יצחק תמרי

11.8.1944 (יומן יגור)

שמונה חודשים לכניסתי כמדריך בגינת ביה"ס העממי. זמן קצר מכדי לציין הישגים…

ועכשיו מילים אחדות על עבודת ילדינו: א. דאגתי היתה נתונה – וזה גם עלה בידי במידה רבה – לעורר אצל הילדים אחריות אישית לעבודתם, אהבה ומסירות לכלל המפעל. ב. עשיתי הכל למען גוון את העבודה ודבר זה גם הושג במידה שהתנאים איפשרו זאת. ג. הושם לב לכך כי כל העבודות בגינת הילדים תעשינה בידי הילדים עצמם…

ועכשיו משהו יותר "עסיסי" מאשר חלוקת הזמן בעבודה, כלומר על עצם העבודה ותוצאותיה. שיר מזמור אחד אפשר בנידון זה לכתוב. עבודת ילדינו שגשגה ונתנה תוצאות מבורכות השנה, וטוב ונעים לי לציין את הדבר. מספיק לציין כי תפוחי האדמה שלנו נתנו יבול של 4 טון לדונם, ושלעגבניות יש סיכויים להגיע ל-טון לדונם, גם כל שאר הגידולים היו יפים ומשובחים והגינה נתנה הרבה למטבח הילדים לכלכלת ילדינו כולם.

20.11.1950 (ממחברתו)

על הילדים לדעת ולהבין ולעשות כל עבודה מתוך רצון והבנה עד שנוכל לעבור לגמרי לגן החדש. וכאן המקום להזכיר לילדים שאין זה יפה שהילד יבקש לעצמו את העבודה הטובה ולחפוץ להשאיר לשני את הפחות טוב.

צריך להיות נכון לעשות כל עבודה ולעשותה ברצון טוב ובאהבה. לילד צריכה להיות ההכרה שהעבודה היא יצירה – יצירת ערכים. הילד העובד יוצר אמצעי יצור ראשוניים לעצמו, לקיבוצו; ז"א להוריו וגם לעם העברי כולו.

הילד העובד יפה משתתף ביצירת ארץ יפה, מעובדת ופוריה. וכשאינו עובד יפה הוא משאיר את האדמה לאנחות. השומעים אתם, ילדים יקרים, את אנחותיה? – "אינני רוצה להישאר שממה, השממה היא חורבן לישראל". העבודה, עבודתכם, ילדים, היא גאולת ישראל, אך העבודה היא גם גאולת כל אדם ואדם, כל ילד וילד; היא גואלתו מטפילות והופכת אותו ליוצר ערכים – – –

לכן, ילדים, התגברו על חולשות הילדות, עיבדו את האדמה באהבה, אהבוה באמונה, במסירות נפש, באשר האדמה היא אם כל חי. בגולה רחקנו מעל אדמתנו – הוכינו ונשמדנו. רק בעבודת האדמה באהבה ורצון לעבדה ולשמרה נקום לתחיה כאנשים וכעם.

בי"א אדר תר"ע עליתי על האוניה גרץ והפלגתי לארץ… הגענו לפורט סעיד וביום השביעי לנסיעתנו הראו לנו יודע דבר את חוף יפו מרחוק ואת הרי יהודה. עמדנו צמודי עיניים, לבבותינו סוערים ופועמים אל הגושים שאנו קרבים אליהם – התקיים בנו "היינו כחולמים". הגענו ליפו… והמשכנו לחיפה… דוסטרובסקי מצא עגלה מחיפה לסג'רה ובאותו היום – י"ח אדר – הגענו לסג'רה.

עם חשכה יצאנו לסג'רה. ליל כוכבים נהדר – לילי הראשון בגליל. בבואנו למקום נכנסה העגלה לחאן של חוות סג'רה ואנחנו הוזמנו למטבח הפועלים לארוחת ערב. הגישו זיתים, דג מלוח ותה מתוק. רעש ושמחה על יד השולחן. היה מורגש באנשים שהקיפונו כי לא על הלחם לבד יחיה האדם. פני כל הפיקו אושר ועושר-רוח.

