יעקב ויינר

בביתי בויז'ניץ – בוקוביני, דיברו אידיש וגרמנית, רומנית דיברו רק במגע עם השלטון. העיר נקראה גם "תל-אביב של רומניה", כי רק שני אחוזים בתוכה היו לא-יהודים. הרב וחסידיו שלטו בה בכיפה והטילו מוראם על הכול. כסמל אופייני לשלטון זה שימשו המנעול והשרשרת אשר נתלו על דלתות בית הכנסת, בכדי למנוע אסיפה ציונית לקראת בחירות לקהילה. היה אצלנו מועדון ציוני אשר איכשהו איפשר התכנסויות של כל הזרמים בתנועה. להכשרה יצא כל אחד לפי נטייתו.

בשנת 1934 יצאנו, אני ויוכבד, להכשרה של "ברית חלוצי פועלי-ציון" ("דרור"), תנועה אשר נוסדה שנה קודם וריכזה בתוכה את הנוער אשר על-פי מעמדו לא מצא את מקומו בתנועות השונות של "גורדוניה" והשוה"צ. מרכז "החלוץ" היה בבוקרשט. אנחנו אירגנו את מרכזנו בצ'רנוביץ, צמוד למרכז "פועלי-ציון". מרכז "החלוץ", אשר בידו היו הסרטיפיקטים לעלייה, שם בדרכנו מכשולים רבים, כגון: מבחנים בציונות, סוציאליזם, שפה וכו'.

התנועה התפתחה במהירות והקיפה את כל איזורי המדינה הגדולה דאז. תחילה היו ההכשרות על טהרת החקלאות, בתנאי ניצול מחרידים. זה נתן להן אופי עונתי. כעבור זמן היתה לנו גם שרשרת קיבוצי-הכשרה עירוניים וחברינו עבדו בבתי-חרושת ובמפעלים שונים.

הממשלה הפשיסטית של גוגא-קוזה משנות 1937-38 שמה קץ לכול. חיסלנו את מרכזנו בצ'רנוביץ ועברנו לבוקרשט. זכור לי תפקידי העגום של שריפת הארכיון ופיזור האפר על המדרכות, כסגולה נגד החלקה על הקרח.

באתי ליגור בתחילת 1938. עבודתי הראשונה היתה בנגריה בהכנת צריפים בשביל המחנה בעתלית. עבדתי לפי יכולתי ומצפוני, אבל חוסר כל הערה או תגובה על טיב עבודתי נסך בי איזו הרגשת אי-ביטחון. ביום מסויים אמר לי חבר כי למחרת עלי לעבוד במחצבה, לרגל הגדלת הקבוצה שם. בערב, בעלותי לסידור העבודה בכדי לוודא זאת, שמעתי מרחוק את רכז הנגריה צועק לעבר סדרן העבודה (ביידיש) "את וינר לא אתן לך, הוא עובד בעד שניים". המחמאה הזאת מלווה ומחייבת אותי כל השנים.

יעקב וינר

ספר יגור, עמ' 380

הייתי בין ששת החברים מיגור (אליהו הוכמן, לייבוש, יעקב וינר, מרדכי כוכבי, יוסף לוסטיג ויוסף רוזן) ששוחררו מרפיח בשביעי בנובמבר 46' (לאחר מעצר של למעלה מ-4 חודשים), יחד עם יתר אחרוני אסירי ההגנה מהשבת השחורה. היינו מרוכזים למעלה, באחד הבלוקים.

ערב אחד, לאחר המִפקד בתום היום, הופיעה קבוצת חיילים עם המתורגמן (ארמני, גוץ, שהצחיק את הציבור בעברית המשונה שלו), שהקריא צו על מספר מסויים של אנשים שעליהם לארוז את החפצים וכעבור זמן קצר להתייצב ולהיות מוכנים לעזוב את רפיח. במחנה השתררה מתיחות רבה – מה פתאום בלילה? היה זה דבר יוצא דופן ובלתי רגיל. עד אז היו משחררים בשעות של לפני הצהריים, כדי שהמשוחררים יוכלו להגיע לתל-אביב עוד באותו היום.

היתה כמובן הנהגה פנימית של העצורים. זו התייצבה לפני המפקד והודיעה לו שאם הוא רוצה לעשות משהו (פחדנו שמא ישלחונו לקניה או למצרים) – הרי שיעשה זאת לאור היום, כי האנשים לא יתייצבו. המפקד צעק ואיים אך אף אחד לא זז.

למחרת נדרשה עוד פעם אותה קבוצת אנשים להתייצב, ולכל אחד מהם נמסר צו-מאסר מהוד מלכותו, בו נאמר בזה הנוסח: "הנך עצור לזמן בלתי מוגבל, הואיל ואתה מסכן את ביטחון הציבור".

