ישראל לויתן

ישראל!!

שניה לפני שאתה עולה למרומים.

דקה אחרי שאתה לא בדרך לעבודה או לחדרך, אלא בדרך אי-שם מעל לעננים.

כמה ימים אחרי לחיצת יד ימין הגרומה והחזקה כל-כך שלך.

כמה שעות ללא כוס הקפה שרק אתה יודע להכין לך.

אין ספור שעות טרנזיסטור שפסקו מלשמוע את כל החדשות בכל שעות היום והלילה.

רק רגע לפני שנכנסים לך אל החדר שלאיש לא ניתנה הרשות לנקות ולשטוף.

רק שניה לפני שאתה עוזב אותנו…

תרשה לי לומר משהו של… כמו בן,

של מישהו שימשיך להתייעץ איתך עוד שנים רבות מכל מקום שתגיע אליו:

– תמיד ראיתי אותך איש פשוט, שעוסק בקטנות היום-יום כמו ענק.

– איש רגיש ורגשן עד כלות כל הדמעות שבעולם.

– אדם שיודע לכעוס ולהתרתח, שכולם ישמעו ויידעו ויראו.

– אדם שיודע לשיר ולצחוק ולרקוד ולשתות, שכולם ישמחו ויתרגשו.

– חבר ישראל… אתה ידעת לשמור טינה להרבה הרבה שנים.

– אבא ישראל… אתה אבל הבנת יותר מכולם איך מתפייסים באהבה ובחום בלי די.

– אתה, שדיברת עברית ויידיש וערבית ואנגלית במבטא רוסי כבד.

– שאצלך "גשם" ו"בצורת" ו"חריש" ו"בציר" ו"תחמיץ" ו"זריעה" היו כמו מילים של שבת.

– אתה שהבנת את פירושן של כל המילים הלועזיות המסובכות, אבל תמיד לעגת למי שהיה אומר אותן.

– אתה שסיפרת אין ספור בדיחות על זיקנה ומחלה, כאילו לא היו שייכות אליך.

רק רציתי, בקצרה, שתדע –

שממך למדתי מה זאת אהבה וחברוּת ומשפחה וכל השאר. שממך ינקתי את כל מה שצריך כצידה לדרך.

ישראל ידידי!!!

אמשיך להתייעץ איתך כל הזמן.

רפי

יומן ליום השלושים

30.12.1994

אָהַבְתִי אוֹתְךָ בִּזְקִיפוּתְךָ

גַם בַּשְפִיפוּת.

בְּקִנְאָה עַזָּה לְאִשָׁה רְחוֹקָה,

גַם בַּגַעֲגוּעִים.

רָצִיתִי לַגַּעַת, וְלוּ לְרֶגַע,

בְּאוֹתָה תְּהִלָּה שֶל אַגָּדוֹת,

וּמָצַאתִי עַצְמִי בְּיָמִים אֲרֻכִּים

שֶל אַבָּא, עֵינַיִם,

הָמוֹן יָדַיִם.

רָצִיתִי לְהִתְנַפֵּץ בְּגֵאוּתְךָ,

לְבָסוֹף נִרְטַבְתִי מִשְׂרִידֵי הַגָּלִים

שֶנוֹתְרוּ מֵאַהֲבָה גְדוֹלָה

עַל הַחוֹף.

לא אִכְזַבְתָּ אוֹתִי, אַבָּא,

בִּנְמִיכוּת קוֹמַתְךָ.

שָנִים חִכִּיתִי לַחֻלְשָׁה, לַכְּאֵב וְלַחוֹלִי,

לַהִתְפַּיְסוּת שֶתַגִיעַ אַחֲרֵי הַקְרָבוֹת וְהָאֵש,

וְתַשְאִיר לִי רַק אַבָּא.

רַק אַבָּא.

תמי

יומן ליום השלושים

30.12.1994

– – –

אבא היה חלוץ, חבר קיבוץ, איש עבודה ואיש משפחה, כשהסדר מתערבב ומשתנה.