ולאחר הארוחה אחזה התלהבות קדושה את כל הציבור הגדול הזה והחלו בריקוד הורה שפשטה בחצר במעגל גדול המקיף את הכל, אין זר, אין חדש וירוק. לשיאו הגיע הריקוד כשהחבר ברל ז"ל לבש קפטן חסידי וחגר את מתניו בסגנון חסידי וניגונים חסידיים התפשטו בכל היקום. הירח האיר את החבורה והרגשתי עצמי בעדת מקובלים שהתאחדה עם שר האומה וקדושי ישראל. טבלתי בכל הקדשים האלה ויצאתי טהור ומקודש למען תחיה וגאולה עצמית, למען תחיית ישראל וגאולתו. כה רקדנו עד חצות הלילה.

בבוקר הודיעוני שנתקבלתי לעבודה זמנית לשבועיים. שמחתי מאוד ויצאתי לעבודה. בן 19 הייתי. עבדתי בקלשון בחציר והיתה העבודה קלה עלי. התרשמתי מאוד למראה בתיה החורשת בזוג שוורים שנכנעו לה והיא שלטה בהם יפה. שוב לא היו מוזרים בעיניי המכנסיים שלבשה – לא הייתי רגיל למראה אישה בלבוש גבר – וראיתי בה סמל לאיכרה העברית והערצתי אליה גדלה מאוד. כמה צר שאינה עוד בחיים.

לאחר שבועיים קיבלתי שכר עבודתי, שילמתי למטבח ובישליקים ומטליקים מילאו את ארנק הכסף שלי, שכר עמלי בא"י.

בשבת ירדנו לכנרת – שרה שטורמן, אסתר שטורמן, בתיה ואני. היה זה טיולי הראשון בשדות הגליל, לערך שבועיים לפני פסח. עברנו את כפר קנה, בית וגן, יבנאל. כציפור קפצתי מפרח לפרח וכל צמח ושיח עורר התעניינותי. וכשהגענו לראש ההר, בדרך לכנרת, ובבת אחת נתגלו לפניי ים הכנרת, הירדן, הרי גלעד והחרמון, כל הצמחיה העשירה במורדות ושפע הפרחים בשלל גוניהם – פרצה מפי צעקת תימהון ונשארתי עומד פעור פה וצמוד למקומי. מוקסם ממראה עיניי הלכתי כחולם לקראת הכנרת. כה בלתי צפוי היה יפי הנוף שנגלה לעיניי.

באתי לכפר תבור. נכנסתי לחדר השומרים ומצאתי שם את החבר זייד. אמרתי לו שאני מחפש עבודה אצל איכר טוב, יודע עבודה, כי אני רוצה ללמוד את עבודת הפלחה על בוריה. על כך שאלני זייד אם אוכל לעמוד בקשיים הגדולים: העבודה מתחילה בעוד לילה ונגמרת עם לילה. בלילה צריך עוד להאכיל את הבהמות. הלינה על הגג בחצר, האוגכל דל מאוד ושכר 10 פרנק לחצי שנה (עד אחרי סוכות), סכום המספיק בקושי לזוג נעליים.

אמרתי לו ששום קושי לא ימנע ממני את לימוד החקלאות, לשם זה באתי ואני מוכן לכול. אז טפח בחיבה על שכמי ואמר: טוב, שב לאכול – הנה לחם וחלבה ותיכף יהיה גם תה – ותוך כדי דיבור הדליק את הפרימוס. אחרי זה נלך לאיכר דוד'ל גולדנברג, שאני עבדתי אצלו שנה תמימה. הוא יודע עבודה וטוב ללמוד ממנו. תהיה חברהמן תלמד אצלו, אבל עובדים אצלו קשה. לא סרבתי לארוחה כי הייתי באמת רעב מאוד… כמעט לא הרגשת עצמך אורח – היית כאחד המשפחה. וזה היה מנהג השומרים בכל מושבותיהם בארץ. אשריכם, חברי "השומר", שזכיתם לגדולה אנושית כזו. לאחר שגמרתי לאכול הלכתי עם זייד לאיכר הנ"ל…

בשבתות היינו עוסקים במשחקי ספורט והח' זייד היה הרוח החיה שבהם… היה לנו ועד פועלים בכפר, היו לנו שיחות ואספות סוערות. השתמשנו בספריה הדלה של הכפר, נוסף על הספרות המפלגתית. בקיצור, היו לנו חיי חברה צעירה.

