יעקב עציון

יעקב עציון זכרו לברכה

יעקב, יענקל'ה, נולד ב- 31.12.1938, בן ראשון למנחם והינדה פוכרט בקיבוץ אפיקים, אח למיכה. אמא שלו תמיד אמרה ש"אם היה מחכה עוד שעה היה יכול להיות צעיר בשנה".

את ילדותו ונעוריו העביר בקיבוץ אפיקים, על גדות הכנרת והירדן. היה מעורב בחברת הילדים ובתנועת הנוער והתפרסם במיוחד באותו חג חנוכה שבו כילד עמד מול חדר אוכל מלא בחברי הקיבוץ, חשוך לגמרי, פרט לנר בודד, אותו אחז בידו ובקריינות נרגשת של "באנו חושך לגרש",  נשף על הנר מההתרגשות והותיר את הקהל ההמום בחשכה מוחלטת.

יענקל'ה הצעיר התגייס לנח"ל וסיים קורס קציני חי"ר באפריל 1957. כקצין צעיר, צפה עם חבריו בקבוצת חיילות שזה עתה התגייסו, שם ראה לראשונה את רותי יגורי, אהבת חייו הגדולה, לה נישא בשנת 1961. אחרי מספר חודשים בודדים באפיקים,  התקבלה פה אחד החלטה, והם השתקעו ביגור לכ-64 השנים הבאות בחייו. ביחד הביאו לעולם את שלושת ילדיהם – שי, טל ורם, ומאוחר יותר צרפו אל ביתם את ירון, שבמשך השנים הפך לחלק מהמשפחה.

יענקל'ה סיים תואר בחקלאות ברחובות. עבד במטעים ואחר כך במשתלה. התמחה בתחום הגננות, כתב מאמרים בנושא, הוזמן להרצאות וזכה להכרה ברמה הארצית.

כמו כל בני דורו, יענקל'ה לחם במלחמות הגדולות, היה מאותם אנשים שעושים ציונות כמעשה יום יום. הוא ליווה את קיבוץ בית אורן בתקופתו הקשה ואהב את הארץ ואת אדמתה. היה מהמטיילים המתמידים עם חבריו מיגור, הכיר כל פינה, מעיין וגבעה בארץ ולא פסק מלטייל כל עוד כוחו אפשר לו.

הוא היה איש של אנשים. איש טוב לב, איש שיחה ורחב אופקים. שאפשר לומר עליו באמת שהיה אהוב על כולם. היה מעורב בחיי החברה ביגור, משתתף פעיל באסיפות הקיבוץ. נודע בחוש ההומור שלו והלצותיו, שהתבטאו גם כשהיה בצוות הכותבים של מדור "בומרנג" של יומן יגור. בשנים האחרונות היה שותף לפרויקט של ציון זני העצים השונים ברחבי יגור, עם הסבר קצר ליד כל אחד מהם.

אהב מאוד את משפחתו הרחבה, דאג לשמור על קשרים עם כל דודיו, בני דודיו, צאצאיהם ובני זוגם. חיבה מיוחדת הייתה לו לאחיו, מיכה, איתו שמר על שיחה שבועית קבועה כל יום שישי בשש, גם כששניהם כבר התקשו מסיבות בריאותיות לקיים אותה.

במהלך שנות השמונים לחייו, גופו החל לבגוד בו, הוא נשא בשקט את המחלות, ונשאר אופטימי חסר תקנה גם אחרי פטירתה של רותי. ראשו היה צלול עד שעתו האחרונה. הוא הרבה לכתוב גם בשנים האחרונות לחייו והותיר אחריו כתבים רבים אותם תמיד רצה לפרסם. בקובץ שירי זקנה שהדפיס במיוחד כדי שנראה אחרי לכתו כתב:

"מחשבת בן-אנוש לעולם נסתרת

בראשו ובליבו עלומה נשארת

אלא אם היא נכתבת או נאמרת

במטרה שתתגלה ותהא מועברת

אל המתעניין, בן-השיח – למשמרת"

הותיר אחריו שלושה ילדים ושמונה נכדים.

יהי זכרו ברוך.