ישראל סט

מתון וזהיר, מצניע לכת וממעט דברים, אך כל משפט שהוא מוציא מפיו הרי זה חצוב ממעמקים, מואר באור התבונה והאחריות. עודו מחזיק אמת-הבניין ובעוד כף הסיידים בידו – והוא כמכהן בקודש וידו אמונה להוציא עבודה מתוקנת ומושלמת כל צרכה. משום כך הופקדה בידו תמיד גמר העבודה והשלמתה.

וכך היה בכל עבודה שעסק בה ובכל תפקיד שהוטל עליו. שוקד על מלאכתו בחריצות ובתבונה ומשקיע בה את כל כוחותיו הגופניים והשכליים, מסור לה בכל נימי הנפש – וכל זה בלי רעש ובלי התלבטות. תמיד ליוותה אותו הרגשת אחריות לא רק למעשיו הוא אלא למפעל כולו בו הוא שותף.

יחס עירני לכל הנעשה והרגשת אחריות כלפי המפעל כולו היו מיסודות נפשו ואחת התכונות הנעלות בהן הוא נחן. ורבות היו תכונותיו הנעלות: שכל חריף ומעמיק, יכולת ניתוח וכוח שיפוט צלול, צניעות ותום, איש מצפון ונאמן בכל לב לרעיון ולדרך.

מעטים נשארו בינינו בני העליה השלישית, בחורים ספוגי תורה ותרבות יהודית-עממית ועברית שורשית, אלה אשר סללו את דרכם לארץ תוך לבטי-נפש, יסורי מצפון וחיפושי דרך, אלה אשר חזון גאולת העם והאדם ספוג בדמם – ואשר עליהם נאמר:

"לא זכיתי באור מן ההפקר. אף לא בא אלי בירושה מאבי, כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבי".

מעטים נשארו כאלה, וביניהם האיר לנו באור יקרות – חבר יקר ויפה-נפש ישראליק סט. האיר ודעך, וכל סגולות הנפש היקרות שלו נגנזו.

הנדע לשמור בזיכרוננו ולו חלק מהאור היקר הזה?

משה כהן

בחוברת ליום השלושים

19.9.1955

לכאורה, קשה היה להבדילו מבין כלל הציבור, באשר הוא היה נחבא אל הכלים ואהב את הצל, את הפינה המרוחקת, שבה לא רק שלא מתבלטים אלא אף מצטמצמים במקצת. אבל כשבאת איתו במגע הרי מיד צד את לבך בפשטותו, בנועם הליכותיו, בחוכמתו המעמיקה. ואין להגיד שזה עלה לו במאמצים, כי לא היתה כאן שום העמדת פנים, וכל מי שעמד איתו בקשרים העריכוֹ וכיבדוֹ ביותר.

הוא ידע ליצור יחסים כאלה שרק יחידי סגולה מצליחים בכך. מאידך, אין לומר שהיה ותרן או שהיה מוכן בקלות לקפל את דרישותיו ולגנזם. ההיפך מזה הוא הנכון, באשר הוא ידע בעקשנות לבצע את רצונו – ורצונו היה טובת הציבור שלמענו הוא עמל, ולציבור זה הוא הקדיש את כל כוחותיו, ולציבור הזה הוא היה נאמן ומסור אפילו על ערש דווי; ואפשר לומר שעד יומו האחרון הוא החזיק בידיו את דופק המשרד, וכחייל נתן את נפשו עד נשימתו האחרונה.

על משק גדול ומפותח היתה גאוותו והתהדר בו; משקים צעירים וחלשים מצאו בו אב נאמן ודואג ללא גבול וסייג, והיה עוזר ומקל במידה מרחיקת-לכת; תנועות הנוער מצאו בו מצנט, שבלעדיו לא היו יכולים לבצע את מחנותיהם, את משימותיהם ואת תפקידיהם…

– – –

אמנם נוהגים לפזר שבחים לבני תמותה לאחר מותם, אולם לגבי ישראל אין אלה שבחים ולא פרזות נבובות, כי אם קווים זעירים לציון דמותו האצילה, ובתור כזה נזכרהו לעד…

צבי בן-יששכר

בחוברת ליום השלושים

19.9.1955

זה שנים, בהתקרב החג ואיתו המנהג היפה של הענקת שי לחבר – עולים בלבי דמויותיהם של שני חברים יקרים אשר אינם עוד איתנו, ומרגיש אני חובה להדליק נר לזכרם ע"י כתיבת שורות אלו. חושבני, כי בימי שפע ושובע חייב אדם להיזכר בימי רזון, כאשר איש לא חלם אז על שי לחג.