סיפרו על הח' זייד שלאחר שגמר את שנת עובדתו אצל דוד'ל גולדנברג יצא בעוד לילה מאחורי הקיר של כפר תבור וירה את כל שבעת הכדורים שהיו בבראונינג שלו. כל המושבה קפצה על רגליה ורצה למקום היריות. כשפגשו את זייד שאלו בבהלה: מה קרה? הוא ענה: גמרתי שנה אצל דוד'ל גולדנברג. היה באמת מקום עבודה קשה, אבל שמחתי בו מאוד. בזכות עבודה קשה זו הייתי לעובד אדמה טוב, לפועל חקלאי ממש.

– – אינני זוכרת ההיה ארון ספרים בבית או לא היה, אך זוכרת אני איך רוכשים את ביאליק, עגנון, באיזו הערצה נרכשו ואף נקראו כתבי ארלוזורוב ואיך אוהבים את "טוביה החולב". איש הספר היה ואף קרוב לעט.

בשנים האחרונות, כאשר כבדה היד וקשה היה הריכוז האשים עצמו: "כל השנים חשבתי שאסור להיפנות מהעבודה אל הכתיבה והנה עתה קשה גם הכתיבה"…

את העבודה קידש. כדת. לכבדה, לאהבה, לתת לה את כולו ולקבל בתמורה את הסיפוק העמוק. הגאווה והמבט קדימה. ואהבתו את האדמה? גם כאשר שקע בהזיותיו בימיו האחרונים ראה לפניו מרחבי שדות, הכשרת קרקע, זריעה ואסיף, ודור צעיר הגדל לעמל. הרבה מכוח העמידה שלי מול פיתויים נטלתי מהוריי החזקים, האמיצים, הגאים על דרך חיים קשה בה בחרו והלכו בה זקופי קומה.

אחרי הטלטולים ממקום עבודה אחד למשנהו, מכיבוש לכיבוש, באו שני מפעלי קבע: האחד – תל עדשים, והשני – גן ביה"ס ביגור…

14 שנה בתל-עדשים – עד היום בו תמו חייו של שמשון. עם השבר הנפשי הגדול באה גם החרדה להמשך הצמוד לעקרון העבודה הכצמית: מה יהיה אם לא יהיה כוח יותר. ומתהומות היגון עלה הכוח האידאי המכוון את חייהם, גמלה ההחלטה לשוב ולהתחיל פרק חיים חדש-ישן – הקיבוץ – ואל משק גדול וגדל. וכך הוחלט על יגור. אעז לומר שהפרק הזה – המעבר ליגור והחיים בה – הוא פרק מיוחד ונשגב.

תחושת ההתעלות, כאשר ללא לחץ כלכלי אישי, לא רק למען תועלת ורווחה אישית – אלא למען המפעל המשותף מוסרים הכל, מיטב הכוחות הפיסיים והנפשיים. עזבו יש גדול וללא פסילת העבר ראו בקיבוץ שלב גבוה יותר בחייהם ועיניהם פקוחות לראות את חיי המשק על צדדיהם השונים. דבקות בעבודת האדמה ורצון עז למסור אהבה זו לדור הצעיר. תום רב ודבקות במטרה ובייעוד.

(מתוך חוברת זיכרון במלאת שנה לפטירתו, תשכ"ד 1964)

במקום בו אנו נמצאים עכשיו,

הייתה פעם חלקת כרם,

וסככת אריזה נשכחת.

מעבר לה הכביש, בי"ס טיץ,

רכבת העמק, הקישון והקדחת.

לימים נעקרה חלקת הכרם,

כי נתנה ענבי סרק,

ובמקומה הקים בית הספר

את גינת הירק.

