יצחק ביתן

זה קצת למעלה מארבעה חודשים מאז הגענו לטהרן – תקופה לא ארוכה ביותר, אם כי נדמה לעיתים שאנו שוהים כאן כבר זמן רב בהרבה. עיר זו מיוחדת בשילוב הישן עם החדש, המזרח – עם החידושים המודרניים ביותר.

הכנסות הענק מן הנפט בשנים האחרונות יצרו כאן הצבר הון בממדים שקשה לתארם. חלק לא מבוטל מהצבר זה משמש למימון מפעלי פיתוח ובנייה בקנה מידה עצום. עובדות אלה מתבטאות בטהרן בעיקר בשטח הבנייה וכן בנפח התנועה על הכבישים, הכולל מאות אלפי מכוניות שהרחובות צרים מהכילן.

נמצאים כאן עשרות אלפי זרים, מכל רחבי העולם, שנמשכו ובאו אל מטרופולין זו כמומחים, מהנדסים, מנהלים וסתם עובדים. ובתוכם – כמה מאות ישראלים בתפקיד דומה. ההלם הראשון של הפגישה עם עולם אחר רוכך במקצת בגלל קיום "מושבה ישראלית" כה גדולה וקיום בית-ספר ישראלי לילדים של כל אלה…

כמה מילים על היהודים באירן; נמצאים כאן היום כ-80 אלף יהודים, מהם כ-65 אלף בטהרן, הכרך המונה למעלה מ-40 מיליון תושבים. תהליכי הפיתוח המואץ במדינה, ובעיר זו בפרט, וכן עלייתם של מעל 60 אלף יהודים לישראל מאז קום המדינה – גרמו לשינוי קיצוני בהרכב ובמבנה היהדות הזו בעשרים השנים האחרונות.

קהילות ערי השדה, בהן ישבו מרבית היהודים, נעלמו בחלקן הגדול ובבודדות שנשארו יש קומץ לא גדול (פרט לעיר שיראז, בה יש כעשרת אלפים).

השינויים הכלכליים והחברתיים לא פסחו על מרבית חברי הקהילה היהודית, כאשר קצב השינוי התרבותי מפגר אחריהם, כרגיל במקרים כאלה. עובדה זו, ובסמיכות לעובדה של יהדות שנתקיימה באופן כמעט מבודד מכל הענפים של העם היהודי – יצרו טיפוס אדם וחברה מסויימים, השונים מאוד מכל המוכר לנו…

העלייה מאירן היא בטפטוף דקיק של 10-15 עולים לחודש. מבחינה זו, דומה המצב למרבית ארצות העולם כיום, אך הוא יכול להשתנות בעתיד, כאשר הגורמים החשובים לשינוי אינם מאלה שבתחום שליטתנו.

בעיה מרכזית לגבי אפשרויות הפעולה כאן נעוצה בעובדת ההתעניינות המזערית מצד הנהלת התנועה הציונית ביהדות זו. יתכן שיש לכך רקע הנובע מכשלונות של נסיונות בעבר. בסך הכל זוהי שגיאה חמורה ואני מנסה להתריע על כך ככל יכולתי – בינתיים לא הצלחה מרובה. מספר שליחים ישראלים לתחום הטיפול בחינוך יהודי ופעולה בנוער – יכלו לעשות כאן הרבה מעבר לקיים היום, והם אינם.

לא אאריך יותר הפעם, אם כי יש הרבה מה לספר. בסך הכל אני עדיין בשלבי התחלה ונקווה שיהיו שינויים, ולטובה.

שלום לכל החברים וד"ש מכולנו

משפחת ביתן

(יומן יגור, 9.1.1976)

– – נדמה לי שכל דיון בסוגיות החיים שלנו מביא להפרדה בין שני מישורים: א) הקיבוץ בכלל. ב) הקיבוץ ואני (לרוב בסדר הפוך…). במילים אחרות: הקיבוץ כדרך להגשמה של אידיאלים לאומיים וחברתיים כגון: העלאת העם היהודי לישראל ובניין מדינה עצמאית, התיישבות בכל רחבי הארץ, פיתוח כוח מגן להגנה על היש, בניין חברה המבוססת על שוויון ערך האדם, סיפוק צרכיו ומיצוי התפתחותו האישית ועוד כהנה וכהנה.