עם קום המדינה הונהג, כידוע, קיצוב חמור במזון. אסתר וישראל סט ז"ל – שניהם היו חברי מועצת האספקה, ישראל כיושב ראש המועצה ואסתר כחברה בה.

באחת השבתות, בסמוך לחגים, עברתי ליד דירתם. יצא ישראל וקרא לי: בוא, תיכנס בבקשה אלינו ונשתה כוס תה. שמחתי להזמנה ונכנסתי. שוחחנו על דא ועל הא. תוך כדי שיחה שאלתי אותם מה מידת האמת בסיפורו של חיים שושקס המנוח, סופר ועיתונאי נודד, אשר כתב בין היתר על משפחת סט הענפה, שמוצאה מזגרזש ומלודז' אשר בפולין. שניהם התפלאו בקשר לפרטים שמסרתי להם בעניין זה. היה ויכוח רב על מקורו של השם סט. יש מי שגורס כי אלה הם ראשי תיבות של "ספרדי טהור". גרסה שניה – ס"ת – כל מי שכותב ספרי תורה, עוסק בחיטוב בעץ לעשיית ארונות קודש ועוד. נראה כי הגרסה השניה היא הנכונה. הם אישרו באמת כי במשפחתם היו רבים כאלה.

תוך כדי שיחה אמר לי ישראל סט: אתה רואה, שם בפינה עומדים שני פחים מלאים. השליח ממועצת האספקה הביא לנו שני פחים מכל טוב – שי לחגים. זה יותר מדי בשבילנו, קח לך אחד.

תארו לכם באותם ימי רזון ומחסור – פח עם סוכר, שוקולד, קפה, תה, צימוקים, בקבוק שמן.

עצם הנכונות להתחלק עם חבר שווה בשווה – היה בזה מהמרגש. הערכתי זאת מאוד.

אני מעלה שורות אלו למען יידעו הנכדים מי היו סבא וסבתא שלהם.

י.א. (יעקב אלוני?)

יומן יגור

13.9.1974

[מתוך דברים בישיבה הראשונה של מועצת ביה"ס לשנת הלימודים תשט"ז]

לא נוכל לפתוח את ישיבתנו הראשונה בשנת לימודים זו מבלי להעלות את זכרו של חברנו ישראל סט ז"ל…

בישיבתנו משתתפים חברים רבים – מורים ומטפלות – צעירים בעבודתם, אשר לא הכירו את פועלו של ישראל סט בפינה רבת-משקל זו של ישובנו. ובכל זאת ישנם עוד בינינו ותיקים שזוכרים יפה את דמותו של האיש סט – מרכז בית הספר, אדריכלו ויוצק דפוסיו הראשונים. רבות הפינות בשטחים אלה, בבניינים ובתוכן המתרקם בתוכם – אשר רוחו של סט תופפת עליהם ואין רוח זו בת-חלוף…

פקחות וחריפות יהודית, תבונת-חיים ועֵרוּת ציבורית – אלה היו קווי-היסוד של האיש. ער ויוזם, איש ההגיון והמעשה ויודע לגלות עקשנות וקנאות על ערכי יסוד. יודע את סוד השתיקה, אך אין בשתיקתו משום חיפוי על חוסר-העֶמדה או היסוס. הוא ידע בדיוק את העניין שעליו או למענו נלחם, ולא גילו בו סטיה או חולשה. דבריו היו בנויים בהגיון ובניתוח מדוייק של העניין הנידון. אין פלא, איפוא, שדבריו נתקבלו תמיד בהקשבה גם ע"י מתנגדיו.

ישראל סט היה, כידוע, אחד הנלהבים לרעיון בית הספר המחוזי. הוא ראה במוסד זה את האמצעי החשוב ביותר למשיכת המוני נוער משכבות פועליות, אינטליגנציה הסתדרותית ובני המעמד הבינוני – לכפר, לישוב הקיבוצי ולכיבושים חלוציים….