המצחיק בדבר היה שאותם העצורים אשר סרבו להישמע לפקודה באותו לילה – הועברו במשך היום למרחק של מטרים ספורים, מהבלוק שבו גרו לבלוק שכן ממול. בבלוק הזה רוכזו, אגב, בימים הבאים כל אלה הנוספים שהיוו סכנה חמורה לביטחון הציבור…

עד אותו מקרה הודיעו שלטונות המחנה ברפיח על קבוצת משתחררים, ומאז היו שתי קבוצות: אחת לשחרור ושניה למעצר, שנשלחה לבלוק ממול.

כאמור: גם אלה וגם אלה שוחררו ב-7.11.1946

יעקב וינר

יומן יגור, 1.7.1968

ישנן גישות שונות איך לכתוב על אדם שנפטר והולך מאיתנו. לאן שתפנה המחשבה שלי ותחטט בעבר, מתקבל הכל יחד, כי יחד חינו בכול. יחד חזינו בכול ויחד היו לנו כל השמחות והסבלות בחיים. עלי לסקור תקופה של 40 שנה מיום פגישתנו הראשונה עד לרגע לכתך ממני.

זכורה לי הכרותנו, כאשר שנינו מצאנו מחסה בפני גשם קייצי בפתח קמרון של בית בעירנו. היתה זו התחלה של תקופה בת שמונה שנים, עד יום נישואנו בשנת 1937. תקופה של השתתפות יחד בשיעורים והרצאות על כל בעיות העולם, במסגרת "אגודת ציון" הידועה בעירנו, אשר אספה בתוכה את כל צעירי העיר בעלי מחשבה ציונית, ללא הבדלי מפלגה או השקפת עולם.

זכורים לי הטיולים והשוטטות שלנו בנוף המקסים של הרי הקרפטים – נוף אשר עורר בנו תמיד געגועים.

פרק זמן זה בחיינו כולל גם את שהותנו בקיבוצי ההכשרה. לא היינו יחד כי יציאתך התעכבה.

כאשר נישאנו, שנה לפני העליה, עברנו לגור בעיר צ'רנוביץ…

את נישואנו ערכנו לפי כל כללי הדת והמסורת, משום רצון הורינו ובעיקר כדי שאימך תזכה להשיא כדת וכדין לפחות בת אחת מחמש בנותיה, כי השאר נאלצו להגר, או לנסוע מהבית, כפי שזימן הגורל.

עלייתנו ארצה נתקיימה בימי מינכן, בסתו 1938, כאשר מאות חברינו ושכנינו ליוונו לרכבת ולא ידעו איך להתייחס לדבר. מצד אחד היתה זו התרחקות ממלחמה אשר עמדה לפרוץ, ומאידך – נסיעה לארץ ישראל, אשר היתה שרויה במאורעות 1936-39 שנפסקו רק עם פרוץ מלחמת העולם.

מהדרך נשאר בזיכרוננו הביקור באקרופוליס (וזה היה כל ה'חוץ-לארץ' שלנו), וכן סירוב התורכים לתת לנו לבקר באיסטנבול, כי למרות היותנו אזרחים מלאים נתן לנו השלטון הרומני דרכון לכיוון אחד בלבד, והתורכים פחדו פן נישאר אצלם.

לביתנו, יגור, הגענו ישר מהאוניה. הסתגלותך היתה לא קלה, כי מגבלות פיזיות מנעו ממך לעשות כל עבודה דרושה, ורק אחרי תקופה של שנתיים מצאת את מקומך בתפירה. השתדלת תמיד למלא את חובותייך במסירות ובנאמנות. מחוץ לעבודה נתנה לך הרבה סיפוק השתתפותך במקהלת יגור, בתקופה בה שמה יצא ברבים. עשית זאת כל זמן שכוחותיך איפשרו לך את הדבר. אהבת למלא את ערבי החורף בלימודים וחוגים לספרות, ובעיקר תנ"ך… ומעל הכל הטיולים בארץ. כמה מאושרת היית עם כל טיול של שעות או של יום, כי ליותר לא הספיקו הכוחות.

במשך כל שנותינו יחד לא נפרדנו לזמן ממושך, פרט למעצרי ברפיח. את ביקרת אותי שם, וזכורה לי הדמעה בעיני המפקד הבריטי של המחנה כאשר ראה את חיבוקי העצורים עם המבקרים והמבקרות.

באה שנת 1950, בה אירעה התקפת-הלב הראשונה שלך, ושלוש השנים הבאות בהן נדדת לסירוגין בין הבית ובית-החולים. כך זה נמשך עד ספטמבר 1953, כאשר הלכת באומץ לניתוח הלב. ניתוח זה נתן לנו במתנה עוד שש-עשרה שנות-חיים משותפות…

מעתה יקשטו את קברך פרחי גינתך אשר כה אהבת.

יעקב

יומן ליום השלושים

3.8.1969