ומול זה, במישור השני – מה טעם חיי האינדיבידואליים בקיבוץ, מה הוא נותן לי ומה הוא מונע ממני, למה יכול אני להגיע במסגרתו (בעבודה ובחיים שלאחר העבודה) וכד'.

אני מניח שישנם חברים, ואפילו לא מעטים, המאמינים בדרך הקיבוצית כדרך הטובה יותר לפתרון ולהגשמה של המשימות הכלליות שהזכרתי קודם, ויחד עם זאת הם מאוכזבים מחייהם האישיים במסגרת הקיבוץ. כמו כן, ניתן להניח שיש חברים שבדרך כלל באו על סיפוקם האישי בחיי הקיבוץ, אך נתמעטה אמונתם בערך הקיבוץ וחשיבותו כפתרון לבעיות הכלליות.

הפרדה זו בין מישורי בחינת חיינו מותרת לדעתי רק באופן תיאורטי, לצורך דיון וניתוח, אבל קיומה במציאות אצל חברים רבים מעיד על חסרונן של הידיעה וההכרה אותן הזכרתי קודם, חסרון המקשה על החבר להזדהות עם חברתו ואפילו עם פעולתו.

היתה, ישנה ותהיה בעיית היחיד והכלל. אבל כשם שמובן מאליו שאין כלל בלי יחידים, צריך להבין שאין יחיד בלי כלל. זה נכון בכל חברה ובחיי הקיבוץ בולט הדבר עוד יותר. יש בינינו הסבורים שחיי הקיבוץ מגבילים את חירותם האישית, וזאת בגלל היות היחיד כתובת לתביעות שונות שאינן תמיד לרוחו, בגלל מגבלות בתחום סיפוק צרכיו וטעמו. גישה כזו מוליכה לאין מוצא, משום שתמיד יהיו צרכי האדם לפחות קצת למעלה מהניתן לספקם. קנה המידה הנכון למידת החירות האישית הינו היכולת להחליט ולבחור בין דרכים ומגמות מתוך מקסימום הידיעה וההכרה של פני המציאות ונכונות לתת כתף למאמצים על מנת לשפר אותה במידת האפשר. כשיוצאים מגישה כזו יש משמעות אחרת לוויתור כזה או אחר על סיפוק צורך, יש טעם אחר למאמצים הנדרשים בעבודה ובפעולה הציבורית, ויש סיפוק גם כאשר נתקלים בקשיים ובאי-נעימויות.

לסיכום: נדמה לי שאין כל חידוש בדברים הללו וכל אחד מאיתנו המנסה לחשוב על חייו בקיבוץ מגיע אליהם, ולו גם בביטוי שונה ובהגדרות אחרות. לא זה העיקר.

השאלה הנשאלת – מה עלינו לעשות על מנת שיותר חברים יחשבו יותר בעניינים אלו, יבטאו את דעתם, ספיקותיהם, אמונתם וכו'. ואודה על האמת – על שאלה זו, שהיא החשובה, אין לי תשובה מעשית.

והבעיה מחמירה והולכת, כי אנו נמצאים בתוך תהליך של צמצום מספר החברים הנוטלים חלק פעיל בדיונים והחלטות בענייני המשק והחברה, ומוכרחה להימצא הדרך לשבירת המעגל הזה – שהוא סם מוות לחיי דמוקרטיה של אמת.

יצחק ברגינסקי

(מתוך דבריו בשיח חברים, יומן יגור, 16.2.1968)

עם סיום תפקידי בליווי נוה-ים

– – –

פעילותי כמלווה צמוד מטעם התנועה באה לעזור ולסייע בכל התחומים, כדי לשפר ביצועים, להנהיג וליישם נהלים אלמנטריים של תכנון ופיקוח על בסיס תוכניות משק שנתיות, להקטין את הגרעונות וליזום פיתוח עתידי אפשרי, בעיקר בתחום התיירותי, על-ידי מציאת שותפים חיצוניים כמשקיעים.

