יצחק ויסמן

אני מדפדפת ומדפדפת בספרך, ועם כל דף נוסף לבי מתמלא גאווה על אישיותך הנערצת. ונשאלת השאלה: איך מאותו "אברך משי" הביישן והצנוע, גדל "חלוץ" גברתן, חזק כסלע הנצרתי שבו לחמת ויכולת לו?

אבא ואמא הורישו לך את התכונות היפות שבהן זכית. אמנו אצילת הנפש דאגה לגופך החסון והשכלתך המתקדמת, מילאה את כיסיך בממון בעזבך את הבית, והנחילה לך לב רגיש ונשמה עדינה ויפה, ששירתו אותך בכל חייך; הודות להם הצלחת בכל מקום להיות מקובל על הבריות. לעצמך לא דרשת אף פעם דבר. הסתפקת במועט, אם זה במשפחתך או בחברה בה חיית; לא שמעתי מפיך גערה או קול מורם, אם בכעס או יגון.

בספרך אתה כותב: "אף פעם לא התעקשתי על דעתי, אם הדבר היה רק אפשרי. תמיד השתדלתי ללכת לקראת החבר, בעיקר בהסברה ובשיכנוע". באותו הקשר אומרת לך חברה: "אתה אף פעם אינך מסרב למלא בקשה, אפילו אין זה מסתדר על נקלה. תמיד ראיתי את הרצון הטוב שלך והקשבה שלך לחבר, לכן יש הדדיות".

כשקיבוץ עין-חרוד החליט לשלוח שישה חברים מתאימים לקבוצת "אחווה" (לעתיד יגור), לעזור להם בהקמת המשק, קראו לך למזכירות בעין-חרוד להודיע לך שנבחרת כאיש הפלחה, ותשובתך היתה: "אני כמו חייל. אם זה טוב בשביל המולדת – אני מוכן". מאין שאבת את אהבתך המתלקחת לאדמת המולדת? אתה כאדם, כאישיות עצמאית, שבחרה את דרכה ברצון חופשי ותוך מאבק, ידעת להתגבר ולהעלות את רצון הכלל על רצונך אתה.

חמישים וחמש שנים משנותיך היפות ביותר בנית וקידמת, יחד עם חבריך, את התפתחותו של משק יגור, ופה היה ביתך האהוב. שנים נאבקתם באדמות הטרשים עד שהוכשרו לעיבוד חקלאי וזכיתם לחרוש חריש ראשון. סוף סוף זכית להגיע לפלחה שכה שאפת אליה. אך מהמכונות הסתייגת: רצית להרגיש את עבודת האדמה במו-ידיך, וכך עברת להקים את ענף המספוא. לנכדתך כתבת: "האם יש דבר יפה יותר מאשר לעמוד ולקצור בחרמש?"

אט אט התגברתם על כל הקשיים ופיתחתם קיבוץ לתפארת. פה בנית גם את ביתך הפרטי שכה אהבנו. נישאת, נולדו הילדים, הצלחת להעלות ארצה את ההורים, ובזה ניצלו משואה מחרידה ומצאו את ביתם ביגור. כאן הוסיפו לבנה צנועה לבניין הגדול… דאב לבך שאת אחותך הבכירה עם בעלה ובתה לא הצלחת להביא, והם נשרפו בכבשן. יהיה זכרם ברוך.

היית בן, אח, בעל, אבא וסבא למופת. כל חייך שאפת להיות איש התורם לזולת, חי בכוחות עצמו ולא נופל למעמסה על האחר. וגורל החיים, גורלך – נענה לתפילתך.

בפרקי אבות כתוב: "כל מעשיך בספר נכתבים". ואם במובן המודרני קיימים צדיקים – הרי היית אחד מהם….

אחותך חנה

יומן ליום השנה, 31.10.1980

בשנת 1920 נשלחתי ישר לכבוש עפולה-נצרת. באתי מראדום אשר בפולין, שם השתוללה האנטישמיות באין מפריע. החלטתי: לא אשאר שם. התארגנו כמה צעירים, עבדנו בגן-ירק והתכוננו לעליה. גנבנו גבולות, ואחרי תלאות אין ספור הגענו ארצה. אנשי "הפועל הצעיר" הציעו לי עבודת מסיק-קטר בלוד, אבל אני נמשכתי לעבודת הכביש, אם כי ידעתי שזוהי עבודה קשה ומפרכת. מבין הפועלים שעבדו אז בכביש נצרת התארגנה חבורת העמק, כי ליחידים היה קשה להתקיים בתנאי החיים דאז… אחרי הפילוג ב"גדוד העבודה" והפירוד בין עין-חרוד לתל-יוסף, הצטרפה חבורת העמק לעין-חרוד, וע"י כך נזרם דם חדש למשק המפולג, כי לא רק אנשי חזון היו אלה מחבורת העמק אלא גם אנשי עבודה אחד אחד.

עבודתי הראשונה בעין-חרוד היתה עקירת יבלית בכרם השקדים, אבל חלומי היה זוג בהמות ועבודה בפלחה. חלום זה נתגשם רק כעבור שנה ונהייתי פלח. עודני זוכר עת היינו יוצאים 20 פלחים עם 20 זוגות בהמות ומשתרעים על שדה רחב-ידיים. היתה זו תמונה מרהיבת-עין. עבדנו מחושך עד חושך, לפעמים בגשם שוטף. הלבוש הדל והנעליים הקרועות לא הפריעו לנו ביותר. שרנו והיה טוב. לא ידענו ולא עשינו חשבון שבתות או שעות נוספות. היה צריך לעבוד – ועבדנו.

