ירוחם קרן-צבי

משפחת קרן-צבי הגיעה ליגור שבועות מספר לפני. למחרת בואי נשלחתי לעבוד עם קרן-צבי בבניית לול הבטון הראשון במשק, שהוא היה אחראי להקמתו. מבני המשק הסתופפו בצריפי עץ רעועים במרחק 50-60 מטר מצריף חדר האוכל. את חצר המשק היוו צריפי האורווה, הרפת ולולים מספר. הלול אותו עמדנו להקים היה במרחק ניכר מהנקודה, או "המחנה", כפי שקראו באותם הימים לקבוצת הצריפים של חדר האוכל והמגורים. כאשר סיפרתי לקרן-צבי שעבדתי זמן-מה בהקמת בתים ורפתות בכפר יחזקאל, הוא שמח מאוד, כי היה לו ניסיון מועט בבניה. עיקר עבודתו בבניין היתה בטִיח.

עבדנו יחד במשך כמה חודשים. ההיכרות הראשונה הפכה לידידות בינינו, שנמשכה לאורך כל שנות חיינו במשק. הוא גילה לי שאין ליבו כלל לעבודת הבניין, ומשאת נפשו היא חקלאות. ואכן, לאחר שהקמנו עוד סככת מכונות במקום בו עומד כעת מחסן הבגדים, הוא עבר לעבודת השדה. מאז לא נזדמן לנו לעבוד יחד, אך קשר הידידות בינינו לא נפסק.

כאשר הוחלט על מטע ניסיוני של תפוחים הצטרף קרן-צבי לצוות הנוטעים, וכאן התחילה עבודתו הברוכה, רבת השנים, במטע. באותה השקידה וההתמדה בהן הצטיין בלימודו התורני, עת חבש את ספסל בית המדרש והישיבה, הוא התמסר לעבודתו החדשה. הספרות המקצועית היתה דלה באותם הימים, אך הוא סייר רבות במשקים בהם התחילו בענף הנטיעה לפנינו, סחט כל פירור של ידע מהמדריכים אשר היו באים למשק, ובמשך הזמן היה הוא אחד המומחים בענף והדריך רבים במשקים הצעירים שהוקמו ברבות השנים.

למשך זמן-מה הפסיק את עבודתו בענף, עת הוטל עליו תפקיד "מרכז הקניות". אמצעי הקיום היו דלים מאוד ודרוש היה מאמץ רב כדי לספק את צרכי החברים והילדים. את תפקידו מילא באחריות, דאגה ומסירות רבה. עם סיום תפקידו חזר למטע ולא עזבוֹ עד ימיו האחרונים. בשנים האחרונות נתון היה בעיקר למכירת הפרי. היה נוסע לתל-אביב יום יום בחורף ובקיץ. שקד על טיב הפרי, ניהל מו"מ עם הסוחרים, והעונה היתה מסתיימת עם הגיע היבול של העונה החדשה.

היה רגיל לסור אלי לעתים קרובות בכדי להשיח את לבו. היו לו השגות רבות על ניהול המשק והענף בו עבד, על נהלים ונוהגים חדשים בחברה, אך לבו רחב תמיד עם הרחבת המשק ושיגשוג ענפיו, שחלקו היה רב מאוד בהם…

שלום לעפרך ידיד ורע.

ל. קיגל

[בחוברת ליום השלושים, 11.1976]

יש תאריכים הנחרתים בלב וזיכרונם לא על נקלה יישכח.

עוד מהדהד באזנינו קול זעקת הפעמון אשר הרעיד באשמורת אחרונה של אותו בוקר ה-29 ביוני.

שתים-עשרה שנה מפרידות בינינו ובין אותו יום השבת, וכמו בסרט עוברות במוחי התמונות מאותו היום, מהן תמונות עצובות של סבל אנושי, מהן מביעות תקווה ואמונה בחזון.

בטרם נבלעו כל כוכבי הלילה עמדנו על המשמר נכונים ודרוכים לקראת המתרחש ובא. לאות קלון לדורות ייזכר כיצד הבקיעו טנקים של צבא ממשלת-פועלים את שערי המשק, ושברו מכונות חקלאיות שנועדו לחרוש ולעבד את האדמה.