כמו כן הייתי פעיל בשיקום וקיום המערכת הקשורה בניהול הפנימי, בכל הנוגע למהלך החיים השוטף של קיום קהילה קטנה ולא מאורגנת מספיק…

מילוי תפקיד כוללני כזה בתוך חברה כל-כך חלשה, יוצר בהתחלה ציפיות מצידה להישגים משמעותיים ומהירים, וכמובן שבחיים האמיתיים זה לא קורה בהתאם. עם זאת, נעשו דברים וקודמו נושאים לא מטופלים בהיקף שאיפשר שיפור והתקדמות, במיוחד בהגדלת מימוש פוטנציאל אמצעי הייצור, והקטנה משמעותית ביותר של הגרעון התפעולי…

…לכל אלה, ועוד עניינים שונים ורבים, הייתי שותף מלא, וברוב המקרים גם היוזם והדוחף, אבל לא כ"משגיח מטעם" אלא כעוזר ומסייע…

ניתן לומר שעבודתי בנוה-ים סייעה לכך שלא יתחולל בה תהליך של התפרקות ו"שבירת הכלים", המביא למצב שלאיש אין תוכנית ופתרון לטיפול בו. וזו היתה המטרה המרכזית המוצהרת של גיוסי לשם.

מבחינה אישית, ומעבר להערכה כזו או אחרת על המשקל שהיה לעבודתי בנוה-ים, עברתי בית-ספר מעניין בתהליכים של חברה קיבוצית נתונה בקשיים, שרבים מהם נמצאים בעוצמות שונות גם בכל מערכת קיבוצית אחרת. ההזדהות הנוצרת במהלך תקופה ארוכה של עבודה יומיומית, גם היא מעניקה מימד נוסף ובעל חשיבות, הנותן הרבה כוח להתגבר על כשלונות ומכשלות למיניהם.

נוצרו קשרים אישיים מתוך העבודה וצמחה איכפתיות אישית ביחס למקום היפה הזה, לחברים ובעיותיהם, ולגורלו של המכלול הזה – קיבוץ נוה-ים.

יצחק ביתן

יומן יגור, 5.6.1992

אסיפה כללית בנושא ההגשה בחדר האוכל – 1.6.1985

מעבר להבדלים של טעם אישי, איך רצוי או נוח יותר לאכול, לי ברור שבכל שיטה – זו הוותיקה וזו שהתחילו עכשיו – בלי ריכוז וטיפול מרכזי בנושא חדר האוכל והמטבח על כל האספקטים שלו, כל שיטה לא תהיה מספיק בסדר… בכל שיטה יהיו דברים לא בסדר אם לא יהיה גורם שיטפל וירכז וידאג…

אני אישית לא אוהב הגשה עצמית – לא בשבת, גם לא ביום חול. לא אוהב ללכת עם המגש. לא התלהבתי כשהעלו את זה לקראת יום שישי. חשבתי על זה ברוח הדברים שהעלו פה, על חגיגיות, בקבוק יין, מפה לבנה, הישיבה בצוותא. אני מוכרח לומר שאחרי שני ערבי שישי שיניתי את דעתי, כי בסך הכל, גם כשהדברים לא מסודרים התוצאה נטו – יותר נוח… המצב הקודם היה בלתי נסבל. אני מסכים עם אלה שאמרו שצריך לנצל את יתרונות ההגשה העצמית, שהמזון יהיה יותר חם ומגוון וכו'. ואם אפשר סממנים של חגיגיות, מפה, יין – יותר טוב. העניין הזה חשוב לא רק ליום שישי. יום שישי כבודו במקומו מונח ויש לו היחודיות שלו. (אבל) אנחנו אוכלים כל השבוע בהגשה עצמית… ואנחנו רחוקים מלהצטיין…

ריכוז חדר האוכל והמטבח זוהי נקודת המפתח, ועד שזה יהיה – קשה להתקדם… זה תלוי רק בנו.