כאן יצחק תמרי ואשתו רחל,

בין ערוגות כרובית וגזר,

למדונו לאהוב את ארץ ישראל,

בעברית רהוטה שאין יפה ממנה.

היום גינת הירק כבר איננה

וכל הדור ההוא הלך ונעלם.

ומה הותירו לנו הם

בקצה שבילם?

על אבני הדרך בצל גזע עץ כרות,

הם ציוו לנו משמרת על החברות.

החברות היפה, הפשוטה, המיוזעת,

החברות הדואגת ומלטפת – כמו מבקשת לגעת.

שהייתה הכוח בימי מאבק ומצור,

והיד המושטת לנשאר מאחור.

חברות של יום חג ושל יום חול,

של "אף על פי כן" ו"למרות הכל".

החברות שהייתה "רוח המחנה",

של שבט העבודה.

שהפכה אגדה למציאות,

ומציאות לאגדה.

הרבה השתנה מאז,

הכל נראה אחרת.

יש הטוענים מהר מדי,

לאחרים נדמה כי מאחרים את הרכבת.

את בית ספר טיץ החלפנו בלגין,

במקום כרם וגינה הקמנו "בלאגאן",

ויש תקציב והפרטה,

ומדברים כבר על תגמול,

ומנסים כבר בכל דרך לרבע העיגול.

ויש החוששים האם סופו של המרוץ,

ישאיר כאן משהו כמו קיבוץ.

אך אם נביט לרגע לאחור,

יזרח אלינו כתמרור צו המשמרת,

שהותיר לנו אותו הדור:

כי לא יתם ולא יגווע ביתנו אל סופו,

כל עוד נשמת אותה החברות פועמת בגופו.

כל עוד היחד יהיה ביתו של היחיד,

ואיש לאיש יהיה חבר ורע וידיד.

מחר יזרח עוד יום חדש מעל גבעות חרתיה,

ואולי הוא יהיה כל כך צעיר כל כך מפתיע.

והוא ישא עמו תקוה לחלום שעוד לא פג,

כמו אז לפני שמונים שנה – כאן בחורף התרפ"ג.

נכתב ע"י בני שילה

לחג השמונים של יגור

תרס"ג

י"ח אדר תר"ע – י"ח אדר תש"ך

יקצר המצע מהעלות 50 שנות חיים בארץ. זכרונות, מאורעות, חוויות, כשלונות והישגים. מאבק ומאמץ רצוף. קדמה לעליה תסיסה והתעוררות בקרב חוגים יהודיים אשר עוררה את גל העליות הרצופות ארצה מאז העליה השניה.

נמשך העט לחזור ולהעלות תקופת חיים של מאמץ נוער יהודי להתקדם ולגבש השקפת עולם מתקדמת בהגשמתה.

עוד לפני העליה נרקם חלום הגליל וקסמיו ולפיכך הפלגתי לחיפה, הנמל הצפוני בארץ, ומשם בעגלה לסג'רה.

1910 – סג'רה. פגישה ראשונה עם עבודה חקלאית, עם ציבור חברים וחברות העובדים בה בצוותא, עם הווי של דבקות ושכרות לעבודה זאת.

מלחמיה (כיום מנחמיה) – סלילת כביש מלחמיה-יבנאל והתפעלות בלתי פוסקת מנוף הכנרת. ובינתיים מחפש את הדרך ללמוד העבודה החקלאית בעונותיה השונות ברציפות ובשליטה בה.

כפר תבור – חתימת חוזה עם איכר בשם דוד'ל גולדנברג, אחד האיכרים הבודדים אשר על אף העבודה המאומצת שדרש לא פיטר פועל יהודי. בכפר תבור פגישה עם משפחה נלבבת המארחת כל פועל במושבה, משפחת "השומר", ובתוכם אלכסנדר זייד ז"ל. ובשבתות פעילות מפלגתית. מאז כפר תבור רכשתי שֵם אשר כיבד את בעליו – פועל חקלאי טוב.