כשבא לארץ מהכשרת "החלוץ" "תל-חי", היה זה אך טבעי עבורו להגיע לגליל, לקיבוץ איילת השחר. לדבריו, נקלט היטב והרגיש טוב, עד שפעם שמע את ותיקי הקיבוץ, כשלפני החדשים הפגינו ציונות ודיברו רק עברית, מדברים בינם לבין עצמם רוסית. זה קומם אותו, זה נגד את התפיסה לה הטיפו, והוא ראה בכך צביעות שלא יכול היה לשאת, והחליט לעבור לקיבוץ אחר. נשלח ליגור.

אחרי מספר שנים של חיים ביגור התחילה הנהגת הישוב להרגיש את מאורעות 1936 מתקרבים ופנתה לחברים בקיבוץ, ומחוצה לו, להתגייס למשטרה הבריטית… אף כי תקופת המשטרה ארכה שלוש שנים בלבד, 1935-1938, אבא היה מאוד גאה בה וראה בה תרומה חשובה שלו לישוב בארץ, ואכן כך היה… אבא שירת במקומות שונים באיזור ירושלים. הפעילות הבטחונית היתה לו חשובה מאוד, אך האווירה הקסרקטינית היתה לו לזרא, ולאחר שלוש שנים החליט לחזור הביתה.

כל שנותיו ביגור נאבק על חיי הקיבוץ ועל עקרונות הקיבוץ. לא ידע לשכוח או לסלוח, המשיך בויכוחים עם אנשים, גם כשהם לא היו נוכחים, במשך עשרות שנים. לפעמים אמר על משהו שהוא לא בסדר, כאילו זה קרה אתמול, אחר-כך התברר שזה נגע לאירוע של לפני ארבעים או חמישים שנה. הקפיד על השתתפות באסיפות כלליות והתכנסויות ציבוריות אחרות. כשהיה לו מה להגיד – אמר, ועוד איך אמר!

היה לו קשה עם רוח התקופה. לא קיבל שאנחנו עוברים מחברה של עבודת כפיים לחברה שצריכה ידע והשכלה. העריך יותר את האנשים בבגדי עבודה מאשר את ה"אינטליגנטים". כשיצאתי ללמוד באפעל שאל אותי בדאגה אם בכך גמרתי ללבוש בגדי עבודה. הרגעתי אותו שניתן לעשות גם את זה וגם את זה. במשך השנים קיבל גם את האפשרות הזאת. היה לו מאוד קשה כשזיהה צביעות, כשהדברים שבפה לא דמו להתנהגות.

בעבודה נתן את כל כולו. אני זוכר אותו בא מאוחר בערב ממשמרת שניה, מלא סיפוק כשהספיק לחרוש, לזרוע או לקצור. למרות שלא היה בעל השכלה טכנית, הצליח להשתלט על כל הכלים החקלאיים שהיו בזמנו… זכור לי, כילד, כשהדגים בפני איך "פותחים תלם", איך מתחילים חריש בשדה, כשהתלם הראשון צריך להיות ישר.

– – –

לא זכה ללמוד בצורה מסודרת. כשעוד הייתי ילד ביקש ממני ללמדו חשבון וכתיבה. הופתעתי מהאומץ שגילה בכך. תקופה מסויימת עסקנו בכך, עד שנדמה היה לו שהוא מכביד עלי…

אבא אהב לשיר – כך לעצמו, על הטרקטור, בחדר, על הדשא שלפני הבית ועוד. לעצמו – אבל שכולם ישמעו! ואם אנחנו הילדים גילינו סימני בושה – שר יותר חזק, שנדע שאין סיבה להתבייש. שר שירים רוסיים… ושר "קומו תועי מדבר" ו"ישטפו".

אהב את הארץ, את הקיבוץ, את יגור, את המשפחה ואת חייו, ונתן ביטוי לכך בשירה. גם אם לא תמיד דייק בתווים ידע כי מקומו במקהלה, בין הבסים, שמור לו….