דיון זה בבעיית עזיבות בנים איננו סימפוזיוני. עסוק בו המוסד המרכזי של המשק – המזכירות. כלומר: יש כוונה של היחלצות לפעולה מעשית לבלימת גל העזיבות הפוקדנו עתה, גל שאיננו ראשון ויש להניח אף לא האחרון.

…כל חבר או משפחה העומדים על סף עזיבת הקיבוץ, ראוי ונכון להיפגש עימם ולנסות למנוע את קביעת עובדת העזיבה כסופית. גם בשטח זה החמצנו ודאי לא אחת, וחבל.

– – –

בכל חברה ישנו מכלול עניינים ובעיות המאפיינים נוער ואנשים צעירים – ואף אצלנו כך. כשאנו שומעים (בעיתונות, רדיו, הרצאות וכו') על בעיות הנוער בחברה שמחוצה לנו, מובן לכולם שבעיות אלו, על אופי גילוייהן ואפשרויות פתרונן – הינן חלק בלתי נפרד מכלל החברה בה חי נוער זה. ואילו לגבי הנוער שלנו – בני הקיבוץ, נשכחת לא פעם אמת פשוטה זו.

לכל עזיבת בן, או משפחה צעירה, יש ודאי הסיבות הפרטיות שלה, אך ניתן לכלול את כולן (כמעט) בעובדת חוסר הצלחה ביצירת הרגשת השתייכות לכלל החברה. הרגשת השתייכות זו יכולה להיווצר רק בתוך חיי חברה, אבל באופן אינדיבידואלי על-ידי הפרט עצמו. כל בן החוזר לחיי קביעות ביגור, לאחר הצבא ושאר החובות התנועתיים, צריך להיקלט בכלל המסגרת החברתית של המשק…

יתכן ובעבר, עת היו במשק מעט בנים, בלט יותר הפער בין הוותיקים, שהיו רוב מוחלט, לבין ראשוני הבנים (וישנם הבדלים מנטאליים מובהקים בין הדור הראשון לדור הבנים). כיום חלק ניכר מחברי יגור – הינם בניה. הם מהווים גורם בעל משקל כמותי ואיכותי בכל השטחים והפעילויות. הבנים הצעירים החוזרים הביתה – נתקלים במציאות המעוצבת במידה רבה על-ידי הבנים הבוגרים יותר, וזוהי הרי המשמעות האמיתית של שילוב דורות ורבדי גיל בחברה קיבוצית.

– – –

הליקויים במסכת החיים שלנו הינם כלליים באופיים. כלומר – אין כל סיבה לשייך אותם לשכבה גילית זו או אחרת. אנו לוקים בחוסר התאמה שבין מוסדות ודפוסי פעולה לבין המציאות המשתנה. מרבית הפעילות המוסדית עסוקה בבעיות עבודה, כספים, ארגון הצריכה החומרית וכו'… וזה בשעה שהולך וגובר משקלם של צרכים נוספים שהינם במישור הרוחני יותר – השכלה, תרבות, בילוי בשעות הפנאי וכדו'. הפיגור בהערכותנו להתמודדות עם צרכים אלו וסיפוקם, מביא ליצירת חלל ריק, וזה מטבעו להתמלא בכל המצוי סביבנו, מחוצה לנו, ולאו דווקא על פי רוחנו….

עלינו לפעול במסגרת כללית למען שיפור וקידום בכל השטחים: בעבודה, בארגון החיים הפנימיים, בחיי התרבות, בהעלאת רמת ההשכלה, בריענון הזיקה האידאית-תנועתית בכל מעשינו, וזאת תוך מתן אופי הולם לטיפול בבעיות המודגשות יותר אצל אנשים צעירים (כפי שיש בעיות הקשורות בבני הגיל הקשיש).

ופעולה זו – יש לעשותה תמיד, בכל ימות השנה.

יצחק ביתן

יומן יגור, 18 באוקטובר 1968