– – –

גם ביגור קיבלתי תיכף עם בואי זוג בהמות והמשכתי כפלח. במרוצת השנים דחף הטרקטור את בהמות העבודה יותר ויותר, עד אשר גירש אותם כליל מהשדה. לא יכולתי להתרגל למצב זה. היתה לי הרגשה שהמגע הקרוב, האינטימי, בין האדם והאדמה הולך ומיטשטש, הולך ונאבד. עזבתי את הפלחה ועברתי למספוא, שם המכונה טרם הספיקה לחדור. עבדנו עבודת-ידיים בחרמש ולבהמה היה עוד תפקיד חשוב.

– – –

במרוצת השנים נכנעתי למיכון… לא היתה ברירה וצריך היה לצעוד עם הזמן. מה גם שהמיכון איפשר לעבד שדות, שם הבהמה היתה חסרת אונים. מכל מקום, נשארתי נאמן לאדמה גם בתקופת הטרקטור. 42 שנה מתוך 67 שנות חיי שירתתי אותה בנאמנות, ואני מקווה עוד שנים רבות להיות עובד אדמה ולהוציא לחם מן הארץ.

יצחק ויסמן

"ספר יגור", עמ' 41

יומן יגור, 3.1.1964

ביום ההולדת השמונים לחיי, נתבקשתי ע"י נכדתי דליה אשל שאכתוב בשבילה את קורות חיי, ונעניתי לה.

התחלתי לכתוב בשנת 1977, בצורת מכתבים ששלחתי לה מדי פעם. סיימתי בסוף 1977.

[להלן קטע מתוך הספרון "דרכי בעליה ובעבודה"]

במשפחה

בשנת 1924 באה אלי אחותי חנה, שהיתה חברה בהנהגה הראשית של תנועת השומר הצעיר בפולין. היא שהתה אצלי בעין-חרוד כשבוע ימים. אם כי דיברתי על ליבה שתישאר בעין-חרוד, לא הסכימה. היא הצטרפה למשק גן-שמואל, השייך לקיבוץ הארצי של השומר הצעיר.

בשנת 1927 הגיעו אלי ליגור הורי מפולין. אמא עבדה במחסן בגדים. אבא עבד בהכנת עצים לבישול במטבח. המטבח בזמן ההוא היה פרימיטיבי מאוד. את הסיר היו מעמידים על משולש מברזל, אשר מתחתיו מבעירים עצים, והרי לך כיריים למופת. אמנם זה גרם שהאוכל היה לעתים תכופות מלא פיח, אבל אז לא הקדישו הרבה תשומת לב לכך. שמחו בעיקר שיש אוכל.

כעבור זמן אבא עבר לעבודה אחרת ונעשה למחסנאי במחסן התבואות. הוא קיבל את התבואה מהגורן ואחר-כך העביר אותה למקום הדרוש. הורי נשארו איתי ביגור עד סוף חייהם.

בשנת 1928, ב-4 ביוני, הצעתי לחמדה להתקשר איתי בקשר נישואין, והיא נאותה לי. החתונה התקיימה בירושלים, בבית הורי חמדה. כשחזרנו מירושלים ליגור קיבלנו "ארמון" לדיור באחד הצריפים. ריהטנו את חדרנו לפי "האופנה" שהיתה מקובלת אז: שתי מיטות, ארגז בתור שולחן מכוסה במפה לבנה ופחים בתור כיסאות.

באחד הימים חלתה חמדה במחלת-דם קשה, והיתה סכנה לחייה. שבוע ימים שכבה בבית-חולים באינפוזיות, והחליפו לה את הדם. לבסוף, אחרי שהחלימה וחזרה הביתה, היתה זקוקה להשגחה מתמדת. מי יכול להיות משגיח עליה במחלתה יותר טוב ממני?

אז לא היתה לי ברירה אלא לעזוב את עבודתי בטרקטור, ונעשיתי שומר לילה. עבודה זו איפשרה לי להיות כל היום פנוי לטיפול בחולה. גם בלילה, עת הסתובבתי במחנה כשומר, יכולתי מדי פעם להציץ אליה ולראות אם אינה זקוקה למשהו בדחיפות. לבסוף חמדה הבריאה וחזרה לעבודתה במכוורת, ענף לו היתה קשורה כמעט עד סוף חייה.

בשנת 1930 נולדה לנו בתנו, שקראנו לה רות. בשנת 1938נולד לנו בן ונתנו לו את השם אלכסנדר, לזכרו של השומר אלכסנדר זייד, שנרצח בידי פורעים ואנו היינו איתו ביחסים קרובים.

הטיפול בילדים כמעט כולו היה בידי, כי חמדה היתה לרוב בנדידה עם הדבורים לפרדסים ביהודה בעונת פריחתם…

בינתיים המצב במשק השתפר. עברנו לגור בבית, בו קיבלנו תחילה חדר אחד, והדירה התרחבה עם הזמן לשני חדרים…

– – –

אם הגורל זיכני לראות בקום מדינתנו ובהתגשמות חלומי הגדול להחיות את אדמתנו השוממה, אז כל יגיעי היה כדאי – ארבעים ושתים שנה הייתי עובד אדמה, אותה שרתתי בנאמנות, להוציא לחם מן הארץ.

את זיכרונותי אלה אני מקדיש גם לבני, בתי וחברַי.

דליה נכדתי,

לפי בקשתך צללתי ל"תהום הנשיה" והעליתי זיכרונות שקרו לפני כשישים שנה. חלק מהם ודאי שכחתי, ומה שזכרתי העליתי בכתב.

אני מגיש לך את הדפים הללו למזכרת, במלאת לי בימים אלה 80 שנה.

סבא אוהבך

יגור, תשל"ח – 1977