היה חולה תקשורת. רצה לדעת מה קורה בארץ ובעולם. הקפיד לקרוא את כל העיתון בכל יום, לא החמיץ ולו מהדורת חדשות אחת ברדיו או בטלוויזיה…

חשש מאוד מהאפשרות שיהיה חולה, מוגבל או נכה, שיאבד מעצמאותו. אמר מספר פעמים שבחיים כאלה אינו רוצה. ואכן היה עצמאי לגמרי. את דירתו הקפיד לנקות ולסדר בעצמו, ואת כל בקשותינו בנושא דחה על הסף…

כך סיים את חייו, כשעשרה ימים אחרונים עשה בבית החולים. יתכן שכשהבין שלחיים עצמאיים לא יוכל לחזור – איבד את הרצון.

הלל לויתן

יומן ליום השלושים

30.12.1994

מזה עת רבה אין כל פרט בקיבוץ חי מוחשית את חיי התנועה הקיבוצית, והוא תלוש כמעט מן המציאות. לא מורגש כמעט קשר כלשהו בין המרכז לבין הישוב, ומכאן הניתוק והתלישות. מן המוסכמות הוא שמפגשים עם פעילי הקיבוץ, המביאים את דבר הקיבוץ לישוב, מעשירים את מחשבת החבר, וע"י כך הוא גם מודע יותר למתהווה בתנועה הקיבוצית.

השוויון – היו זמנים והשוויון היה ערך מקודש בחברה השיתופית-הקיבוצית, והגורמים החיצוניים שבתנועת הפועלים, על התופעות החומריות שבה, לא השפיעו על התנועה הקיבוצית. אולם לא לעולם חוסן. גם התנועה הקיבוצית הלכה שבי אחר התופעות השליליות, ולא יכלו חבריה לעמוד בפני נחשול החומריות. הגיעו הדברים לכך שרבים מחברי הקיבוץ חיפשו ומצאו מקורות לסיפוק צרכיהם הפרטיים. על הקיבוץ למצוא הדרך לסיפוק מכסימלי של צרכי הפרט ולמנוע את חדירת הדרך הפסולה לחברתנו…

אשר למשטר העבודה – לדאבוננו, הותרה קמעה הרצועה, והחבר (לא כולם) הישר בעיניו יעשה. משטר העבודה חייב להיות מבוקר, כך שכל חבר ימלא את מכסת העבודה הנדרשת.

נשיאה בעול תפקידים – אין תימה בדבר שרבים מסרבים לקבל עליהם תפקידים. הסיבה לכך, שכל ועדות המינוייים עד עתה לא חרגו מהמסגרת המקובלת עשרות בשנים, שרק קבוצה מצומצמת של חברים מסוגלים למלא תפקידים. דבר זה פסול הוא. יש להרחיב את המסגרת וע"י כך לגלות כוחות רבים הצפונים בחברתנו, אשר ביכולתם לתרום רבות.

שילוב הדורות בקיבוץ – דומני כי אין אצלנו הבעיה חמורה. בכל מקומות העבודה שם עובדים צעירים וקשישים בכפיפה אחת, לא התעוררו בעיות ושני הצדדים עובדים בהרמוניה…

עבודה שכירה – הנני מתנגד בכל כוחי לעבודה שכירה. זו תביא עימה עם מירוץ הזמן הרס לכל ערכי הקיבוץ, אותם הנחילו לנו מחנכי הדורות. הקשר שלנו עם העם בישראל רופף והשפעתנו קטנה. עלינו להפנות את כל משאבינו ההסברתיים להמונים, ולהסביר להם את צדקת דרכנו, ויתכן כי התוצאות החיוביות לא תאחרנה לבוא.

ישראל לויתן

יומן יגור, 14.9.1973

– – –

יום אחד פגשתי את ישראל לויתן חוזר מעבודתו. היה זה יום יפה במיוחד, מאלה הבאים לאחר הגשם ובהם הכל נקי וטהור והאופק בהיר וקורא למרחבים. עצר ישראל ואמר "כל יום שאני הולך ורואה את השדות הירוקים, את הנוף הנהדר הזה, אני נהנה. כל-כך יפה. לו רק נתנו לחיות בארץ הזאת"…

רציתי להמשיך אבל השיחה נקטעה באמצע. באחד הערבים נכנסתי לדירתו והמשכנו את השיחה מהמקום בו הפסקנו אותה.