1911 – חוות כנרת. עבודות סיקול, קדחת ממארת, שביתת הפועלים הידועה בתיווכו של ד"ר רופין ולאחריה ההתארגנות לקומונה הכנרתית. באביב נעניתי לפניית קבוצת כיבוש מרחביה וכל הקומונה הכנרתית עברה למרחביה.

מרחביה – עבודה בשדות, ההתנפלות בשנת 1911, מאבקה של מרחביה עם הערבים והשלטונות התורכיים – לא כאן המקום לחזור ולספר.

1912 – הקומונה הכנרתית מתפזרת במגמה להמשיך ולהשתלם בחקלאות. ושוב הליכה לעבודה במשקו של איכר באחת המושבות העבריות. מנחמיה – תוך שנת העבודה מאבק על עבודה עברית. מרחביה כל הזמן משמשת כנקודה שאליה אני חוזר וממנה יוצא לדרכי, והפעם – לעזרת אנשי "השומר" בתל-עדשים בעבודת הגורן אשר דורשת מומחיות מיוחדת; מורג וזרייה ברוח, הפרדת הגרעינים מן הקש והמוץ; ובזאת הייתי מומחה. ושוב מרחביה.

1913 – חדרה – לשם הגעתי למען חזק את פעולת המפלגה. עתה נעניתי לפניית חברים מן "השומר" לארגן 10 חברים נושאי נשק לעבודה במנחמיה למען יצב שם את השמירה העברית. כאן עבדתי אצל משפחת רוזנפלד הידועה. כאן נשארתי שנתיים.

1914 – כרכור – עבודה בקבוצת הכיבוש. עתה שנות קדחת ופגישה עם ד"ר יפה ז"ל, יפה הנפש, ופגישה עם החולשה והמאבק על המשך החיים והעבודה כדרך התגברות על הקדחת ניסיתי ללכת לגליל התחתון.

ביתניה – עבודת עקירת סדריות ושוב קדחת קשה ולאחריה חזרה למרחביה. כאן קבוצה שהתגבשה למפעלי כיבוש נוספים. מה שעתה נקרא עבודה היה אז כיבוש עבודה.

1915 – לאחר ישיבת הוועד הגלילי של פועלי ציון במרחביה, בה החליטו על פעולות כיבוש בגליל העליון, הוטל עלי לארגן קבוצה ראשונה למשימה זאת. החלו סיורים ומו"מ עם יק"א (קלבריסקי). החוזה שנחתם בתנאי חרתים ערביים על אדמה השייכת לשלושה מאיכרי ראש-פינה – זוהי אדמת איילת השחר.

1916 – עלייה לאדמת איילת השחר. 5 חברים וחברה אחת, ביניהם רחל ואני. עיצומה של מלחמת העולם, מכת ארבה, רעב. תנאי מגורים קשים, רבמטיזם, עבודה מפרכת, דלדול כוחות ותנאים נוראיים. אך רכשנו את אמון יק"א. עתה תקפתני מכת שמש קשה. היה צורך לאגור כוחות. עברתי לעבודת שמירה בזכרון יעקב בעונת הבציר, ורחל אתי. בעזרת הענבים, המנוחה וקרבתו של ד"ר יפה ז"ל – התגברתי.

1918 – מחניים. 10 חברים ו-4 חברות, וכמובן רחל ביניהן, עולים לשקם את מחניים ומצליחים בזאת ללא עבודה שכירה, וזאת בתקופת המבוכה לפני שחרור הגליל מידי התורכים. סוף 1918, הגליל שוחרר. עתה החלה תנופה וערנות בגליל, תגבורת למחניים, עליית קבוצת התיישבות קבע לאדמת איילת-השחר (1919).

1920-1921 – שנות מאורעות תל-חי. יש צורך להוסיף ישובים בגליל ואנו, עם קבוצת חברים, עולים לביריה.

1923 – עם ישובו של העמק עלינו לאדמת תל-עדשים.

1939 – יגור. פה זכיתי בהקמת המדינה, בהגשמת משאת נפש שלא העזנו להאמין שנזכה לה. וממשיך אני בעבודה החקלאית אשר כנער הלכתי לאורה, ורב סיפוקי בכך.

(יומן יגור, 18.3.1960)