בימי שבתנו במכלאות בעתלית וברפיח הבקיעו אלינו כקרני-אור הידיעות מהבית, על עמידתן של החברות ועל התנהגותם ועבודתם של הילדים, ואף הצעירים מביניהם, והן עודדו ואימצו אותנו ברגעים הקשים ביותר של אבטלה מאונס. העין הבחינה כאילו מרחוק את הבית ואף נוף הכרמל. עם נשיבת הרוח חשנו בריח השדות והמטעים אשר לחופי הקישון. הלב הרגיש בהולם דופק החיים שלא נפסק כל זמן המצור.

ככל שחלפו הימים כן גברה הדאגה לבית ולענפים. מה שלא עשו החיים בצוותא במשך שנים, עשו השבועות המעטים במעצר; הספקנו להכיר יותר אחד את השני, להתקשר ולהעריך איש את רעהו. הרגשנו היטב את האחריות ההדדית, ולא מעט מזה עבר גם לחיינו היום-יומיים.

י. קרן-צבי

[פורסם באחד העיתונים, 1958]

היה זה בשנת 1927. שבת אחת לפני הצהרים הלכנו, אני ומרים, לנשר ברגל. בדרך ראינו שלושה ערבים קוצרים בחציר שלנו. השארתי את מרים על הכביש ורצתי לשדה. שני ערבים ברחו והשלישי רצה לקחת את הסוס וגם כן לברוח, אך אני הקדמתי לעלות על הסוס ודהרתי הביתה. הוא רץ עד המשק והגיע חצי שעה אחרי. הסוס היה באורווה… הערבי התלונן במשטרת חיפה על שומר השדות (אמנם די תכופות הייתי שומר). אנחנו מצידנו הגשנו תלונה במשטרה, כי חשבנו שהערבי יבוא לשלם בעד החציר ואז נחזיר לו את הסוס.

בחצות הופיעו שני שוטרים ורצו לאסרני. המוכתר, נוח פרובר (יגורי) וחברים שהתקהלו סביבו, הודיעו שבשום אופן לא יתנו לקחת אותי מהמשק. השוטרים ויתרו רק לאחר שהמוכתר חתם על התחייבות שהוא יביא אותי מחר למשטרה. וכך היה. בבוקר נסענו למשטרה בחיפה ושם ישבתי יומיים. אחרי כן הוציאו אותי בערבות. פסק הדין במשפט, שהתקיים כעבור מספר שבועות, היה: 25 לא"י פיצויים לערבי על הנזק שנגרם לעינו או מאסר שבועיים בעכו עם עבודת פרך. לאחר התייעצות עם הגזבר (ברוך גולדשטיין מעין-חרוד) החלטתי ללכת למאסר, בהתחשב במצב הכלכלי והכספי הקשה של המשק הצעיר.

הוּבלתי לעכו ברכבת כשידי כבולות. בבית הסוהר רצו לגלחני כאסיר ממש. מהמשרד שלמעלה צעק לי אסיר אחד – חבר דגניה, כפי שהתברר אחר כך – שלפי החוק מגלחים רק אסירים שנדונו לפחות לחודש ימים, ומותר לי להתנגד לגילוח. אמנם התנגדתי, אבל נענשתי והושיבוני ליום אחד בצינוק.

היה זה יומי הראשון בכלא עכו. אח"כ הוכנסתי למרתף שהיו בו 70 ערבים ורק יהודי אחד, תימני. יחף, בלבוש אסירים, עבדתי בכביש ע"י עכו. חוסר הנעליים הציק לי מאוד, האוכל לא היה טעים ולא יכולתי להתרגל אליו. שוב בא לעזרתי החבר מדגניה, שנידון לשנתיים על הריגת ערבי בהיותו בשמירה. הוא לימדני כל הזמן איך להתנהג, כיוון שידע את חוקי בית הסוהר ומה הן הזכויות של האסירים. הוא יעץ לי גם לפנות למנהל בית הסוהר בקשר לעבודה. אמרתי למנהל שאני בנאי וטייח, ולפי החוק הם צריכים להעסיק אותי במקצוע ולתת לי סנדלים ובגדים, של אסיר אמנם, אבל יותר טובים…. לפי עצת החבר הזה דרשתי אוכל כשר ונתנו לי פיתות, ביצים קשות, חלבה וזיתים. נשלחתי לעבוד בבנאות תחת השגחתו של חבר מאשדות יעקב (אז גשר). הוא גם סידר בשבילי תוספת אוכל מהחוץ….

