולם הראשונה הביאה לו את היתמות, אביו מת עליו בהיותו בן 8 והוא היה לראש המשפחה. כאשר החלו להגיע השמועות על עלייתו של היטלר לשלטון ומעשיו, גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. 5 שנים היה בהכשרה וזכר זאת כתקופה היפה בחייו. יענקל'ה הגיע ארצה בשנת 1939. ברדיצ'בסקי ז"ל שהכירו עוד בהכשרה, וידע על מיומנותו במקצוע הסנדלרות שכנע אותו לבוא ולהצטרף ליגור. שנים רבות עבד בסנדלריה. אולי כדי להבדילו מרבים שנשאו את השם יעקב הודבק לו אז הכינוי שוסטער (סנדלר). כאשר הצטמקה הסנדלריה עבר לעבוד בתנובה ובעצי פרי ולבסוף במטבח, אך מפעם לפעם היה מתגנב חזרה אל שולחן הסנדלרים אל הפטיש והמרצע אותם למד לאהוב בילדותו כשוליית סנדלרים.
היה מסור ללא גבול למשפחתו. החיים לא הקלו עמו והוא עמס על שכמו את משא עולמו ללא טרוניה, ובאהבה רבה שיקם את משפחתו.
היו לו ליענקל'ה ידי זהב, למרות שהיה חסר השכלה פורמלית, היה לו את החוש והתושיה לתקן ולשפר.

היה אוהב אדם מטבעו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרו של יענקלה ברונשטיין ז

    קשה לתאר שאדם כמו יענקלה איננו עוד. היה מלא מרץ ותושיה. לא נח, הן בעבודתו במשק והן במסגרת משפחתו. כאשר אני מנסה לסכם לעצמי במה היה ייחודו של יענקלה, לא אטעה אם אומר – בגישה המקורית. לא השכלתית, אלא זו הקשורה בתבונת כפיים. הוא לא היה זקוק לעזרת בעלי מקצוע והיה יוצר בכול. לא היה דבר שלא עשה במו ידיו, החל בחדרי משפחתו וכלה במסגרת בית המלאכה במרתף חדר האוכל, שם תיקן עגלות ושולחנות והתקין בדייקנות סכינים למכונת הלחם. תמיד היתה לו תשובה לבעיות מקצועיות שאחרים לא מצאו להן פתרון. היה בו צירוף של העזה, פקחות ותבונת כפיים. בכל תחום שבו עסק השאיר את חותמו האישי.

    תמיד מצא זוית ראיה מיוחדת במינה ומקורית ביחסו לחברים. היתה לו יכולת הידברות ויראת כבוד לכולם. ידע להודות לכל אלה שעזרו לו להתגבר על מכאוביו. את כולם ציין בחיבה ובאהבה, במיוחד את אלה שטיפלו בו במחלתו.

    אין טעם להסתיר את העליות והמורדות במסגרת דאגתו למשפחה. עלה בגורלו להשגיח שלא יחסר מאומה במשפחתו. בשנים האחרונות התדרדר מצב בריאותו. בימים האחרונים, כשישבתי ליד מיטתו, המחשבה המרכזית שניקרה במוחו היתה שהנה, הכול הולך ונהרס במסגרת המשפחה – מי ידאג ומי יעזור?

    תמיד ראינו את דאגתך למשפחה.

    נשאר חלל ריק, ורק אתה ידעת בראיה מיוחדת במינה…

    זכרך יהיה שמור בלבנו תמיד!

    נחמה ובן-ציון