יפה מגר

03/01/1924 - 22/09/1965

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו טבת התרפ"ד

תאריך פטירה: כ"ה אלול התשכ"ה

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: הדס ענבר

נינים ונינות: אסף ענבר, מיה ענבר

יפה מגר – קיסר

חברתנו יפה מגר-קיסר נולדה להוריה חנה ושלום בשדליץ שבפולין בשנת 1923. בהיותה בת שנתיים וחצי עלתה משפחתה ארצה והשתקעה בחיפה. מילדותה ספגה יפה בבית הוריה את אוירת התקופה החלוצית וההווי הפועלי, ובגיל צעיר הצטרפה כחניכה לתנועת "המחנות העולים". בדרך זו הלכו גם אחיה ואחותה, החברים אף הם במשקים קיבוציים. כהמשך טבעי לחינוכה ולאוירה בה גדלה, באה ללמוד בבית הספר המחוזי ביגור, בו התחנכה שלוש שנים. בית הספר המחוזי שימש בתקופה זו כור היתוך לבני תנועות הנוער החלוציות בדרכם להגשמה. בימים ההם נרקמו גם קשריה הראשונים של יפה עם יגור. בתום תקופת הלימודים הצטרפה לקיבוץ בית הערבה, שם נישאה למאיר. כעבור שנה חזרו ליגור ופה נולדה בתם הדס.

חדרם של יפה ומאיר היה פתוח לחברים וידידים וקסם באוירה התרבותית ששררה בו. ניכר בו טעמה הטוב של יפה, אשר בלט בכל פינה. חוש זה לאסתטיקה בלט גם בהליכותיה ובהופעתה.
תקופות קשות ידעה המשפחה ובכל הנסיונות האכזריים נשאה יפה את כאבה בלבה פנימה באצילות, שהפליאה את לב המעורבים.
הרבתה בקריאה והספר הטוב היה קרוב ללבה. לא פעם נקשרה שיחה בעקבות ספר שקראה והזדהתה עם גיבוריו או דרך עיצובו. בכלל, דיברה האמנות אל לבה והיא נכבשה לה. הייתה מאזינה מושבעת למוסיקה ואהבה את חוויות התיאטרון.
מאז בואה ליגור מלאה תפקיד מרכזי בהנהלת החשבונות של "תנובה", מקום בו עבדה עד נפלה למשכב ממנו לא קמה עוד.
סגולות נפשה המיוחדות נתגלו בעת מחלתה: לא זו בלבד שלא התלוננה, אלא אף עשתה כמיטב יכולתה שלא יהא סבלה ניכר ואכן, זכתה להוקרת כל הסובבים אותה.
צעירה הייתה יפה במותה ותאבת חיים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דמותה החיה איתנו

    חיינו, בשלל תהפוכותיהם ורב גוניותם, כוללים בתוכם אל מול ההיכרות, ההתוודעות, הידידות והשמחה, את הפרידות המכאיבות וההינתקות ממכרים ויקרים שחיינו איתם עד כאן. חברים שנפגשנו איתם, דיברנו, התווכחנו, ביקרנו, התידדנו וכיבדנו, והנה הם לפתע אינם ומקומם נשאר חסר אותם… אך מפעם לפעם… עולה לפתע דמותם והיא שוב נמצאת איתנו כאן, כפי שהיתה מקודם.

    הנה, רק לפני זמן לא רב היתה בתוכנו יפה, בצניעותה ובפינתה, כשהיא חלק מעולמנו. שקועה ועסוקה במקום עבודתה, בו היא מכניסה מכישרונה וכוחה כדי לראות בו תוכן וסיפוק. לא היו בעבודתה עריכת חשבונות ובדיקתם בלבד, משום שיפה ראתה והשתדלה להבין את האנשים העומדים מאחורי המספרים; וכך נִתְחָיוּ החשבונות והסיכומים, וסיפקו את הרגשתה להיות חלק ומרכז באותו ענף בו כל אחד פועל בנפרד.

    לא רק בעבודה השקיעה יפה מכוחה, הבנתה ויכולתה, אלא גם שליחות ודאגה ציבורית היו מפעם לפעם כרוכים בפעילותה. הרצון להנעים ולהקל על הרגשתו של החבר בחדרו ובביתו הקיבוצי ע"י קישוט, נוחיות ושיפור – היוו את משאת נפשה. שאיפה זו מצאה את ביטויה בפעילותה במוסד המופקד על ריהוט ושיפור החדר. והיתה זו ללא ספק בחירה נכונה לגבינו, על שום טעמה בעיצוב צורה, בקישוט, בהופעה, כאשר הכל שקט, רוגע, אינו צורם ומהנה. מאותו טעם שידעה היא להקדיש שימת-לב לצורתו ודמותו של חדר החבר, ידעה היא גם לשים-לב למקום ציבורי כמו חדר האוכל; לדאוג ולפעול על מנת לגוון ולהעשיר את צורתו ואת הרגשת המסובים בו, באגרטלים תלויים ועוד. הופעתה היתה תמיד צנועה, קפדנית ובטעם. הבגד, הקישוט והחדר – הכל מתואם ושקט.