– היום, כשאתה כבר 60 שנה בארץ (כמעט) ו-57 שנה ביגור, מה אתה מרגיש בערב החג?

"כשהילדים הולכים, אני מסתכל ומסתכל עליהם. אני נהנה. יש לי הרגשה שאני יצרתי את היופי והחמד הזה במו ידי. אני זוכר מקומות שפעם אי אפשר הי לגשת אליהם. היום יש בהם דשאים, גינות ופרחים. זה יפה, יפה מאוד".

קטע קטן משיחה עם ר. סגל

יומן יגור, 19.1.1990

מאז בואי לקיבוץ חלו שינויים דרסטיים ותמורות רבות מבחינה אידאית. לדעתי, יש בזה משום נסיגה חזרה להשקפות העיירה הקטנה שבגולה בעבר. כל אדם, כמעט, רואה עצמו במרכז העניינים, וכל הסובב אותו איננו בתחום דאגתו ומחשבתו.

אם שואלים אותי בנוגע לאורח החיים בקיבוץ, הריני אומר כי אין בלבי כל טענות, לא כל שכן טינות לקיבוץ. הנני מאמין, האמנתי ואמשיך לדבוק באמונתי זו. לו הגעתי כעת לישראל וידעתי מהותו של הקיבוץ, על כל חסרונותיו ויתרונותיו – גם אז לא הייתי מהסס ומצטרף לשורותיו.

אשר לדור הבא בקיבוץ והדורות שיבואו אחריהם – גם במקרה זה לא נתמעטה אמונתי בהם. סבור אני כי חרף תהפוכות העיתים בישראל ובעולם, יביאו אלה את הקומונה לכדי צביון חברותי נאות, אם כי יש להניח כי מן התמורות החיוביות שהזמן גרמן, לא יניחו ידם.

הן יודעים אנו מאז ימי ראשיתנו כי הקיבוץ, כאידאה נשגבה, מעלה את האדם ומאציל עליו מרוחו, וכל העיוותים, המחדלים וכל דבר שלילי – כל אלה יבואו אי-פעם על תיקונם.

יש בידינו לפעול רבות בהפעלת חברים ע"י הקמת ועדות רבות ככל האפשר, ולאפשר למקסימום חברים לפעול. אינני מחייב "ריכוזיות"… הנני שולל הצעה האומרת להעביר מידי האסיפה הכרעות לידי מעטים. אני מאמין באסיפה, שהיא האינסטנציה הגבוהה ביותר בחברתנו, ועל פיה ישק דבר.

לשאלה, האם אני מחייב לימודים לצורכי הקיבוץ – ברור שאני מחייב לימודים, אך אינני שולל גם לימודים לשמם, כלומר להנאתו הפרטית של החבר, אך בתנאי שאותו חבר לא ינטוש את הענף בו הוא עובד, יחזור אליו, או לכל ענף אחר, ובידע שלו בטוחני כי יביא תועלת רבה.

אשר לחיסול ענפים בכלל, ובלתי רווחיים בפרט – הנני אומר "לא" רבתי. גם ענף כלשהו הנראה כביכול בלתי רווחי, היות ובמשך שנים מעטות היה בשפל, אין זה מחייב את חיסולו. היו כבר דברים מעולם, שענפים… התאוששו פתע והפכו למרכזיים במשק. דומני כי גם מקום עבודה לאנשים – יש לו חשיבות.

עקרונית, הנני שולל עבודה שכירה… אך יחד עם זאת אין להביא לכך, ואסור בגלל פרינציפ זה לתת לעמל-כפיים לרדת לטמיון. אפשר גם אפשר לחסל העבודה השכירה, אך הדבר מותנה במשיכת עולים חדשים לקיבוץ…

ישראל לויתן

יומן יגור, 14.1.1972