יעקב ברקן

14/07/1915 - 28/04/2007

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' אב התרע"ה

תאריך פטירה: י' אייר התשס"ז

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: גורדוניה

עבודה: לגין, מחצבה, פלחה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דינה ברקן

אחים ואחיות: חיה פישר, יוסף בורובסקי

נינים ונינות: אילי ברקן, מיה ברקן

יעקב (בורובסקי) ברקן

יענקל'ה נולד בשנת 1914 בליטא, בעיירה קטנה – וישיי. במשפחתו היו ארבעה בנים ובת אחת. באותה שנה שנולד פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכמו בכל מלחמה גם במשפחתם היו אלו שנות מצוקה. בילדותו התייתם משני הוריו ועבר, יחד עם אחיו ואחותו, להתגורר בבית דודם. שני אחיו הגדולים עזבו את ליטא והיגרו לאורגוואי לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואותם לא הכיר בילדותו. "בבית דיברו אידיש אבל העברית לא הייתה זרה אצלינו", כתב. "הייתה אצלינו ספריה לא קטנה שכללה ספרים של סופרים יהודים דוברי אידיש ועברית כמו סמילנסקי ואברהם מאפו וגם ספרי הגות ופילוסופיה יהודיים". החינוך היה דתי אבל לא פנאטי. על העיירה בה גדל כילד סיפר בזכרונותיו: "העיירה בה נולדתי וספגתי את נופי ילדותי הייתה פינה ירוקה בקצה העולם בארץ ברוכת אל, ארץ של אגמים ונהרות… בחורף השלג היה מכסה את הכל, את האדמה והגגות, במשך חודשים רבים… בימים יפים היינו יוצאים לטייל ומרחיקים לכת עד לאגם הקפוא. באביב היקום היה מתעורר ברעש. עד היום אני זוכר את הרשרושים של השלג הנמס, של העצים המלבלבים ואת הציפורים שחוזרות לבנות את קינן. משחר ילדותי, נדמה לי שעוד בעריסתי, ידעתי שלא אהיה שם. ידעתי שזאת לא ארצי, לא פה נעוצים שורשי… כל גן העדן הזה הוא זר לי, אינני שייך אליו בכלל. הייתי מסתכל על החסידה שבאה מארצות החום אל חלוני…התישאי לי שלום מאחי הרחוקים בציון…"
את ראשית חינוכו קיבל ב"חדר", שם למד להתפלל וחומש. אחר כך המשיך ולמד בבית ספר עברי – "תרבות", שם בנוסף לנושאים כלליים למדו עברית, היסטוריה וידיעת הארץ.
בהיותו כבן חמש עשרה הצטרף לתנועת "גורדוניה", שהוקמה בעיירתו ביוזמתו של אחד מצעירי המקום. בשנת 1933 יצא להכשרה והצטרף לקיבוץ "גשר" בסלובודקה, פרבר בעיר קובנה. בספר יגור הוא כותב על אותן שנים: "פגשתי שם נוער ער ותוסס ונאמן לרעיון ההגשמה…רוח חלוציות, דאגה ועזרה חברית והעיקר שמחת חיים שררו בכל…אני זוכר את עקשנותם של החברים בלימוד השפה העברית לאחר יום עבודה קשה".
בשנת 1935 עלה ארצה והגיע ליגור. את ההחלטה להצטרף לקיבוץ יגור קיבל לאחר שקרא והזדעזע מרצח השלושה בשנת 1931.
בשנת 1939 נשא את דינקה לאישה ונולדו ילדיהם: אילנה, בני ורוני.
בשנת 2005 שכל את בתו אילנה.
ביגור עבד בחיפושי מים עם אנשי שער העמקים בחרתייה, במחצבה של נשר כשבע שנים, אח"כ בגד"ש, ומשנת 1943 ועד שנות התשעים הראשונות עבד בלגין. הוא היה בצוות שיסד את לגין, מראשית, עוד כשזו הייתה פחחיה. יחד עם המפעל גם הוא צמח. יענקל'ה נשא כל השנים בעולם של תפקידים רבים במפעל. הוא היה קניין ומשווק, שמר על קשרים עם לקוחות. הוא אהב את לגין למרות שהיו לו ויכוחים וחילוקי דעות בנושאים שונים עם הנהלת לגין. הוא ראה בעבודה ובחייו בקיבוץ חלום שהוא הגשים, ממש כמו שחלם שם בהיותו ילד בליטא.
"אבא הביע את דעתו בעל פה ובכתב. הוא השאיר לנו הרבה פתקים שבהם כתב על חייו בקיבוץ, על עבודתו בלגין ובכלל", אומרים בני ופרומקה. "הוא היה אדם חכם, גדוש בידע, בעל יושרה, איש ספר. הייתה בו אמונה עזה בצדקת דרכו ועלייתו ארצה. איש רומנטיקן, אוהב את הבריות ואת ארץ ישראל".
ליזי מספרת: "ממנו למדתי לשמוע, ואפילו לאהוב, מוסיקה קלאסית. הוא גם אהב במיוחד את האוכל הביתי שהכנתי, את "מרק האינטגרציה", כך כינה את הקנידלעך שבמרק השעועית שהכנתי לו, את הגפילטע פיש ועוד. כאשר נבצר מסבא יענקל'ה להגיע אלינו בתקופה האחרונה לארוחות הערב הרגשנו שנלקח משהו מאוד ממשי מהשלם המשפחתי שלנו".
יניב נכדו מספר: "אני קורא היום את הספרים שהשאיר בספרייתו. מדהים. ספרים של פעם, עם שפה של פעם שכל כך מעניינים אותי היום".
יפתח מביע פליאה על כי שמר את כל מכתבי ילדיו ונכדיו. ובל נזכרת כי היה לו זיכרון מופלא לפרטים ויחס אישי לכל אחד.
יענקל'ה נפטר בשיבה טובה. זכה לראות 12 נכדים ותשעה נינים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נכתב לספר יגור