בד בבד עם פעולתו הברוכה בביה"ס המחוזי עשה סט רבות בביסוס כתות-היסוד של בית-ספרנו המקומי, שהיה בראשית צעדיו. לאחר חיסול ה"מחוזי" הפנה סט את כל מרצו וכוחותיו להנחת יסודות לכתות ההמשך שלנו. בידיו התרכזו תוכניות הבניה, העניינים המינהליים, החיפוש אחרי צוות עובדים מתאים וכו'. הוא לא נעדר אף פעם מישיבה. השתתף בדיונים על בעיות לימודיות, חברתיות, סידורים בעבודה וכו'. בהשקפותיו על החינוך היה ישראל סט אדם מתקדם ביותר ולא ראה את מטרת ביה"ס בלמידה בלבד. הוא בז בליבו לכל גינוני הפורמליות שדבקו בביה"ס שמחוצה לנו, ובכל הזדמנות הדגיש את ייחודו של בית-ספרנו הקיבוצי, שנושא בתוכו מזיגה של שלושה ערכי יסוד עיקריים: למידה, חברה ועבודה….

עבודתו של ישראל סט בבית-ספרנו לא היה בה משום תפקיד מקרי חולף. היתה לו זיקה עמוקה לעניין החינוך ולערכיו, ולא רבים כמוהו נשארו בתוכנו….

נזכור תמיד את אלה שעשו איתנו והניחו יסודות בדור זה, דור ראשון של הקיבוץ והחינוך המשותף…

יצחק פרליס

בתוך חוברת ליום השלושים

19.9.1955

היסוד של חברתנו איננו בדברים הקטנים. קיבלנו על עצמנו תפקיד, וכמעט וטרם הגענו להתחלת הדרך. בכל אופן, עוד לא עמדנו במבחן ביום רע. ומשום כך קודם כל בניין המשק והרחבתו, ורק בקו שני באים הדברים שכינו אותם פה "הקטנים".

צרכי הפרט ומשאלותיו אינם יכולים להיות חזות הכל, כי אין אנו אגודה להספקת צרכי הפרט. אפשר אמנם להתחיל מהקצה השני של המקל, אבל לדעתי היסוד של חברתנו הוא הוויתור. אם נתחיל לשאול מדוע דווקא חבר זה נקבע לענף זה, מדוע דווקא חבר זה נשלח להבראה וכו', הרי ברור שצריך להיות האומץ לבלוע את הפקפוקים עוד לפני צאתם לעולם.

חברינו הקובעים את העניינים אינם מלאכים, וכמובן שהם שוגים לא פעם. איני בז לקטנות, אבל אינני רואה בהם עיקר. גם ההשוואה המדוייקת היא לא יסוד חיינו; יתכן שבקואופרטיב יותר קל למצוא את ההשוואה. פה חשובים צרכי החבר ולא ההשוואה כשלעצמה – – –

[מתוך דבריו באסיפה השנתית מיום 13.12.1937]

… בקיום בית הספר הזה ראינו כל הזמן ערך רב לפתרון בעיית החינוך במקום. דומה שאין צורך להסביר עד כמה חשוב לילדינו המגע עם ילדי-חוץ והקשר אליהם.

הנה צורת חיי ילדינו: הפנימיה הסגורה 24 שעות ביממה, מיום היוולד הילד ועד בגרותו, באותו הבית ועם אותם העובדים, בחברת-הילדים שכל אחד מהם הינו העתקה נאמנה לו, החי בדיוק כמוהו באותם התנאים ובאותה הסביבה.

השיגרה הזאת, בה הכל כל-כך ידוע מראש, חוסר הרחוב הרחב וחוסר חיי הרחוב ההומים. עם כל הטוב שבמעגל הסגור הזה, אולי עלול הוא קצת גם לצמצם את האופק ולהגביל את עצמאות הילד. ואם לפעמים עומדים אנו תוהים על גילוי שוויון-נפש מופרז אצל ילדינו… של אדישות – שמא גם בצמצום המעגל הזה יש לחפש את המקור?

אמרנו: טוב יהיה אם ניתן לילדינו בגיל יותר מבוגר את האפשרות להתחנך יחד עם מספר ילדים הבאים מצורות חיים אחרות, להיפגש עם ילדים אשר גדלו וחונכו בתנאים אחרים ובסביבות אחרות. ילדי עיר ומושבה, ילדי קבוצה ומושב. אמרנו לערער ע"י כך את הפרובינציאליות הזאת. ראינו בזה הישג אשר יכול להעשיר את עולם ילדינו, מלבד הערך התנועתי הרב שבפגישה הבלתי-אמצעית בין ילדינו וילדי-החוץ…

ישראל סט

מתוך יומן מיום 15.5.1945

שהוקדש כולו לשאלת ביה"ס המוחזי