ישראל אורנסקי

אנחנו עומדים ליד קברך וקברה של אמא ובוכים עמוק פנימה. הלכת מאיתנו שלוש שנים לאחר מותה של אמא. ידענו כמה קשה היה לך בלעדיה.

אבא, היית לא רק אבא וסבא אלא גם חבר של כולנו.

תמיד שמחנו לפגוש אותך ולספר עלינו ועל הנכדים. תמיד שאלת על כל אחד מהמשפחה הקרובה.

כולנו אהבנו אותך והערצנו את דרך חייך ואהבתך לזולת.

מעולם לא אמרת "לא". תמיד עזרת בעצה טובה ובמעשים מתוך הלב.

ידעת להקרין יופי וביטחון על סביבתך. נאמנותך למשפחה ולחברים היתה דגל וגאווה לכולנו.

סבלנותך להקשיב ולומר תמיד את המשפט הנכון – תחסר לנו.

אבא, ארבעים שנה עבדת בלגין, יום ולילה, שישי ושבת. גם שם נתת הכל ועד הרגע האחרון, כשהמחלה פגעה בך, עבדת במקום שכל-כך אהבת והיית קשור אליו. לרבים מעובדי לגין, שעומדים ליד הקבר, היית לא רק מנהל אלא אב דואג ועוזר שתמיד ידע להיות איתם בשמחה ובצער.

אבא-סבא, הערצנו את יפי נפשך ואצילותך. גם ברגעים הקשים של המחלה עשית הכל כדי לא להיות לנטל ולהקשות על הסביבה.

יש עוד המון להגיד ולספר עליך, אבא שרוליק.

אבל משפט אחרון – הלך מאיתנו צדיק, ישר דרך ואמונה.

יהיה זכרך איתנו לעד.

(יומן יגור, 23.9.1998)

– – שרוליק עבר מסלול עשיר בחיי העבודה, מבלי להתחשב בשעות עבודה, בלב ונפש ובדבקות.

הוא התחיל בנגריה. אחר כך עבד כנהג משאית. הוא חצה את כבישי הארץ הצרים של אותם ימים. והימים ימי מאורעות הדמים. מאוחר יותר עבד בחלוקת מוצרי "תנובה". שרוליק התמנה למרכז קניות וכאן הגשים במלואו את הערך עזרה לזולת. תמיד הקשיב בסבלנות והשתדל למלא משאלות חברים. היתה לו דרך משלו לקשור יחסים עם אנשים. ידע להשחיל איזו אימרה מעוררת חיוך.

בתחילת שנות השישים הגיעו המכונות להרכבת מכון להדפסה על פח בלגין ושרוליק התבקש להיכנס לעבוד במחלקת ההדפסה. לימים התמנה על ידי הנהלת המפעל למנהל הייצור של המפעל. הוא עשה זאת, כדרכו, במסירות ובדבקות במשך שנים רבות. גם פה ידע ליצור יחסי אנוש עם רוב עובדי המפעל, בו השקיע את מרבית שנותיו ואת מיטב כוחותיו…

קרוב לשישים שנה חיו הוא וחיינקה ביחד בידידות, אהבה והערכה הדדית. רק המוות הפריד ביניהם.

לפתע חיינקה איננה. נשאר החלל הריק, נשארה הדירה שקיבלו לפני מספר שנים, מקושטת ומסודרת, כמו שחיינקה ידעה לעשות. הכאב והצער היו גדולים. בני המשפחה כולם התגייסו כדי להקל מהכאב.

ושוב יצא שרוליק לעבודה בלגין, במחסני הפח. כפנסיונר עבד ארבע שעות עד אשר התנפלה עליו המחלה האיומה ששמה קץ לחייו.

כאן, בחלקת האדמה הזאת, שרוליק וחיינקה שוב ביחד. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

כאן, בחלקת האדמה הזאת, טמונים השורשים שהצמיחו ענפים נושאי פריחה נהדרת לדורות הבאים אחריהם.

יהא זכרם של שרוליק וחיינקה ברוך לנצח.

יעקב ברקן

(הוקרא ליד הקבר ביום השלושים)

הנימה האסתטית היתה אחת מסגולותיך הרבות. נאמנותך לכל הסובב אותך לא ידעה גבולות. אהבה בלתי נדלית לחברים, לעבודה, לבית הקיבוצי ולדרכי התנועה הציונית-סוציאליסטית.

פגשתיך באחת מפלוגות ההכשרה של גוש קלוסובה, לשם הגעתי בתחילת אפריל 1934. צעיר יפה תואר, חלוץ נאמן ומסור. כבר אז, בתנאים קשים של עבודה והתמודדות בלתי פוסקת יומם ולילה, היה בך הכוח והרצון העז לספק לחברים את מיטב הצרכים החיוניים להמשך החיים: עבודה, אוכל, בגד, והעיקר – שמחה ואהבה למה שיש. כך אמרת ולזה שאפת. היה לנו בפלוגה אב, אח ורע.

בשנת 1936 נפגשנו שוב, והפעם ביגור. שמחתנו לא ידעה גבולות. כאן, כמו שם, אותו חלוץ – שמח, צעיר, יפה ומסור. מוכן לקבל על עצמו את כל הנדרש ממנו, ללא תנאים.

היית מאושר לתת מעצמך לבית – יגור, לחברים שאהבו אותך ולמולדתך. זכית לאהדה. כבשת בטוב לבך את לב חברים רבים מאוד. בנית את ביתך במסירות ובכבוד רב. הקמת משפחה ענפה ויפה והיא היתה גאוותך.

במותך, שרוליק, אבד לנו חבר נאמן, טוב לב ומסור. ולי אבד ידיד נפש יקר.

לא יספיקו לי מילים לנחם את המשפחה הענפה.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

רבקה גבאי

(יומן יגור, 23.1.1998)