    לא קלים היו חייה. ניסיון החיים, הסבל והאכזבות סיפקו לה את מנתם בשפע, אך עד לתקופתה האחרונה ידעה יפה לשמור עצמה מלתת ביטוי חיצוני לכל זאת. ארשת פניה והשיחה השקטה בה היתה מארחת את כל באי חדרה, הויכוחים על מאורעות של יומיום, הביקורת על מעשים ומחדלים, כל אלו – מתוך יחס של שותפות ומתוך רצון כן להתגבר ולהתעלות בכל המצבים ומכל המצבים.

    יחסה לטעם הטוב לא היה רק פרי רגשותיה, אלא נבע גם מהבנתה והתעמקותה באותם שטחי אמנות המהווים ביוטי וחיפוש צורה לחוויות רגשיות: המוזיקה, הספרות, האמנות והתיאטרון היו חלק מדמותה החיה, המקיפה, הרחבה והצמאה לחוויות חדשות.

    כזאת ועוד הן תמונות מדמותה של יפה, כפי שהיא עולה ומתחיה בזיכרוננו… כואבים ומוכים ניצבים אנו מול אותו גורל אכזר, שלקח אותה מאיתנו והיא עדיין בחלקו הצעיר של מחצית חייה.

    דוד ותסילה

    חוברת ליום השנה

    ספטמבר 1966

  • עם גמר הלימודים בבית הספר המחוזי

    יגור, 12.7.1941

    עם גמר הלימודים בבית הספר המחוזי

    …עתה עלי לצאת לחיים ממש, למקום קבוע ולחיים קבועים. זו הרגשת בגרות. פרקנו עול בית-ספר לעולם, ולא מתוך רצון של להיפטר מביה"ס אלא מתוך ידיעה שהגענו לגיל שיכול ומסוגל לקבוע בחייו, פחות או יותר, להיות עצמאי. הרגשה בהחלט טובה.

    כשהכינותי את חדר האוכל בביה"ס למסיבה, כמעט ששכחתי שזו לי פעם אחרונה וזוהי מסיבה לי. אך כשהלכנו בערב למסיבה, היתה איזו ציפיה. הידיעה שהיום את מקבלת פנקס הסתדרות, שהיום את מקבלת תעודה שסיימת את חוק לימודיך – עוררה התרגשות…

    ישבנו סביב שולחנות ערוכים, תלמידים, הורים, אורחים. נאמרו דברים וברכות, והנה ניגש כל אחד מאיתנו, מקבל תעודה ולוחץ את ידו של הלפרין. זע משהו בלב, ולהורים עמדו דמעות בעיניים. ילדיהם, שכה טיפחום וגידלום, גומרים את תקופת לימודיהם ויוצאים לחיים, ויחד עם השמחה נכנסה ודאי טיפה מרה של עצבות – אם בני או בתי גדלו, סימן שאני זקנתי, וחבל…

    … האם אוכל להגיד שאני גדולה? שאני מוכנה לחיים, על כל כישלונותיהם ומכשוליהם? האוכל לעמוד, לחיות בכל התנאים? והעיקר, האוכל ללמוד בעצמי מהחיים ומהספרים? עתה הגיע תורי אני, בעצמי, ללמוד ולהוסיף דעת. בלי המורים, רק בעזרת יפה וברצונה היא… כמהה וחסרת סבלנות אני לקראת הבאות. מה יילד יום, האוכל?….

  • ליקרים שלום רב!

    קבוצת החוגים, 23.9.1942

    ליקרים שלום רב!

    …טוב עשיתם שלא שלחתם לי כסף, כי ודאי שלא הייתי באה בכסף זה. וצריכים אתם כבר לדעת להתרגל לזה, כי הקבוצה היא ביתי ואת החגים עלי לבלות בבית זה, וכן אסע מכאן רק בכספי הקבוצה, כי אני עובדת כאן וחיה ורוצה לקבל בַּכּול את תנאי המקום, הן הנראים לי והן את הבלתי נעימים כל-כך.

    עלי עבר החג די טוב. היה אצלנו מנשה רבינא ונתן שתי הרצאות על מוזיקה. הרצאות מעניינות, בצורה קלה ומובנת, והיה שמח מאוד. בסיכום – נהניתי מאוד.

