ישראל (שרוליק) וקסר
ישראל בן שרה וחיים יודל וקסר נולד בשנת 1910 בעיירה קוריטניצה בחבל ווהלין שבפולין למשפחה חרדית בת תשע נפשות. אביו היה חסיד רז'ין, ידען גדול ביהדות, וקיווה כי בנו ימשיך את דרכו. בהיותו בן 12 הביאה אותו הרבנית לעיר לודמיר ללמוד בישיבה. אחרי כשלוש שנים נאלץ לעזוב את לימודיו, התחיל לעבוד לקיומו ולעזור לאימו יחד עם אחיו בפרנסת המשפחה. הוא הכיר אנשים חדשים ונפתח לעולם הרחב, שם שמע על האפשרות לעלות לארץ על ידי יציאה להכשרה בקלוסובה. אחרי ההכשרה בקלוסובה, בדרכו להכשרה בסוקול, עצר בעיירה קטנה, שם פגש את צפורה בורשטיין והמליץ לקבלה להכשרה. בשנת 1934 קיבל אישור עלייה ומסרו לצפורה, שחיכתה לו לאחר מכן שנתיים ביגור.
בשנת 1936 התאחד עם צפורה ביגור. הם נישאו וכאן נולדו שלושת ילדיהם – דבורק'ה, הדסה וחיים. ישראל עבד במחצבה ובמרס 1939 נפצע ברגלו מכדור מרצחים, טראומה שלוותה אותו כל חייו. בשנת 1942 היה בין ראשוני העובדים מטעם יגור ב"תנובה", שם עבד כעשרים וחמש שנים. במלחמת השחרור לא הפסיד יום אחד בעבודתו בחלוקת תוצרת "תנובה", למרות הסכנה הרבה שהייתה באותם ימים בדרכים בפרט ובארץ בכלל. עקב התקף לב נאלץ לעזוב את "תנובה". לאחר השיקום התחיל לעבוד ב"עוף העמק", שם עבד שתים עשרה שנים. לאחר מכן עבד בדוכן, במרכולית ובטובופלסט. תמיד בשקט בלי דרישות מיוחדות ובלי תלונות.
ישראל איבד את רוב בני משפחתו בשואה. יחד עם צפורה הם אימצו אל ביתם את כל השרידים ממשפחותיהם ודאגו בכל מה שניתן היה.
ישראל וצפורה בנו בית חם, אוהב, דואג ומכניס אורחים מכל הלב. הבית היה תמיד מלא אורחים, משפחה וחברים. השמחה וההומור מילאו את הבית בעיקר בנוכחותו של בנם חיים ז"ל. נפילתו של חיים במלחמת יום כיפור הייתה מכה קשה לישראל, שהתכנס בתוך עצמו וחזר לבית הכנסת בייחוד בימים הנוראים.
ישראל וצפורה מצאו ניחומים עם הנכדים והנינים, שהחזירו להם המון אהבה.
ישראל איש צנוע, עצם את עיניו בשיבה טובה. מוקף בשתי בנותיו, חתנו, חמשת נכדיו וששה נינים.