    בעיירתי הנידחת (12 ק"מ מהכביש ו-50 ק"מ מתחנת רכבת) היתה אווירה ציונית שהקיפה את המבוגרים והצעירים כאחד. היה אצלנו בית ספר עברי – "תרבות", שלמרות היותו ממשלתי נלמדו שם מקצועות עבריים (שפה, ציונות, היסטוריה, ידיעת הארץ ועוד), הרבה יותר מהמותר לפי התוכנית.

    – – –

    ב-1930 יצאתי להכשרה והגעתי לקיבוץ "גשר" בסלובודקה, פרבר ידוע בקובנה, עיר הבירה של ליטא. ההכשרה היתה אז מאוחדת של כל תנועות הנוער. התחילו חיים חדשים. פגשתי שם נוער ער ותוסס, מסור ונאמן לרעיון ההגשמה. למרות העבודה הקשה והמפרכת לא בלטה העייפות, ורוח החלוציות, הדאגה והעזרה החברית, והעיקר שמחת חיים שררו בכל…. היינו מקבלים את כל העיתונות מהארץ ולא היה דבר שהתרחש שם ואנחנו לא ידענו עליו.

    עוד בקובנה היו לי קשרים עם יגור, הודות לחברים מההכשרה שעלו ארצה לפני. לאמיתו של דבר שמעתי על יגור עוד בעיירה שלי, בשנת 1931…

    העליה ארצה היתה דרך תחנות רבות, אבל למרות הטלטולים הרבים מצב רוחנו היה מרומם. הנוף והנוער שפגשנו בדרך השפיעו עלינו לטובה. הגעתי ארצה והחלטתי נחושה להצטרף ליגור. בא-כוח מזכירות הקיבוץ הפנה אותי ואת החבֵרה, איתה התחתנתי באופן פיקטיבי, לגבעת ברנר. עזרתי לחברה הזאת להגיע למקום המיועד ואני חזרתי ליגור. בערב ראה אותי שם איש מזכירות הקיבוץ ואיים עלי שלא יסדרו אותי כאן לעבודה ועלי תיכף לחזור לגבעת ברנר, ובכלל, זה לא הוגן לערוך טיולים בארץ על חשבון הקיבוץ…

    התעקשתי, ואחרי דין ודברים ארוך ומייגע נשארתי ביגור וסודרתי למחרת לעבודה, לשמחתי הרבה.

    – – –

    ביגור מצאתי חברה מגוונת מעליות שונות ומגילים שונים. העבודה היתה קשה אבל ההתלהבות היתה רבה. היו מוכנים לעבוד בכל מקום ולתת עצמם לכל אשר יידרשו. בערבים היו נפגשים ומספרים על חוויות יום העבודה, על בעיות שונות, על קשיים של הסתגלות ועל סיפוק של התגברות.

    אמנם בתקופה יותר מאוחרת התחילו גם להתגנב ספקות והיסוסים בלב רבים מהחברים. הסיבות היו רבות ושונות. התנאים הקשים באוכל, בלבוש, בדיור ועוד, כמובן השפיעו לא מעט, אבל הם לא היו העיקר. היינו צעירים והתגברנו עליהם. היתה אז בעיה יותר חמורה: החברים, שהיו ברובם פעילים בכל מיני שטחים בחו"ל, לא מצאו כאן סדן לפעילותם, והדברים ידועים. רבים לא עמדו במבחן ועזבו. גם אצלי לא פעם היו רגעים של משבר ויאוש, ולמי מאיתנו לא היו כאלה.

    ביום בהיר אחד הודעתי למזכירות על עזיבתי. עבדתי אז במחצבה. הפועלים הבודדים שעבדו איתי יחד – בהיוודע להם על החלטתי לעזוב את המשק רצו לעזור לי בכול, והיה נדמה לי שהם שמחים על כך שכאילו נעשיתי אחד משלהם. קשה להסביר, אבל היתה לזה השפעה הפוכה עלי. עשיתי מחדש את חשבון דרכי ובערב חזרתי למשק והודעתי שאני נשאר ביגור, כי נקשרתי למקום ולקיבוץ, בו ראיתי את המכשיר העיקרי לבניין הארץ -קיצורו של דבר: כל הדברים האלה, אשר עכשיו מציינים אותם במונח הידוע "ציונות".

    בערב הודעתי למזכירות שאני מבטל את הודעתי הקודמת על עזיבה ונשאר ביגור.

    שבע שנים עבדתי במחצבה. לאחר מכן הוציאו אותי לפלחה, דבר ששמחתי עליו מאוד, ומאז עשרים שנה אני ממשיך לעבוד בבית החרושת "לגין".

    יעקב בורובסקי

    קטעים מ"ספר יגור", עמ' 344