    אצלנו עתה סיכומים וביקורות על הישן והכנה לשנה החדשה. אנחנו, ככל היהודים, עושים את החשבון עם עצמנו – הן חשבון נפשנו והן חשבון משקנו, והכל במשותף. היה דיון די ממושך וחריף על שאלת התרבות אצלנו, ובעיקר העברית – באיזו צורה ואיך עלינו להקנות לנחשלים בעברית את השפה, על גווניה הרבים והשונים. הועמדה שאלה, האם התרבות תימדד רק בידיעת השפה והספרות העברית או בתרבות כללית, וכאן ובזה ניכר הבדל עצום בתרבות בקבוצה ובידיעות ובגישה בכלל.

    בכלל, הקבוצה יפתה בהרבה. ירוק יותר וביתי יותר, המקום מקבל צורה ואופי של ישוב, ישוב משקי, עם פרות, זבל, חצירים, גן ירק, והרבה פרובלימות של משק חקלאי. ואנחנו כולנו מתיחות לעתיד לבוא…

  • עוד מכתבים

    יגור, 10.4.1941

    מוסיקה

    …זה עתה חזרתי מהקונצרט של התזמורת הא"י, וזה בעצם דחף אותי לשבת בשעה כה מאוחרת ולכתוב לך. אין מילים לתאר לך כמה נהניתי. ה"פתטית" של צ'יקובסקי, דבוז'ק, דביוסי – זה היה פשוט עצום.

    מה שקשה היה – הישיבה לבדי. כבר התגברתי על הבושה ללכת לבד, אבל לשבת ולשמוע צלילים כל-כך נפלאים מבלי שיהיה לך עם מי לחלוק ברגשות – זה איום!…

    יגור, 27.1.1941

    תקופת הלימודים האחרונה ביגור

    …זה עכשיו חזרתי מחדר האוכל. ניגשנו לשתות משהו, ופתאום נזכרתי שימי היותי ביגור ספורים. עוד 6-7 חודשים וחסל. איני יודעת אם להצטער על שאני עוזבת, או לשמוח שסוף סוף אני מתקדמת, עושה עוד צעד אחד קדימה. אבל בעצם אני מצטערת, וחושבת שאחת הסיבות היא החרדה מהבא. חוסר ידיעה על הנכון לי. אי הבהירות – כל זה מטיל אימה. ומאוד הייתי רוצה להימנע מפקפוקים ומהיסוסים, הם לא רק שלא נעימים אלא נדמה לי מסוכנים במקצת. רוצה הייתי לראות את עצמי בעוד שנה-שנתיים – נראה איפה אהיה ולאן אתגלגל…

    @

    יגור, 20.3.1941

    לבטים לפני היציאה להגשמה

    …נגיד שהשלמתי עם דעתך על ההכשרה וההליכה למפעל (בית הערבה), אבל כשאני חושבת על חיי שם לא כמקום ארעי אלא כמקום שלו אקדיש את כולי בעבודה, במחשבה ובהכל – אז, אז מוזר לי מאוד מאוד. יש ונכנס הספק ללב ומתחיל לנקר כאותו יתוש – האם שם מקומך? התוכלי לחיות שם כבביתך? מה הם האנשים, מי הם, מהו אופי המקום, תנאיו? יש ונדמה לך שהכל ידוע, ויש שהכל הכל סתום ונסתר…

    @

    יגור, 9.1.1941

    טבע ונוף

    …כשקראתי על הגשם, לא ידעתי: הלקנא בך שאין לך בוץ ורטיבות או להשתתף בצערך על היובש. אבל כשעבדתי בשדה והסתכלתי סביבי על השדות, הנרקיסים – בנתי לנפשך. הכל נהדר עכשיו, מוריק ומלא לבביות. כאילו קורץ לך – בוא, הבט והתרשם. בימים כאלה טוב כאן, טוב מאוד, ונדמה שאי אפשרי לעזוב מקום כזה, הלא בעוד 6-8 חודשים וגם אני "נגזר" עלי ללכת מכאן…

    @

    יגור, 21.5.1941

    בטיול

    …בערב, כאשר הלכנו למסחה, פשטו צבעים בסביבה והיה נהדר ללכת. שדות התבואה המצהיבים התמזגו עם החרוש, ושני אלה עם ההרים המכחילים באופק ומצד שמאל התבור ברוב הדרו – זה היה נפלא! וגם למחרת, בעליה, כשהיינו על הפסגה – הצבעים והנוף נהדרים!

    תאר לך שאתה עומד ורואה לפניך את כל עמק יזרעאל, את הגלבוע, ובאופק החיוור והרחוק את הכרמל, ומצד שני את הרי הגולן, כפי שרחל אומרת: "הושט היד וגע בם". ולרגליהם את הכנרת, המתגלית הודות להתפזרות הערפילים והעננים!

    הנה היא הארץ, כמעט פרושה לפניך – מעוּבדת וירוקה, צהובה וחומה, ונקודות לבנות בתוכה. ברגעים כאלה תוקף הרצון לתפוס ולחבק אותה ולקרוא "אותך אוהב עד אין סוף"….