כעבור שבועיים חזרתי הביתה עם זקן גדול.

ירוחם קרן-צבי

ספר יגור, עמ' 170

בקיץ 1921 עזבתי את פולניה כדי להגיע ארצה בכל דרך שהיא.

וינה – תחנה ראשונה בדרך לארץ

לאחר המאורעות של ה-1 במאי 1921 ביפו, נסגרו שערי הארץ ע"י האנגלים ומאות חלוצים נשארו תקועים בווינה, ללא יכולת להמשיך בדרכם. כעבור שבועות רבים עברנו מווינה לטריאסט ומשם, אחרי זמן מה, הפלגנו באוניה גדולה ארצה…

תל-אביב

עיירה קטנטונת עם רחובות מספר בקרבת הגימנסיה הרצליה. רוב הבתים היו בני קומה אחת. החיים התרבותיים בעיר התרכזו סביב הגימנסיה. החלוצים הכניסו רוח חיים, שמחת עבודה ומרץ נעורים בכל מקום. מדי ערב היתה עוברת קבוצת "טְרָאסְק" ברחובות המעטים בשירה וריקודים. ההסתדרות הכללית, שנוסדה זה עתה, שכנה בצריף עלוב. רוב הפועלים גרו ביפו ושכונותיה, אולם רבים גרו גם בתל-אביב באוהלים שהעמידום במרכז העיר על מגרשים ריקים שהיו למכביר.

עמק יזרעאל

נסעתי ברכבת למרכז "גדוד העבודה" בעין-חרוד. עד חיפה היו נוסעים יהודים ברכבת, ברם מחיפה לצמח רוב הנוסעים היו ערבים, וגם בדואים מחורן שהיו אז לאלפים בחיפה. בעד חלון הרכבת נראו הרבה שטחי-בר וביצות. מעטים ביותר היו אז ישובי יהודים.

לפנות ערב הגעתי לעין-חרוד. מחנה אוהלים עצום לרגלי הגלבוע, לא רחוק מהמעיין. בארוחת הערב אכלו בחדר האוכל מאות אנשים, ומחוסר מקום היו אוכלים בעמידה. בצלחות שתו גם תה. עוד לא גמרו לאכול וכבר עולים על הבמה הגדולה ומתחילים בריקוד, בליווי תזמורת של כפות וצלחות.

כעבור זמן לא רב נשלחתי עם עוד כמה חברים לפלוגת הגדוד בכפר גלעדי. נסענו ברכבת לצמח ונשארנו ללון בפלוגת הגדוד בדגניה. למחרת המשכנו בעגלות, ועם ערב הגענו למקום.

כפר גלעדי

המחנה היה מחולק לשניים: בקצה אחד גרה קבוצת כפר גלעדי, ובשני – פלוגת הגדוד, שבנתה את הבניינים עבור כפר גלעדי ותל-חי. רושם רב השאירה הפגישה עם אנשי "השומר", וכמו כן עליית הגג הידועה בתל-חי.

חולדה

ב-1923 הגעתי לשם כדי להיפגש עם בני עירי מהעליה השניה. בסך הכל היה שם בית אחד בן קומותיים, בתוך יער הזיתים ע"ש ד"ר הרצל, ובו גרו רוב חברי הקבוצה. לאחר הקציר והדַיִש חזרתי זמנית לתל-אביב, בה התחילו אז בתנופה גדולה של בנייה.

י ג ו ר

באנו הנה בהמלצת בת-שבע חייקין (מרים עבדה איתה אז ב"אחדות העבודה"). "אנחנו רוצים לרכז כוח ביגור" – אמרה בת-שבע. ואכן, ב-1 במאי 1926 הגענו ליגור, אולם כאן אמרו לנו כי אין מקום לשכן אותנו, ושנבוא בעוד כמה חודשים. וכך עשינו. במשך הזמן הקימו צריף נוסף. חדר אחד שימש שיכון לשתי משפחות, כאשר המחיצה מעץ היא באמצע, בגובה של אדם.

עבדתי ביגור בכל מיני עבודות: בבניין, בפלחה, בכרם, ברפת, בפרדס. לא היה אז ביגור מחסן כלים ולא היה גם מרכז קניות. הוצע לי להקים את המחסן – יש מאין, וכן הייתי מרכז הקניות הראשון במשק. משנת 1936 נכנסתי לעבוד בגן עצי-פרי, ובענף זה אני ממשיך עד היום.

והנה, אנו חוגגים את יובלה של יגור. ישנם בוודאי הרבה דברים הטעונים שינוי, אולם ה"יש" הוא מרשים. השנים לא בוזבזו לשוא.

ירוחם קרן-צבי

יומן יגור, 14.9.1973

את ירוחם קרן-צבי הכרתי לראשונה כשהתחלתי לעבוד בענף עצי-פרי בשנת 1945… המטע היה קרוב למשק בשטח של כ-80 דונם, עם עשרות זנים של תפוחים, אגסים, חבושים ורימונים.

קרן-צבי היה מהראשונים, ובריכוז הענף דאג לביצוע עבודות במטע לפי המקובל אז. כל העבודות, החל מניכושים, עידורים, עיבודים וקטיף נעשו אז בעבודה עצמית, בעזרת ילדי בית הספר מכיתות ההמשך. השקינו את המטע בתלמים ועבדנו יחד בפתיחת תלמים עם מתלם הרתום לפרדה. הריסוסים נגד מזיקים ומחלות בוצעו בידיים עם צינורות-לחץ מגומי. העבודה היתה קשה. קרן-צבי הקפיד על זמני עבודה (8 שעות) ותרם מכוחו ומידיעותיו בכל העבודות….

ירוחם קרן-צבי ידע את כל הזנים במטע, שהיו רבים, ולמדתי ממנו את המקצוע (התפלאתי שיהודי מפולניה, אשר היה רחוק מחקלאות, ידע ככה את המקצוע בשטח המטעים).

קרן-צבי דאג שחברים בענף ישתתפו בקורסים יסודיים והשתלמויות, כדי לקדם את הידע המקצועי.

עבדתי עם קרן-צבי למעלה מ-20 שנה והענף התפתח וגדל, כשקרן-צבי היה פעיל ביותר בהתפתחותו. המטעים עברו לחרתיה. הוא התנגד לעקירת חלקות מטעים. הוא ראה בזה התחלת החיסול של ענף המטעים, שכה היה מסור לו…

הלך מאיתנו אחד החלוצים-הבונים הנאמנים למשק.

א. פטישי

[חוברת ליום השלושים]

מזיגה יפה של ישן וחדש גם יחד. קרן-צבי ינק מהשורשים העמוקים ביותר של המורשת היהודית הענפה. הוא התמיד לחקור את תולדות עמו וארצו, ולהעלות מהגינזך רב האיכות את חוכמת ישראל לדורותיו. הוא היה מחונן עתיקות הארץ על רבדיה השונים, ויחד עם זאת היה כולו נתון לתהליך התחדשות הארץ והעם הבונה את עצמו ועצמאותו.

קרן-צבי קיים את תורת הקיבוץ למרות הסתייגויותיו השונות. איש האיכפתיות היה, כאשר הכל נוגע וחודר עד הנימים הדקים ביותר של נשמתו. הוא היה חס על כל פרוטה של הכלל, והתענה על כל רוח זרה שחדרה למעגל חיינו. היה קנאי לטוהר מידות ודרך-ארץ, וכן לערכי היסוד של התנועה.

קרן-צבי היה חקלאי נאור, חדור אהבה רבה לשדמות הארץ, לחי ולצומח בה. היתה לו חיבה רבה לעץ. מהנוטעים הראשונים במשקנו.

שנים רבות של חיים בצוותא יוצרות יחסים אשר את ביטויים קשה לחזות בחיי יום-יום. הם מתגלים ברגעים של השראה ובימים של חשבון נפש, ובלי מילים הם מביעים את הקשר העמוק הקיים ואת החברות האמיתית.

זכרו יישמר איתנו.

נח יגורי

[בחוברת ליום השלושים]